ר' יוחנן בן זכאי והחורבן

כ"ט תמוז התשמ"ט

מחר בע"ה ראש חודש אב, ונתבקשתי לדבר על העניין של חורבן בית שני וריב"ז - מה היה שם, האם הייתה כניעה או לא, מתי מותר להיכנע ומתי לא? הפסוק אומר: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח:יד). וכדאי לראות מה אכן היה שם. יש כלל גדול ונכון: הכניעה לאויב מצד עם ישראל, מצד המלכות, הממלכתיות, אסורה, והיא חילול השם. עם ישראל, שהוא עם ה', מסמל את גבורתו או את חולשתו כביכול של הקב"ה. ברגע שישראל נכנעים, זוהי כביכול כניעת ה' לגויים, ולכן אסור לרבים (ולא ליחיד) להיכנע. וזה העניין של מלחמת מצווה.

אנו רואים את זה מהיהודי הראשון, אברהם אבינו, שהיה אז היהודי היחיד, והוא היה כלל ישראל. כששמע אברהם שנשבה לוט, "וירק את חניכיו" (בראשית יד:יד). בבראשית רבה יש מחלוקת בין ר"י לר"נ, ושניהם מפרשים את המילה "וירק" לא כפשוטה, שזירז, אלא מלשון צבע ירוק: "ר"י אומר: הם הוריקו את פניהם... חמישה מלכים... ר"נ אומר: אברהם הוריק פניו... אצא ואפול על קידוש שמו של מקום" (בראשית רבה פרק נג). והרי אברהם היה כלל ישראל - אם הוא יפול, לא יהיה עם ישראל! אלא, הצלת לוט, אחי אברהם שנשבה, היא עניין של קידוש השם, ולכן מסר אברהם את נפשו. המלכים לא באו ישירות נגד אברהם, והוא היה יכול לשבת בשקט, ובכל זאת הוא לא ישב בשקט, כי כל כניעה לגוי היא חילול השם. זהו הבסיס של איסור הכניעה.

ביציאת מצרים לא היה מגיע לנו לצאת. לא היו לנו מצוות ומעשים טובים (אלא רק לשבט לוי). בילקוט שמעוני כתוב: "שלא היו ביד ישראל מעשים לא לגאולה ולא לקריעת ים סוף, אלא למה נגאלו? לעשות לו שם עולם" (מדרש תהלים מזמור מד:א). כל מלחמה שה' עושה נגד הגויים היא כדי לעשות לו שם עולם. "איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו... ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם" (יחזקאל כ:ח-ט) וכך גם בעגל: ה' רצה להשמיד את ישראל, ומשה התפלל ובכה, ושום דבר לא עזר חוץ מהטענה "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם, מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ... הוציאם להמיתם במדבר" (דברים ט:כח) - יהיה חילול השם, ולכן אתה חייב לסלוח לישראל. וכך היה גם בחטא המרגלים: "ויאמר משה... ואמרו הגוים... מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ... וישחטם במדבר... ויאמר ה' סלחתי... ואולם חי אני..." (במדבר יד:יג-כא). אמרו חז"ל ש"מבלתי יכולת ה'" הוא לשון נקבה. "אמר משה... ריבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כוחו כנקבה, ואינו יכול להציל... 'ואולם חי אני'... מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך" (ברכות לב). ה' אומר: כביכול, הייתי מת, אילו הייתי מכלה אפי בהם, כי שמי היה מתחלל בהם. בזה שאמרת שאני חייב לקדש את שמי, אני חי.

מה שעשה ריב"ז, שנכנע, היה דבר נדיר, שהוא יוצא מן הכלל. אבל הכלל הוא שלא נכנעים. ה' אומר למשה: "נקום נקמת בני ישראל" (במדבר לא:ב), ומשה אומר: "לתת נקמת ה' במדין" (שם:ג). אמרו חז"ל: "...נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם" (ספרי מטות קנז). נקמת ה' ונקמת בני ישראל - היינו הך, מפני ששמו של ה' משותף בעם ישראל. כשגוי יוצא נגד ישראל, המלחמה נגד הגוי היא נקמת ה'. ה' לא מוותר על הנקמה, ולכן גם אתה לא תוכל לוותר. לגבי חטא "פילגש בגבעה" אמר ה': "בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם" (סנהדרין קג: ) - כששמעתם על פסל מיכה, ישבתם בשקט, ואמרתם: 'לא אכפת לי שיש לו פסל, העיקר שיש לי מקווה', ואילו ב"פילגש בגבעה" לא ויתרתם. על כבודי לא מחיתם, על כבוד בשר ודם מחיתם.

