קידוש ה' וענווה אמיתית
קידוש השם וענווה אמיתית
ז' שבט התשמ"ט
הרמב"ם כותב (הלכות תשובה ה:א,ג): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות
עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע
הרשות בידו... ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר 'ראה נתתי
לפניך היום את החיים', וכתיב 'ראה אנכי נותן לפניכם היום', כלומר, שהרשות בידכם,
וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים, ומפני זה העניין
נאמר 'מי ייתן והיה לבבם זה להם', כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן
לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם". נשאלת השאלה: איך נאמר בפרעה "כי
אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", "ויחזק ה' את לב פרעה" (שמות
י:א,כ)? הרי אין הבורא כופה בני אדם. וכן מצאנו אצל סיחון: "ולא אבה סיחון
מלך חשבון העברנו בו, כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום
הזה" (דברים ב:ל). וכן נאמר אצל שבעת העמים: "לא היתה עיר אשר השלימה אל
בני ישראל... כי מאת ה' היתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם
לבלתי היות להם תחנה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה" (יהושע יא:יט-כ).
איפה הבחירה החפשית?
התשובה היא, שמטרת הקב"ה בעולם היא לקדש את שמו בעולם, ושהכל יבינו שה' הוא
האלוקים - עול מלכות שמים. בפרשת וארא אומר הקב"ה (שמות ז:ד-ה): "ולא
ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ
מצרים בשפטים גדלים; וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני
ישראל מתוכם". ובמכת ברד כתוב: "ואולם בעבור זאת העמדתיך למען הראותך את
כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט:טז). ובפרשת בשלח כתוב: "וחזקתי
את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה'" (שם
יד:ד). וכך אומר יחזקאל (כ:ו,ח-ט): "ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ
מצרים... וימרו בי ולא אבו לשמע אלי... ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך
ארץ מצרים; ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם
לעיניהם להוציאם מארץ מצרים". וכך אמר דוד (תהלים קו:ז-ח): "אבותינו
במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רב חסדיך וימרו על ים בים סוף; ויושיעם למען
שמו להודיע את גבורתו". ובילקוט שמעוני (תהלים מד:ב): "'...אלקים
באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו' - זה שאמר הכתוב 'מוליך לימין משה... לעשות לו שם
עולם' - מכאן אתה אומר שלא היו ביד ישראל מעשים לא לגאולה ולא לקריעת ים סוף [כמו
שכתוב בגאולה הסופית "לא למענכם..."], אלא על מה נגאלו? 'לעשות לו שם
עולם'". ועוד בילקוט שמעוני (תהלים קז): "'אשר גאלם מיד צר'... אמר
הקב"ה: כשהייתם במצרים, גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגויים... אף מאדום
איני עושה אלא למען שמי...".
עכשיו מובן מדוע חיזק ה' את לב פרעה.
הרי רשע יכול לסגת ולחזור בו בשתי דרכים: דרך אחת היא שיחזור בתשובה ויודה בה' על
ידי הבנה. אם הוא עושה כך, בוודאי הדלת פתוחה לו, ואין ה' מחזק את לבו. גם אם הוא
גוי, הוא מתקבל מיד אם הוא אומר שה' הוא האלוקים. פרעה כמעט הגיע לזה, שהרי אמר
"ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות ט:כז). אם ה' היה רוצה, היה מכביד את
ליבו כך שלא יאמר אפילו את זאת. במכת ארבה אמר: "חטאתי לה' אלקיכם ולכם"
(שם י:טז) - הקב"ה לא מנע ממנו לומר זאת, כי רצה שפרעה ישוב בתשובה אמיתית,
שהרי זאת כל המטרה של המכות - עול מלכות שמים. הדרך השנייה שבה הרשע יכול לסגת,
היא מתוך חולשה ופחד. בנסיגה כזאת אין קידוש השם וקבלת מלכותו (כשגרמניה ניסתה
בשנת תש"ב-תש"ה להיכנע מתוך פחד ולא מתוך הבנה, זה לא אומר ששבו בתשובה,
וכנ"ל כשהיפנים נכנעו לאחר פצצת האטום). זה מה שעשה פרעה, הוא נכנע מתוך
חולשה ופחד, ואת זה לא רצה הקב"ה. לכן חיזק ה' את לב פרעה, כלומר הכניס בליבו
של פרעה אומץ, כדי שבסופו של דבר יודה מתוך כניעה והבנה. אך אם פרעה היה רוצה
לחזור בתשובה מתוך הכנעה אמיתית, הקב"ה לא היה מונע בעדו.
