קנאות

ח' ניסן התשמ"ט- אזכרה לאליהו חכים ואליהו בית צורי בהר הרצל

"פנחס הוא אליהו" (מדרש שוחר טוב סג). מה שראינו בפנחס ראינו באליהו ובשני אליהו אלו.

"פינחס... הכהן השיב את חמתי... בקנאו את קנאתי..." (במדבר כה:יא). אמרו חז"ל: "כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה (השיב את חמתי מעל בני ישראל)" (ספרי בלק, קלא). ההגדרה של פנחס היא שהיה קנאי, וההגדרה של אליהו היא שהיה קנאי, והגדרתם של שני אליהו אלו היא שהיו קנאים. אנו חיים בעידן של שיגעון וטירוף, שבו המושג "קנאי" הפך למושג שלילי. היום אומרים שצריכים תמיד להיות באמצע. הרבי מגור אמר פעם: "סוסים הולכים באמצע, אבל בני אדם הולכים בצד". המושג של קנאי אינו שלילי. הרי מה זה קנאי? זהו אדם שעושה את מה שרוב האנשים בעם יודעים שצריך לעשות, אך לא עושים. הם מכנים אותו קנאי, כי הם לא עושים, ולכן שוללים אותו.

הקנאות מסירה את החמה והזעם של הקב"ה מעל בני ישראל, כי בכל פעם שיש חילול השם, הקב"ה מצפה שיהא אדם שיסיר זאת ויקנא את קנאתו וינקום את נקמתו.

בכל דור יש פנחס ואליהו. פנחס עמד וראה את חילול השם, ושאל את עצמו: אין כאן אדם שיהרוג את זמרי? איפה האריות, דן, גור אריה? איפה הסנהדרין? כיוון שראה שהכל שותקין, "עמד פנחס מתוך סנהדרין שלו" (ירושלמי סנהדרין י:ב) - הוא הפך לסנהדרין. הם איבדו את הסמכות, והוא קיבל אותה. הוא קבע: "אני הסנהדרין, ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'. בכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב".

הייתי ילד בן עשר כששני האליהו עשו את מה שעשו וכשהם נתלו. אני זוכר את התגובה של חיים וייצמן: "כאשר בני נהרג, לא הרגשתי את הכאב כמו שאני מרגיש היום על הרצח של הלורד מוין!" קשה להאמין, אבל היום ניתן להאמין, אחרי שיהודי קטן [שמיר] עמד בארה"ב וגינה את הסקריקים[קנאים], בעוד שהוא עצמו היה כזה בעבר.

"בקנאו את קנאתי" (במדבר כה:יא). רש"י מפרש: "בנקמו את נקמתי". נקמה היא מידה גדולה וטובה. אבן עזרא שם כתב: "ולולי הוא שקינא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי". כאן לא הייתה מועילה שום תפילה של משה. בחטא העגל הועילה התפילה שלו, "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם..." (שמות לב:יב). ה' מחל בגלל החשש של חילול השם. אבל כאן זה לא היה מועיל, כי עצם החטא היה חילול השם, ורק מה שעשה פנחס, שהסיר את חילול השם, רק זה עזר.

מעולם לא היה חילול השם גדול כל כך כמו השואה, ובתוך חילול השם הזה היה עוד חילול השם - התנהגות הבריטים. שני האליהו קינאו את הקנאה והקצף שהוא היה צריך לקצוף, ואילו לא היו עושים זאת, הקב"ה היה מכלה אותנו. הם נקמו את חילול השם. מי יודע מה גדולת המעשה שלהם. וכך ניתן להבין מדוע הגופות שלהם לא נרקבו, דבר שאפילו צדיקים לא זוכים לו. הם זכו לזה כי הם השיבו את חמתו של הקב"ה, ואילולא הם, היו באים ח"ו אבדון וכליה.

העיקר הוא שלא נירתע מהמילה "קנאי", כי זה אות כבוד. מי שהולך תמיד באמצע אינו אלא סוס. צריך קנאות ונקמה נגד הרשעים, כמו שכתוב בתנחומא (פנחס א): "'ויכפר על בני ישראל' - וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים, כאילו הקריב קרבן". שני האליהו הקריבו "קרבן פסח" במצרים, וזכותם תגן עלינו, אמן ואמן.