במלחמת העי הייתה תבוסה. יושב יהושע, צם, קורע את בגדיו ואומר: "בי ה' מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו [כלומר, הובסנו], וישמעו הכנעני... ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז:ח-ט) - שהוא משותף בשמנו! כשיש לנו תבוסה, כביכול גם ה' מובס. ומשום כך יפתח לא היה מוכן לוותר לגוי, גם לא תמורת שלום: "ויאמר מלך בני עמון... כי לקח ישראל את ארצי... ועתה השיבה אתהן בשלום..." (שופטים יא:יג). יפתח השיב: "ה' אלוקי ישראל הוריש... הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלוקינו מפנינו אותו נירש" (שם:כג-כד). ואם לא, אם לא נירש, זהו חילול השם. הוא נתן לנו את הארץ, ואני אתן לך אותה מפני שאתה בא לי עם איזה טנק? "מה לי ולך" - מה לכמוש ולקב"ה? אני מייצג את ה', ואתה מייצג את כמוש. בוא ונראה מי ינצח.

כששאול שמע שנחש העמוני עלה על יבש גלעד, ודרש לנקר את עיניהם, כתוב: "ותצלח רוח אלוקים על שאול... ויחר אפו מאוד" (שמואל א יא:ו). כדי שיהודי יכאב ויתאנף על כבוד ישראל, חייבת להיות לו רוח אלוקים. לכן שחט שאול את הבקר, ואמר שמי שלא יבוא למלחמה - כך ייעשה לצאנו.

יואב הוא הדוגמה הטובה ביותר. הוא אמר: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב י:יב) - המצב לא טוב, אבל נתחזק. מפרש הרד"ק: "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם, שאם יעשו כן, לא יהיו ערי אלוקינו כי אם ערי אלהים אחרים". לא נכנעים, אלא יוצאים למלחמה על אף שהסיכויים מאוד קלושים.

רואים זאת גם ממעשה דוד עם גלית. דוד לא יצא נגד גלית סתם, אלא מפני שגלית יצא לחרף ולגדף בבוקר ובערב כדי לבטלם מקריאת שמע. ולמה נקרא גלית? מפני שהוא בא בגילוי פנים נגד הקב"ה! הוא הבין שיש כאן מלחמה על האמונה, וגלית רצה לקעקע את האמונה. הוא אמר: "ברו לכם איש" (שמואל א יז:ח). "אין איש אלא הקב"ה, שנאמר 'ה' איש מלחמה ה' שמו'" (סנהדרין צג.). הייתה פה מלחמת דת, כמו שכתוב: "אני חרפתי את מערכות ישראל" (שמואל א יז:י). דוד בא ואמר: "מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוקים חיים" (שם:כו). דוד הבין בדיוק מה שהבין משה: המחרף את ישראל, מחרף אלוקים חיים. אמר דוד: אם אין צבא ואין עם, אני אהיה העם. ואמנם עלי בתור יחיד, אין חובה למסור נפש, אבל כשיש חירוף כזה בגלוי, אני חייב ללכת ולמסור נפש. ולכן הוא יצא.

יש עוד אינספור ראיות שאסור להיכנע ולוותר. פיקוח נפש לא דוחה שטחים וזה ברור. מי שאמר היום שפיקוח נפש דוחה שטחים, לא אמר זאת כשהיה רב ראשי. ולא זה העניין; לא משנה שאדם אמר זאת, אלא יש כאן איסור. ואין להשוות בין עניין זה לבין יום כיפור ושבת שאינם דוחים פיקוח נפש, שהרי כאן מדובר במלחמת מצווה, ומצווה ללכת למלחמה על אף הסכנה. וכך כתב "מנחת חינוך" פעמיים וזה ברור.

