קידוש השם
קידוש השם
כ' אלול התשמ"ט
"ועת צרה היא ליעקב" (ירמיהו
ל:ז) - הפסוק הזה הולם את התקופה שלנו היום. המציאות בוערת. יהודי נדקר היום בשכם.
לא רציני, ב"ה. יורדים שוב למצרים - "הוי היורדים למצרים..."
(ישעיהו לא:א). והנה "עת צרה היא ליעקב". ואפשר להבין זאת: כשהקב"ה
מעניש, הוא מתחיל מהגדולים, כי הטעות והסירחון החלה אצלם. הכל יודעים שיש מחלוקת
לגבי "השטחים", ואפילו שמאלנים הפכו ל"בני תורה" בנושא. מה
שמצער בזה הוא שהשאלה מנוסחת "האם להחזיר". להחזיר למי? השאלה היא האם
מותר "להפקיר" שטחים, לא "להחזיר". ושניהם טועים, שני הצדדים,
אלו ואלו דברי מתים. שניהם מבססים את תשובתם על דעות ומומחים, בעוד שבאמת הנקודה
היא קידוש השם!
אנו רואים זאת בבירור אצל דוד המלך. על הפסוק "ויצאו שרי פלשתים ויהי מידי צאתם... וייקר שמו מאוד" (שמואל א יח:ל) אמרו חז"ל: "נתייקר שמו מאוד בהלכה. כיצד? כיוון ששמעו פלשתים שנשא דוד אישה [מיד יצאו למלחמה] אמרו: כתיב בתורה 'כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא' (דברים כד:ה) הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם. והם אינן יודעין שדוד חכם ודורש: במה דברים אמורים? במלחמות הרשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו..." (מדרש שמואל כב:ב)! אנחנו יודעים שמלחמות פלשתים לא היו מלחמות דת אלא ממוניות בלבד. ודאי שאם ישראל היו נכנעים להם, היה שלום. אם כן, למה לא לשלם להם מסים כדי שנוכל לשבת וללמוד תורה בשקט? אלא, חז"ל בפירוש קוראים למלחמות אלה חילול השם וקידוש השם! גם הרבנות הראשית וגם הרב שך טועים בעניין הזה, כשאומרים שצריך לשאול את האלופים שומרון ומצנע. האלופים לא קובעים, כי יש כאן עניין של קידוש השם. על הפסוק "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו" (שמואל ב י:יב) מפרש רד"ק: "שלא יכבשו אותם אויבנו וישבו בהם... ויהיו ערי אלוהים אחרים". וזו הנקודה! גם אם יאמר חוסיין מחר: 'תנו לי את יריחו ואני חותם על הסכם שלום', אסור לתת לו, וגם אם כל המומחים יאמרו שיהיה שלום אמת, בכל זאת אסור, כי אז יריחו תהיה "ערי אלוהיהם".
בעניין זה אין שיקול של פיקוח נפש, כמו שכתב "מנחת חינוך" (מצווה תכה): "נהי
דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו התורה ציוותה ללחום עימהם, וידוע
דהתורה לא תסמוך דבריה על נס, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים. א"כ חזינן
דהתורה גזרה ללחום עימהם... ודחויה סכנה במקום זה" - שהרי אם יש שיקול של
פיקוח נפש, לא תיתכן לעולם מלחמת מצווה. היום יש גדולים ותלמידי חכמים שלא פוסקים
כך, אף על פי שזה "אלף בית". הם טוענים טענות מצד שלוש השבועות. אבל הרי
הדיון אינו האם צריך לכבוש, אלא האם מותר "להחזיר", וזו מלחמת מצווה של
"עזרת ישראל מיד צר" (רמב"ם, הלכות מלכים ה:א). מצווה להילחם אף אם
באו רק על קש ותבן (ומצוות כיבוש תלויה במחלוקת ראשונים בין הרמב"ן והשאר).
כשכבשו את לבנון, כל הרבנים אמרו שמותר לסגת משם מפני שלא נכנסנו למטרת כיבוש. וכי
ליהודה ושומרון נכנסו במלחמת ששת הימים למטרת כיבוש? היה אסור מדאורייתא לסגת
מלבנון. והסיבה שיש רבנים שלא תופשים זאת, היא שאיבדו את המושגים של לאומיות ועם.
