קבלת ייסורים מאהבה - חוקת
קבלת ייסורים מאהבה
ט' תמוז התשמ"ח- פרשת חוקת
ויקדש בם" - הם חטאו, ומכל מקום
"ויקדש בם". משה היה במתח, היה עצבני, והכה את הסלע מתוך כעס ועצבים.
האם בגלל זה לא ייכנס לארץ! מה הפשע?!
בפרשת שמיני (ויקרא יא:לב-לג) נאמר על טומאת השרץ: "וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם, במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו". מדוע כלי חרס, אין לו תקנה? כלי חרס עשוי מאדמה. החרס הזה מסמל את האדם, אותו אדם שעליו נאמר (בראשית ב:ז): "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" - אדם הוא עפר. "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג:יט(. כאשר אדם חוטא ומיטמא, יש צורך בשבירת ה"יש". אדם חוטא בגלל ה"יש", ולכן בתיקון האדם צריך לשבור את ה"יש"! ולפעמים צריך ייסורין שממרקים את גופו, ולכן גם כלי חרס, אין לו תקנה אלא שבירה. אם אדם רוצה להתעלות, הוא צריך לרדת. ומשום כך השמש נקראת גם "חרס", כמו שנאמר ביהושע (יהושע כד:ל), שנקבר בתמנת סרח או חרס, כי אמר "שמש בגבעון דום" (שם י:יב). השמש שוקעת והשמש עולה, ומתוך הירידה באה העלייה.
האדם צריך להבין מהו תפקידו. תפקידו הוא
לבטל את ה"יש" שבתוכו ולהתעלות. הקב"ה ברא יש מאין, ואנו צריכים
לעשות אין מ"יש"! זה קשה, שהרי האדם מוקף יצר הרע של כסף, כבוד, הבל.
כדי לעזור לתכלית זו (מילוי תפקיד האדם בעולם), באים על האדם ייסורים. אין אדם
שאין באים עליו ייסורים. במסכת ברכות (ה.) יש סוגיא על הייסורים: "אם רואה
אדם שייסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג:מ) 'נחפשה דרכינו ונחקורה
ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צד:יב) 'אשרי הגבר
אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא, בידוע שייסורין של אהבה הם,
שנאמר (משלי ג:יב) 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'". הייסורים באים לעזור לאדם
להינצל ולהשתחרר מה"יש", לבטל ממנו את ה"יש". הרי כשהוא
בייסורים, הוא שרוי בכאב, וזאת למרות כל כספו. אז הוא מבין שהוא עפר, ושכספו אינו
שווה מאומה. ועוד: זה מראה לו כמה הוא מסוגל לסבול ("ישבת במעצר, איך
אפשר?!" אדם הולך למות על קידוש השם - "איך אפשר?!"). ייסורים של
אהבה מגדלים ומקדשים את האדם, והוא חייב לקבל אותם באהבה.
הגמרא ממשיכה: "אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו בייסורין, שנאמר (ישעיהו נג:י) 'וה' חפץ דכאו החלי'. יכול אפילו לא קיבלם מאהבה? תלמוד לומר 'אם תשים אשם נפשו' (שם), מה אשם לדעת [ידע שחטא], אף ייסורין לדעת" (ברכות שם). נחום איש גמזו היה אומר על ייסוריו "גם זו לטובה!" אדם שהגיע לדרגה כזאת - אלה הם ייסורים של אהבה, שמקבל אותם באהבה.
הגמרא ממשיכה: "נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב:יג): 'ולא תשבית מלח ברית',
ונאמר ברית בייסורין, דכתיב (דברים כח:סט(: 'אלה דברי הברית', מה ברית האמור במלח,
מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור בייסורין, ייסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם.
תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן
לא נתנן אלא על ידי ייסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות שם).
תורה - אדם אינו מסוגל להגיע לגדלות בתורה אלא אם כן הוא הולך לישון מאוחר וקם
מוקדם. ארץ ישראל - אומרים: "קשה להוציא את הערבים". ודאי שקשה, אז מה?!
ארץ ישראל נקנית בייסורים! הרי יהודים עלו כאן לגרדום. עולם הבא - גם מי שמקיים את
כל מצוות
שבת וכשרות, אינו מגיע לעולם הבא בלי
ייסורים, אפילו קנאים גדולים.
"ר' חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן, אמר לו: חביבים עליך ייסורין? אמר
לו: לא הן ולא שכרן. אמר לו: הב לי ידך. יהב ליה ידיה ואוקמיה" (ברכות ה:).
אפילו גברא רבה כזה הגיע למצב שלא רצה ייסורים. זה לא קל! ה' דן את הצדיק על כל
סטייה קטנה, ה' דן אותו מיד על כל חטא קטן.
משה התאווה להגיע ארצה, "תן לי
להיות שם מעט", התאווה לארץ ישראל! אך הקב"ה נתן לו ייסורים של אהבה. זו
הייתה גשמיותו של משה - הרצון לעלות לארץ ישראל.