אך מכל מקום יש עניין של שכר ועונש. גלות היא עונש, ולכן יש עניין של גלות. הקב"ה מנסה למנוע נתינת עונש לישראל, מפני שזה חילול השם. חילול השם הגדול ביותר הוא כליה לעם ישראל, ח"ו, וזה לא יהיה. אבל כשסאתם של ישראל מתמלאת, ה' מביא עליהם עונש אף על פי שזה חילול השם. ועל זה הייתה תפילת הכהן הגדול, "...שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך..." (ברכות ז.). אם כן, יש כאן ניגוד: מצד אחד מגיע עונש לעם "עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות" (דברים כח:נב), ומצד שני יש בזה חילול השם. לכן ה' מאריך אפו: לא רק מטעם חסד, אלא גם מטעם חילול השם.

בבית ראשון ובבית שני היה צורך בענישה. ה' שלח נביאים וסימנים: "דעו שהחורבן מגיע, ואם לא תתנהגו כפי שצריכים, תיענשו". כשהגיע הזמן ולא חזרו בתשובה, הקב"ה קבע שהגיע הזמן, ולכן גם אם יחזרו בתשובה, לא יועיל. ירמיהו בא לעם ואומר: "היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיוצא אל הכשדים וחיה והייתה לו נפשו לשלל וחי" (ירמיהו לח:ב) - זה לא דבר רגיל; זו נבואה יוצאת דופן. בדרך כלל לא נכנעים, אלא אם כן יש צו והוראת שעה של נביא.

אותו מצב שרר זמן קצר קודם לכן, בזמן חזקיה. הגוי (אשור) הטיל מצור על העיר, והיה אותו מצב. הלכו למשאל עם, והרוב החליט להיכנע. חיים יבין הודיע ב"מבט" ששבנא זכה. חזקיה אמר: "דילמא, ח"ו, נטיה דעתא דקב"ה בתר רובא?" (סנהדרין כו). בא ישעיהו הנביא ואמר: "קשר רשעים אינו מן המניין" - לא סופרים את הקולות של הרשעים. הולכים להצביע אם להיכנע או לא, לשמור שבת או לא? זה קשר רשעים, והוא אינו מן המניין. אם כן, אנו רואים שכמה שנים לפני ירמיהו, גויים באו להילחם בנו, וישעיהו הנביא אמר לא להיכנע, כי לא נכנעים. ומדוע ירמיה אמר להיכנע? כי ה' שלחו ואמר לו: "זה מקרה יוצא דופן, ואתם צריכים להיכנע".

יש מי שאומר שכשביקש רבי יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה; הוא לא ביקש תורה, אלא הוא רצה את שושלת רבן גמליאל דיבנה, כלומר רצה לשמור על המלכות, ההנהגה. רב יוסף חלק על ריב"ז ואמר עליו את הפסוק (ישעיהו מד:כה) "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (גיטין נו: ). אבל ריב"ז הבין מה יקרה, כי היו לו סימנים: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין... והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן ריב"ז... יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב" (יומא לט: ) - אני רואה את הסימנים. ר' צדוק ישב ארבעים שנה בצום והפסיק באותה שנה, כי ידע שהבית ייחרב. וכן הסנהדרין גלו לחנויות, כי ידעו שהבית ייחרב, כי היו להם מסורת וסימנים. אבל לנו אין סימן כזה. יש הבדל בין הכלל לבין יוצא מהכלל.

חייבים להבין את ההבדל בין בית שני לתקופתנו. לכל תקופה יש תפקיד. ה' נותן את העונש המגיע בכל תקופה, למרות חילול השם היוצא מזה. בבית ראשון היה מוכן הקב"ה להביא את המשיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח...", אך משום שקיצץ חזקיהו את דלתות ההיכל ונתן אותן לאשור, קטרגו מלאכי השרת, ונגזר החורבן. בבית ראשון רצה הקב"ה לצמצם את חילול השם של העונש על ידי קביעת גלות של שבעים שנה בלבד ולא יותר. ירמיה אמר: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה... אל המקום הזה" (ירמיהו כט:י). ה' אמר לישראל: אני מעניש אתכם על אף שזה יהיה מלווה בחילול השם. הפעם אני מצמצם את העונש לשבעים שנה, כדי לצמצם את חילול השם. אני נותן לכם עוד הזדמנות, ואז נתחיל מחדש.