כל המטרה במצרים הייתה להודיע "כי ה' הוא האלוקים". במכילתא כתוב (בשלח,
מסכתא דויהי, פרשה א): "'ואכבדה בפרעה' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן
האומות, שמו מתגדל בעולם [בתנחומא כתוב "מתנקם"]... אומר 'ונשפטתי אתו
בדבר ובדם ובגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית' וגו' (יחזקאל לח:כב) ואחר כך
'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'". ובילקוט
שמעוני (שמות יד): "מה הוא אומר 'נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו' (תהלים
עו:ב)? לכך 'וידעו מצרים כי אני ה'', לשעבר לא היו יודעין את ה', אבל מכאן ואילך
'וידעו מצרים כי אני ה''...".
נשאלת השאלה, מדוע באמת לא נסוג פרעה?
הרי ראה דברים מעל הטבע. מדוע לא נכנע? התשובה היא: בגלל גאוותנותו הוא לא נכנע.
בעניין גאוותנות מול שפלות, הגמרא אומרת (חולין פט.): "'לא מרובכם מכל
העמים... כי אתם המעט מכל העמים' (דברים ז:ז) - אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני
בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם
- אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח:כז). למשה ואהרן - אמר: 'ונחנו מה' (שמות
טז:ז). לדוד - אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש' (תהלים כב:ז). אבל גויים אינם כן. נתתי
גדולה לנמרוד - אמר: 'הבה נבנה לנו עיר' (בראשית יא:ד). לפרעה - אמר: 'מי ה''
(שמות ה:ב). לסנחריב - אמר: 'מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מיד' (מלכים ב
יח:לה)...". הגאווה הורסת את האדם. הגאוותן עומד בפני עובדות - הוא רואה את
ה' - ובכל זאת עומד על שלו.
עוד נאמר במסכת חולין שם (פט.): "אין
העולם מתקיים אלא בשביל... מי שמשים עצמו כמי שאינו... גדול שנאמר במשה ואהרן יותר
ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב 'ואנכי עפר ואפר', ואילו במשה ואהרן כתיב
'ונחנו מה'" - אפילו לא עפר ואפר. כשהיו ישראל במצרים, הם היו בשפלות, ואחר
כך הגיעו לגדולה במכת בכורות. לפני מכת בכורות, ניתנה המצווה הראשונה, "החודש
הזה לכם". כתוב על זה במכילתא (ראה מסכתא דפסחא א וברש"י שמות יב:ב):
"הראהו לבנה בחידושה" - לבנה שכמעט אי אפשר לראות אותה. ה' אמר למשה:
יודע אני שתצאו ממצרים בגדולה, ואני חושש שתצאו בגאווה. לכן אני נותן לכם כמצווה
הראשונה מצווה שתלויה בלבנה, בראשית החודש, כשכמעט אי אפשר לראות אותה. זוהי סמל
הענווה. לכן אנו, עם ישראל, הולכים לפי הלבנה, שהרי היא התמעטה כעונש על גאוותה.
אנו הולכים לפי הלבנה ולא לפי השמש, כדי ללמדנו מהי שפלות. זו הייתה המצווה
הלאומית הראשונה של עם ישראל.
