קדושה והבדלה

כ"ו ניסן התשמ"ט

"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ:כו). יש כאן עניין של קדושה והבדלה. אין קדושה ללא הבדלה. אין דו קיום בין קדושה וטומאה, בין טוב ורע. אם אנו רוצים קדושה, צריכים אנו פרישות. "קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם" (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש ב). ודאי שזה לא מושג שמתאים למתייוונים, לליברלים. אדם שחי בתוך טומאה, לא ייתכן שלא יושפע מהטומאה. על ילד קטן בוודאי מקפידים שהוא יהיה בחברה טובה, ומה שנכון לגבי ילד, נכון גם למבוגר. המדרש אומר: "'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ:כו) - אם מובדלים אתם מן העמים, הרי אתם לשמי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" (ספרא, קדושים י:יא:כב). הייעוד של היהודי, התפקיד, המשימה, חוק הברזל שלו - הוא להיות מובדל. אם זה מתקיים, יש סיבה להיות יהודי, אבל אם לא, אין סיבה להיות יהודי. וכי למה שיהיה הבדל בין יהודי לגוי? כל יהודי שאין לו קדושה ומצוות, ואומר שהוא גאה שהוא יהודי, הוא גזעני, כי אין לו שום דבר ייחודי. המצוות הן הקדושה. רק אם הוא שומר מצוות, הוא קדוש ומובדל.

אחר כך ממשיך המדרש: "מנין שלא יאמר אדם 'אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר' [כשאדם מקיים מצווה, לא יאמר שהעבירה מאוסה עליו ולכן אינו מסוגל לעבור עבירה זו]... אבל [אלא יאמר] 'אפשי' ['אני "מת" על חזיר'], מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". זה העניין של מצוות - צו אלוקי. אם האדם מקיים את המצווה כי היא נכונה בעיניו והוא אוהב אותה, הוא אינו עובד את ה', אלא עובד את עצמו.