קנאות - איך ומתי - פנחס

קנאות / איך ומתי?!

כ"ג תמוז התשמ"ח- פרשת פנחס

פנחס הוא אליהו. כתוב בפסיקתא רבתי (פ"ד): "'ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים' (הושע יב:יד) - זה משה, 'ובנביא נשמר' - זה אליהו. אתה מוצא, שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון, ושניהם גואלים את ישראל בשליחות. משה גאלם ממצרים בשליחות (שמות ג:י): 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' וגו', ואליהו גאלם לעתיד לבוא בשליחות (מלאכי ג:כג): 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא'... ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל... משה קנאי - 'מי לה' אלי', ואליהו קנאי...". הרבה כללים אפשר ללמוד מהעניין של פנחס. לצערנו, השפעת כלי התקשורת של ימינו היא כה גדולה עד שהם קובעים איך יחשוב העם, הם קובעים מה הם מושגים טובים ומה הם מושגים לא טובים. היום המושג "קנאי" נחשב מושג לא טוב. מכל מקום, שניהם - משה, שגאל ראשון, ואליהו, שעתיד לגאול - היו קנאים במובן הנכון של המושג. ופנחס, שהוא אליהו הקנאי, מקבל דווקא את הברכה של שלום.

"השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה:יא) - יש גם קנאה מאת ה'. רש"י אומר שהעניין של קנאה זו נקמה, "בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף". ביהדות אין אפשרות שה' יוותר על חטא. "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו חייו" (בבא קמא נ.). אין ספק שהוא ארך אפיים, וכאשר אדם עושה תשובה, הקב"ה מכפר, אך ללא תשובה אין ויתור. פנחס קינא את קנאת ה', וכביכול, הכניס את עצמו לנעלי הקב"ה, ומשום כך קיבל את הפרס של "ברית שלום".

הספורנו כתב: "שעשה נקמתי לעיני כולם".האבן עזרא פירש: "ולולא הוא שקינא, הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי". אליהו קינא לאלוקיו (מלכים א יט:י): "קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות".

אך צריך לדעת מתי לקנא ומתי לרחם. צריך לבדוק אחר הקנאי מה הם מניעיו והאם הקנאות הורסת את עדינותו היהודית. מצד אחד, "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם" (תענית ד.); מצד שני, הוא צריך להיות רך. ואת זה אנו מוצאים אצל אליהו. מתוך הרחמנות ומתוך אהבת ישראל שלו, אליהו מסר נפש והכניס את עצמו לסכנות. "קנ;א קנאתי לה' אלקי צב-אות... ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" (מלכים שם). הכיצד "לבדי"? הרי כאשר אחאב שולח את עובדיה לחפש את אליהו, כתוב במפורש "ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם... במערה" (מלכים א יח:ד), ואם כן היו לפחות עוד מאה נביאים. אלא, בכל דור לא חסרים נביאים, לא חסרים רבנים. הבעיה היא שכאשר יש סכנה, הם נחבאים במערה ויושבים ולומדים שם. רק אליהו יצא והטיף מוסר והסתכן. משה הרג את המצרי והסתכן וברח, וכך גם אליהו. ברגע שאתה רואה עוול נגד היהדות או היהודים, אתה חייב לצעוק ולהסתכן, למרות שאתה לבד. קחו דוגמה מאותו חסיד העומד בכניסה לעיר וצועק "שבת! שבת!" בהתחלה, כשראיתי אותו, התפלאתי: מה הוא חושב, האם מישהו שם לב אליו? אלא, לא זה העניין ולא זו המטרה. הוא חייב לקום ולצעוק, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? יש אמת, ואתה צועק את האמת!

כשעמד אליהו בהר הכרמל, אמר: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ה' האלקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים א יח:כא). כיצד לא חשש אליהו מהסכנה שעלולים כולם ללכת לבעל בגללו? אלא, אסור לערבב אמת בשקר. הקב"ה קבע איסור של שעטנז. יש אמת ושקר, ואסור לערבב! אליהו אומר: אתם יכולים לעבוד את הבעל, אך דעו שיש הבדלה בין אור לחושך, וכאשר הם בערבוביה ואי אפשר להבדיל ביניהם, זה הגרוע ביותר.