כשמשה הודיע לפרעה על המכה האחרונה, מכת
בכורות, שהיא ה"מכה בפטיש" למלכות ולגבורה, הוא אמר לו: "כחצות
הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שמות יא:ד). שואלת הגמרא במסכת ברכות (ג: ):
"מי איכא ספיקא כלפי שמיא? [האם יש ספק בפני הקב"ה?]" והתשובה היא,
שלא רצה שיאמרו שמשה שקרן, ולעולם ילמד אדם לשונו לומר "איני יודע".
לפני הגדולה צריכה לבוא שפלות. אפילו משה, שנאמר עליו "גם האיש משה גדול מאוד
בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם..." (שמות יא:ג), אמר
"כחצות"! זו גם הסיבה לכך שקרבן פסח היה בין הערביים. לפני הקרבת הקרבן
הייתה מצווה להשבית את השאור, כי לפני ששוחטים אליל של אחר, צריך להשבית את השאור
האישי - הגאווה.
לפני כל גדלות והתרוממות, יש שפלות.
יהודי שמתחיל בגדלות, יהיה בסוף גאוותן וגס רוח. צריך להתחיל מ"ונחנו
מה", "ואנוכי תולעת". אחרי שלומדים ענווה ממצוות קידוש החודש,
כשהירח חסר, מגיע חג הפסח ומתרוממים. בט"ו בחודש, כשהירח מלא, חל חג הפסח -
הגאולה והחג לא באים בשפלות אלא בהתרוממות.
ההכנה לגדלות היא בשפלות, ואז הגדלות
היא בשיאה! לכן משה אמר "כחצות...". אבל כשבאה מכת בכורות, כתוב
"בחצות...". שחיטת השה הייתה בגדלות, לעיני כל המצרים - "אל תאכלו
ממנו נא..." (שמות יב:ט).
כתוב במסכת חולין (פט.): "אמר ר'
יצחק: מאי דכתיב (תהלים נח:ב): 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' - מה
אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק
תדברון'". פירש רש"י: "אומנות יפה היא האילום אבל צדק, דהיינו דברי
תורה, אותו תדברון". הרמ"א (אורח חיים סימן א) אומר: "ולא יתבייש
מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך". ה"משנה ברורה"
(ס"ק ה) מביא את הבית יוסף הכותב: "ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני
שמידת העזות מגונה מאד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת ה' יתברך, כי יקנה
קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך". ו"ביאור
הלכה" כותב: "דע דהבית יוסף לא איירי כי אם במצווה שהוא עושה לעצמו ובני
אדם לועגים עליו... אבל אם הוא עומד במקום שיש כופרים ואפיקורסים... ועל ידי זה
יעבירו העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא ענו לו... ומצווה לשנאותם ולהתקוטט עמהם
ולהפר עצתם בכל מה שיוכל". "צדק תדברון"!
כמו בכל המידות, ענווה וגאווה חייבות
להיות על פי ההלכה. המידה היא לא מוסר, אלא הלכה, מתי להיות עניו, ומתי להיות גאה.
את זאת לומדים מהתנ"ך, מהמדרש ומהאגדתא. אדם שהוא תמיד עז או תמיד עניו, הוא
קיצוני, וזה לא כדין (כשיש מקום להיות עז, צריך להיות עז בקיצוניות, אך כשלפי
ההלכה לא צריך להיות עז, אסור להיות עז). ומה שאמר הרמב"ם (הלכות דעות ב:ג)
שמהגאווה צריך להתרחק באופן קיצוני ביותר, זה בעניין אישי, ולא בעניין הכלל, כפי
שראינו בביאור הלכה. אתה צריך לוותר על כבודך, אך לא על כבוד עם ישראל או על כבוד
הקב"ה.
שני מנהיגים עמדו לעם ישראל: שאול ומשה.