לכן איבדו את המושג של קידוש השם של הכלל, ונשאר רק המושג של קידוש השם של הפרט,
ולפעמים יש סתירה בין שני המושגים. לדוגמה, כשיהודי נהרג בשואה, באופן פרטי הוא מת
על קידוש השם, אבל לגבי הכלל, זהו חילול השם, כי הגויים אמרו: "איה נא
אלוקיהם". מי שמוגבל ומצומצם, נשאר רק עם קידוש השם של היחיד, ומאבד את המושג
שכל נסיגה וכניעה של עם ישראל היא חילול השם.
הסירוב לתת כבוד לה' ימיט עלינו אסון,
ח"ו, כמו שהיה ב"פילגש בגבעה". אמרו חז"ל: "למה נענשו
בפילגש בגבעה [שמתו ארבעים אלף]?... בכבודי לא מחיתם, על כבודכם מחיתם! העשן של
פסל מיכה והקטורת נתערבו יחד... ואתם לא מחיתם" (סנהדרין קג). ופירש
רש"י: "שלא מיחו בידם". אבל כשהייתה פגיעה בכבוד של בשר ודם, מיד
עשו מלחמה למרות הסכנות. חייבים לקדש שם שמים, ולהבין שזהו המפתח, במיוחד עכשיו,
עשרה ימים לפני ראש השנה, שבו אומרים "מלכויות" וכל יהודי ממליך את
הקב"ה עליו. חייבים להחזיר את הקב"ה לכיסאו. היום הוא יושב על
"כס", וחייבים להחזירו ל"כיסא", כמו שאמרו חז"ל:
"עד שלא פשט ידו בכיסא, 'תמחה [את זכר עמלק]' (דברים כה:יט); כשפשט ידו
בכיסא, 'מחה אמחה' (שמות יז:יד). אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכיסא של
הקב"ה?! אלא, על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא
ה' ' (ירמיהו ג:יז), לפיכך 'מחה אמחה'.
ונאמר 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' '
(שמות יז:טז)... כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכיסא שלם. אבד זרעו
של עמלק, השם שלם והכיסא שלם" (תנחומא כי תצא יא). עלינו יש מצווה למחות את
זרע עמלק, ואם לא נמחה, ח"ו הוא יפשוט ידו בירושלים. תשעה חודשים הוא יפשוט
את ידו בכל הארץ. יש בנביאים שני תסריטים לגבי הגאולה, סותרים כביכול. אך באמת
אינם סותרים. הגאולה תהיה "בעתה" או "אחישנה",
וב"בעתה" יבוא עונש לפני קידוש השם, והוא יהיה קטסטרופלי.
העובדה שלא נותנים ליהודים לעלות להר הבית היא חילול השם. יהודים
נתנו לגוי לפשוט את ידו בירושלים, ועל זה אין מחילה. צריך לקרוע כל יום. שכחנו כבר
את המושג קידוש השם, ויש קליפה המבדילה בינינו לבינו. הרי זה צריך לבעור בנו כסכין
בבשר החי, וזה לא מזיז לנו.
דני כץ, הילד שנרצח באכזריות, בא ממשפחה של אנשי "רץ", שמאלנים. כשהילד נרצח-נשחט, הם הרימו אלינו טלפון ואמרו שחייבים לעשות משהו. יש כאן מידה כנגד מידה. יש חילול השם, והיום אנשים בוכים על שטויות.
המושג של קידוש השם היה תמיד נר לרגלינו, מאז אברהם אבינו. המלחמה הראשונה על
קידוש השם הייתה של אברהם אבינו, שהוא היה יחיד והלך למלחמה להציל את לוט, כי
"נשבה אחיו" (בראשית יד:יד). "וירק את חניכיו". הוא פחד: איך
אני יוצא למלחמה עם 318 אנשים נגד ארבעה מלכים, שחמישה מלכים לא הצליחו נגדם? ובכל
זאת הוא אמר: "אצא ואפול על קידוש שמו" (בראשית רבה מג:ב). הייתה סכנה
שייהרג, ואם היה שואל את המומחים, היו ודאי אומרים לו: 'שב ולמד'.