הגמרא במסכת חגיגה (ה.) אומרת: "ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, 'הן בקדושיו לא יאמין' (איוב טו:טו) - אי בקדושיו לא יאמין, במאן יאמין?" הקב"ה יודע שאין אמון באדם שנוצר מעפר. חנוך היה צדיק הדור, וה' לקח אותו. אמרו חז"ל שהטעם הוא שה' ידע שהיה חלש ונוטה לחטוא.
"'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כט:מג) - אל תקרי בכבודי אלא
במכובדי [באמצעות הצדיקים]. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו [על מי מדובר],
עד שמתו בני אהרן. כיוון שמתו בני אהרן, אמר לו [משה]: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא
להקדיש שמו של הקב"ה" (זבחים קטו: ). אם הקב"ה לא היה מעניש אותם,
היה זה משוא פנים. הדרישה מהצדיקים גדולה מאוד, ולכן עונשם כבד. ממשיכה הגמרא:
"כיוון שידע שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר 'וידום אהרן' (ויקרא
י:ג)".
כל בחור שלומד בישיבה זו חייב להבין
שהוא ברמה יותר גבוהה מסתם אדם, ואם לא כן, אין לו מקום כאן. משום כך, הוא חייב
להבין, הייסורים שבאים עליו הם ברמה יותר גבוהה מייסוריו של כל אדם. ומלבד
הייסורים שה' מביא עליו, יש גם מצווה על האדם להביא על עצמו ייסורים. מצווה על
האדם לקנות את ארץ ישראל בייסורים, במסירות נפש. גם אם כל העם היה יושב ולומד
תורה, המשיח לא היה בא, אלא אם כן היו לומדים כדי לעשות! ארץ ישראל
"נקנית" - אתה משלם בביטול ה"יש" וביציאה לקדש שם שמים ובמעצר
ובמאסר - אלו הייסורים. אדם חייב ללכת במסירות נפש, ובפרט היום. אילו היו באים מאה
יהודים לרובע המוסלמי ונותנים מכות רצח לערבים, זה היה מסירות נפש. כך יבינו
הערבים שאם מתחילים עם יהודים, יש עונש.
העיקר הוא לקבל את כל הייסורים באהבה ובשמחה (אדם שמאורס ויודע שיש לו פגישה עם ארוסתו - אהה! איך הוא שמח! הרמב"ם כתב שאדם שרוצה לעבוד את ה' באהבה, צריך לאהוב את ה' כמו שאוהב אישה). השמחה היא ההוכחה לאמונה בה'! כתוב בקהלת (ח:טו): "ושבחתי אני את השמחה". מצד שני כתוב (שם ב:ב): "ולשמחה מה זה עשה?" חז"ל מתרצים (שבת ל: ): "'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצווה; 'ולשמחה מה זה עשה' - זו שמחה שאינה של מצווה" - הוללות. האדם הוא "ותחסרהו מעט מאלקים" (היינו מלאכים), אך ההוללות מורידה אותו והופכת אותו לגרוע מבהמה. שמחה של מצווה - זאת היא גדלות. חז"ל תיקנו לומר "אשרי" לפני תפילת מנחה, כדי שיבוא אדם להתפלל מתוך שמחה של מצווה, וישמעו אוזניו מה שפיו מדבר: "תהלת ה' ידבר פי" (תהלים קמה:כא)!
"א"ל ר' אלעא לעולא, כי עיילת
להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי, במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצוות,
זימנא חדא סמך גאולה לתפילה, ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ברכות ט: ).
(יום אחד סמך גאולה לתפילה ולא הפסיק לחייך כל היום.) האם אנו יודעים בכלל מה זה
לסמוך גאולה לתפילה? "גאל ישראל" - גאולה ממצרים, ו"גואל
ישראל" - יגאל אותנו. זה העניין של סמיכת גאולה לתפילה: האמונה שה' גאל ויגאל
את ישראל. ולכן "כל הסומך גאולה לתפילה מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (שם).
אבל אדם שסומך גאולה לתפילה ולא מתכוון לומר בזה שה' חזק אפילו יותר מרייגן (נשיא
ארה"ב), סמיכתו אינה שווה דבר.
עיקר הייסורים הוא שתהיה לאדם בהם שמחה
של מצווה. אדם שישב בכלא הוא אדם שהתעלה. אדם שקידש את השם - הגיע לכיסא
הכבוד.
מספרים על החפץ חיים, שהגיע אליו יהודי אמריקאי עשיר, ורצה לקנות עבורו רהיטים
יפים. שאלו החפץ חיים: "איפה אתה לן?" ענה לו: "באכסניה". שאל
אותו: "ויש לך שם רהיטים יפים?" ענה לו: "לא". שאל אותו:
"מדוע?" ענה לו: "כי זו דירה זמנית". אמר לו החפץ חיים:
"גם אני נמצא כרגע בדירה זמנית, העולם הזה".
הבעיה היא ב"גדולים", שבחור
שישב בישיבה מחפש כסף ודירה. "הן בקדושיו לא יאמין".
כל אלה שנעצרו השבוע קידשו שם שמים*.
סוף סוף שמעו שיהודים הרביצו לערבים! כן ירבו!
* בנימין כהנא הי"ד, דוד כהן ובנצי גופשטיין, תלמידי הישיבה, נעצרו בעיר העתיקה בירושלים ב"עוון" נתינת מכות לפורעים ערבים.
© כל הזכויות שמורות