תקופת בית שני כבר התחילה ברגל שמאל. הגמרא אומרת: "'עד יעבור עמך ה' ' - זו ביאה ראשונה [הכניסה הראשונה לארץ, כשבאו מהמדבר] 'עד יעבור עם זו קנית' - זו ביאה שנייה... ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא" (ברכות ד, וסנהדרין צח: ). פירש רש"י: "שעלו ברשות כורש". מה היה החטא שבגללו לא נכנסו לארץ בתור מלכות ומדינה אלא עם הנהגה מסכנה שתלויה בפרס? אומרת הגמרא (יומא ט: ): "ריש לקיש... סנינא לכו [כך מדברים ליהודי? אפילו אני לא מדבר כך!]... אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף... עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". רש"י אומר: "ומנעו שכינה מלבוא לשרות בבית שני". הכוזרי מביא את כל זה במסגרת הודאתו למלך כוזר שצדק בביקורתו כלפי ישראל, על שלא עולים ארצה. ההתחלה של בית שני הייתה התחלה גרועה. בתחילה היינו תחת גוי, הפרסים. הייתה עצמאות של מאתיים שנה, אבל יותר ממחצית התקופה לא הייתה מלכות, ואילו בבית ראשון הייתה לנו עצמאות. הסיבה לכך היא שבבית שני לא עלינו כחומה. לכן, לאחר המעידה הזאת, גם החורבן היה משהו אחר. הגלות לא נגזרה לשבעים שנה, כמו אחרי בית ראשון, אלא היו כאן חומרא וקולא: בבית ראשון נגזרו שבעים שנה, לא פחות ולא יותר, ואילו הגלות השנייה יכולה להיות פחות ויכולה להיות יותר. הקולא היא האפשרות של "אחישנה", והחומרא היא "בעתה".

אילו היו ישראל מתקוממים נגד הרומאים בשיתוף עם הקב"ה, זה היה מצליח. ילקוט שמעוני אומר: " 'עמו אנוכי בצרה' (תהלים צא:טו) - בשעה שמגעת צרה לישראל, והם מבקשים אותי, יהיו משתתפין כבודי עימהן ומיד אני עונה אותם" (מדרש תהלים כ:א). בבית שני לא שיתפו את כבוד ה' עימהם. אם היו משתפים, היו נגאלים. אבל הם היו לאומיים בלבד, כמו גנדי ורפול. וכך היה עם החשמונאים לאחר שמעון, שהיו צדוקים, והצדוקים היו לאומיים בתחילתם. יש כאלה שהם לאומיים שלא על סמך הדת, אבל זה לא טוב. גם אם תהיה כאן ממשלת רפול, זה לא טוב.

ריב"ז ראה סימנים, והבין ברוח הקודש שזה הסוף, שהחורבן מגיע. אבל הייתה אפשרות של גאולת "אחישנה", ולכן ביקש תשתית של הנהגה, שושלת של רבן גמליאל, מלכות יהודה. לכן, שישים שנה אחרי כן חשב ר' עקיבא שבר כוכבא הוא מלך המשיח. ייתכן שבר כוכבא היה אכן משיח עד שהתגאה ונפל, ואז רבי עקיבא אמר: זה לא זה.

הכלל הוא שכניעה היא חילול השם, אלא אם כן יש לנו צו מנביא או תנא עם סימנים ורוח הקודש. אבל היום אין בת קול ונבואה אלא ארבע אמות של הלכה. אם כל הגדולים היו קמים ואומרים שהמדינה והציונות פסולים, אז זה היה פסול.
קשה לקבל עול מלכות שמים. אנו יותר קרובים ל"סאטמר" מאשר לרפול, כי לרפול אין עול מלכות שמים.