בן הדד יוצא להילחם נגד אחאב, וכתוב (מלכים א כ:יג): "והנה נביא אחד נגש אל אחאב מלך ישראל ויאמר: כה אמר ה': הראית את כל ההמון הגדול הזה? הנני נתנו בידך היום וידעת כי אני ה'". למרות שאחאב רשע היה, בכל זאת "הנני נותנו בידך", כדי שיהיה קידוש השם, שהרי בן הדד התגאה ואמר: "אם יספק עפר שומרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי" (מלכים א כ:י). "וידעת כי אני ה'". אכן, אחאב מנצח, וכתוב (שם:כח): "ויגש איש האלקים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר: כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם: אלקי הרים ה' ולא אלקי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'". "אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר 'ויאמר' 'ויאמר', צריך לדרוש.[אמירה ראשונה] אמר לו [ה' אל אחאב] כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו" (ילקוט שמעוני, מלכים רכ; ויקרא רבה כו; רש"י, מלכים שם). אחרי ניצחון אחאב, בן הדד נמלט ל"חדר בחדר", ועבדיו אומרים לו (מלכים א כ:לא-לג): "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם. נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשינו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך... ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי". הנביא הזהיר אותו לפני כן "אל תחמול עליו", אך אחאב אומר (שם:לב,לד(: "העודנו חי, אחי הוא... הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב, וחוצות תשים לך בדמשק... ויכרת לו ברית וישלחהו". והנביא מגיב (שם:מב): "כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". פירש רד"ק (לה) "והחמלה על הרשעים אכזריות, כי ידוע כי סופם לעשות מלחמה. וכן שאול שחמל על אגג, חרה בו אף ה'".

אותו אחאב שולח לתפוס את אליהו איש האלוקים, כי מי שמרחם על האכזר, סופו להתאכזר על הרחמן, כמו שעשו אתמול, כששחררו מחבלים. "אין חדש תחת השמש".

העיקר: אסור לאבד את הרחמנות כלפי היהודי הפשוט, ואילו נגד הרשעים צריך לצאת בקנאות, כמו שעשה פנחס לגבי נשיא שבט שמעון, שהיה מנהיג של רשעות. אך בשביל יהודי פשוט, היה אליהו מוכן אפילו להטיח דברים כלפי מעלה, כמו שכתוב (מלכים א יז:ט,יז-יח,כ): "וישבת שם [ליד צידון], הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך... ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה... עד אשר לא נותרה בו נשמה ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלקים, באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני... ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה"! הגמרא אומרת: "אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר 'ואתה הסבת את לבם אחרנית'" (ברכות לא: ). כלומר, בשביל העם הפשוט היה מוכן ללכת ולהטיח כלפי מעלה - זו אהבת ישראל עצומה.

כאשר אליהו ברח לסיני, הוא אמר: "כי עזבו בריתך" (מלכים א יט:י), ועל זה אמרו חז"ל שהוא נענש, כי הוציא דיבה על עם ישראל. בזה גם ישעיהו נכשל, באומרו (ישעיהו ו:ה): "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", ומיד נענש עם הרצפה. והרי בכל הספר, מונה ישעיהו את חטאי ישראל, ומדוע ה' לא מייסר אותו על זה, אלא אף שולח אותו לומר כך? אלא, ודאי שחייבים להטיח כלפי מעלה בשביל ללמד זכות על ישראל, ולא להזכיר את חטאי ישראל לפני ה'. ישעיהו ואליהו חטאו בזה שהוציאו דיבה על ישראל ללא צורך. מותר להזכיר את חטאיהם של ישראל רק כאשר אפשר לשנותם בזה או להחזירם בתשובה. אך אם זה לא במסגרת של החזרה בתשובה, זה חטא.

אליהו לא היסס להרוג ארבע מאות נביאי בעל, מפני שכאשר יש רשעות בעולם חייבים לבערה. אבל הקנאי חייב להיזהר שלא יהפוך לשונא שנאת חינם, וחייבים להיזהר בזה מאוד מאוד, וזה לא קל. הרי קל מאוד להיות טוב תמיד או רע תמיד, אך מה שעלינו לעשות הוא לאמץ את ההלכה, מתי להיות טוב ומתי להיות קשה.

אסור לזייף. תמיד צריך ללכת עם האמת. "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חנפים וכת שקרנים וכת מספרי לשון הרע" (סוטה מב.). איסור לשון הרע הוא האיסור הקשה ביותר להתמודד עימו, מפני שיש בו טעם מתוק. האוכל חזיר עובר בלאו אחד, ואילו המספר לשון הרע עובר בחמישה לאווים. זו הסיבה שבהקדמה לספרו, מונה החפץ חיים את מספר הלאווים שיש באמירת לשון הרע - כדי שאדם ידע כמה חמור איסור זה.

"אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים" (משלי כד:כד). "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם" (שם יז:טו(. מותר לך לומר "הוא רשע ובכל זאת אני מקרב אותו", אך להצדיקו ולומר שאינו רשע, וללכת עימו יחד - זה אסור.
החיים של אליהו ופנחס מסובכים מאוד, כי קשה להיות פעם "רשע" ופעם "צדיק", פעם "אוהב" ופעם "שונא".
אם אדם רוצה להבין את קונו, הוא חייב לשבת וללמוד תנ"ך ומדרש: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם - למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" (ספרי, עקב מט).