כל המטרה של ירידת עם ישראל למצרים
הייתה כדי להרים על נס את המושג של קידוש השם, ורק זאת הייתה המטרה! "כה אמר
ה' אלוקי ישראל שלח את עמי... ויאמר פרעה: מי ה'" (שמות ה:א-ב) - זה הטיפוס
של הגוי שמחלל שם שמים על ידי בוז. הוא אמר: "לא ידעתי את ה'", ובזה לקח
את הכפפה וזרק אותה לזירה. וזה מתבטא ביחס שלו לעם ישראל, שהרי מיד אמר: "וגם
את ישראל לא אשלח". אמר הקב"ה למשה: "ולא ישמע... והוצאתי את
צבאותי... וידעו מצרים... בנטותי את ידי על מצרים" (שם ז:ב-ה). גוי לא מבין
היגיון - הוא מבין רק כוח! בשבילם, כוחו וגבורתו הם ההוכחה למציאות ה'. לכן אמר
ה': "וחיזקתי את לב פרעה". לכאורה קשה: הכיצד? היכן הבחירה החופשית? התשובה
היא שפרעה יכול היה להתקפל באחת משתי דרכים: או מתוך תשובה או מתוך פחד. בוודאי,
אם היה חוזר בתשובה, תשובתו הייתה מתקבלת, שהרי אז הייתה מושגת המטרה של ההכרה
בה'. אבל אם פרעה היה מתקפל רק מתוך פחד, אם היה שולח את ישראל בלי להיכנע, בלי
להיות שפל, בלי להתכחש לאלוהיו, לא הייתה מושגת המטרה של ההכרה בה'. לכן
הקב"ה חיזק את ליבו שלא ייכנע מתוך פחד בלבד. אם ירצה להיכנע מתוך תשובה,
בבקשה. אלא, פרעה לא היה כזה, ולכן "וחזקתי את לב פרעה... ואכבדה בפרעה"
(שם יד:ד) - כבודי יתגלה באמצעות תבוסת פרעה וחילו, וכך יבין העולם. הגויים מבינים
רק כח - "וידעו מצרים כי אני ה'". ויש כאן מידה כנגד מידה: פרעה הכביד
את לבו, ומאותו שורש באה המילה "כבוד". כבוד ה' נגרם על ידי כבדות לב
פרעה. מזה שרצה להיות כבד, התכבד ה'.
הכל בשביל קידוש השם! בילקוט שמעוני
נאמר: "'למנצח לבני קרח' (תהלים מד:א)... זה שאמר הכתוב 'מוליך לימין משה
זרוע תפארתו... לעשות לו שם עולם' (ישעיהו סג:יב). מכאן אתה למד שלא היה בידי
ישראל כשיצאו ממצרים מעשים שיגאלו מהם... [ולמה נגאלו?] לעשות לו שם עולם... ליתן
שבח להקב"ה שבניו מספרים תהילתו בין האומות"! (מדרש תהלים מד:א)
חז"ל אומרים שיש דמיון בין הגאולה הראשונה והאחרונה. בראשונה, במצרים, למרות שלא היו לישראל מעשים טובים, בכל זאת ה' גאלם. גם באחרונה, בימינו, הגאולה תבוא רק בשביל קידוש השם. אם אנו נקדש את שמו, זה יכול לכסות על הרבה חטאים ועבירות, והגאולה תבוא ב"אחישנה". אם ה' יצטרך לקדש את שמו, היא תבוא ב"בעתה" - "ייתי ולא איחמיניה" (סנהדרין צח: ). ארבעים שנה נתן לנו הקב"ה אפשרות לקדש את שמו, ולא עשינו זאת, אלא הוספנו לחילול השם של השואה. חשבנו שאין חילול השם גדול מהשואה, אך מה שקורה כאן הוא חילול השם גדול יותר, שהרי בשואה לא היינו יכולים לעשות כלום, אך עתה יש לנו צבא, ויש ביכולתנו לעשות, ובכל זאת לא מקדשים את השם. יש יונים וניצים ורבנים - "על כבודי לא מחיתם, על כבוד בשר ודם מחיתם". אם יהודי צועק על שמאלני, מיד קמים ב"מרכז הרב" וצועקים, אבל על כבוד ה' לא מוחים. לשמאלני, שכל יום מחרף את ה', מותר להיכנס לכל מקום - "דמוקרטיה"; ולנו אסור. בע"ה בשבוע הבא נמשיך בזה.
© כל הזכויות שמורות