על משה נאמר "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב:ג). על שאול נאמר "נחבא
אל הכלים" (שמואל א י:כב) כששמואל בא למשוח אותו. שאול אמר על עצמו:
"ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין" (שם ט:כא). גם משה וגם שאול
הם, לכאורה, ענווים. לאחר שנמשח שאול, ביזוהו בני בליעל, ונאמר "ויהי
כמחריש" (שם י:כז). הוא היה עניו, ולכאורה זה יפה מאוד. אבל משום ששאול היה יותר
מדי עניו, ויתר על כבודו לאחר שנמשח למלך, ונכשל. כתוב (שם טו:יד-טו,יז):
"ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע; ויאמר שאול
מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך... ויאמר שמואל
הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל". שמואל
הבין ששאול יותר מדי עניו, ואדם כזה - ידוע שהוא באמת גאוותן. כתוב (שם יח:ז-ח):
"ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו; ויחר לשאול
מאוד...". מתוך שאדם יותר מדי עניו, בסוף נהפך לעז ולגאוותן, וכך היה מסוגל
שאול אחר כך להרוג את כהני נוב.
משה ידע מתי להיות גאה ומתי להיות עניו.
כשגוי מכה יהודי - הוא הורגו. כששני יהודים רבים - הוא מפריד. כשבנות יתרו רוצות
להשקות את הצאן - הוא עוזר להן. יש מקום להיות שפל ולומר "מי אני ומה
אני", אבל השאלה היא מתי. אם אדם הוא תמיד עניו, זה לא בריא, זו מחלה, וקל
וחומר לעז ולגאוותן. אם אדם הוא תמיד קיצוני בעניין כלל ישראל, זה לא טוב. על
הפסוק "מכה איש עברי" (שמות ב:יא) כתב ספורנו: "ומצד האחווה התעורר
להינקם". ועל הפסוק "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע" (שם:יג)
הוא כתב: "מפני היות כל אחד מהם אחיו, לא התעורר להינקם [במכות] אבל הוכיח
במישור". ועל הנאמר בבנות יתרו "ויקם משה ויושיען" (שם:יז), הוא
פירש: "בהיות שני הבעלי ריב נכרים, לא התעורר להינקם, גם לא הקפיד ליישר
אורחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם".
בענווה אין הכוונה שלא יכיר האדם את
מקומו. משה רבנו ידע שהוא משה רבנו, ושכל זמן שהוא רוצה, הוא מדבר עם הקב"ה.
הוא ידע שבהשוואה לאחרים, הוא משה רבנו, אך בהשוואה לקב"ה, הוא "ונחנו
מה". עניו יודע שהוא עניו, ולכן הוא רוצה להיות יותר עניו. הגמרא אומרת (סוטה
מט: ): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. א"ל רב יוסף לתנא: לא תיתני
ענווה, דאיכא אנא [אל תאמר 'ענווה', שהרי אני נמצא]". תלמיד חכם יודע שהוא
תלמיד חכם, עניו יודע שהוא עניו, אך שניהם רוצים להיות יותר - יותר עניו, יותר
תלמיד חכם. אדם שאומר תמיד "אני כלום" - זוהי שנאה עצמית. נאמר (תהלים
ח:ה-ו): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים" -
אותו אדם שלא שווה להזכירו, בכל זאת הוא חסר רק מעט מאלוקים. כמו שאדם צריך לדעת
מה הוא לא, הוא צריך לדעת ולומר מה הוא כן.
מידות הן מושגי הלכה. אדם שמדקלם תמיד
"אהבה", הוא אדם חולה, שהרי "אוהבי ה' שנאו רע" (תהלים צז:י).
אם בעוד חצי שנה יגזרו גזר דין מוות על דמניוק, יהיו הפגנות נגד, ויגידו שאסור
לקחת נפש אדם. כשאייכמן נתלה לפני שלושים שנה, והעולם היה קצת יותר שפוי מהיום,
עמד מרטין בובר ושמונה מטורפים עם כרזות "לא תרצח" מול כלא רמלה. אדם
כזה הוא חולה. וגם אדם שתמיד שונא, הוא חולה.
משה ידע מתי צריך להיות עניו. ואילו שאול, שהיה "עניו", התברר לבסוף שעשה זאת משום שרצה ללכת עם העם, ולא היה מוכן לומר את האמת, כי ידע שיקבל אבנים ופחד מזה.
© כל הזכויות שמורות