פרק א'

פרק א

שמע, עולם: אני יהודי — ואני ציוני.

השנה שנת ג'תרכ"ו, שנת 135 למניין האומות. עברו 1500 שנה מאז התיישב עם ישראל בציון, בארץ ישראל — 1500 שנים של חיי עם ישראל בארצו. פרק זמן זה הספיק לשושלות המצריות האדירות לקום וליפול; לממלכת אשור להשתלט על העולם ולשקוע בתהום הנשייה; לפלאי בבל לסנוור את העולם ולהיעלם אל תוך ההיסטוריה; למלכי פרס — כורש, דרייווש ואחשוורוש — להדהים את העולם בגבורתם אך לבסוף להיכנע בפני יורשתם, יוון; לפריחתן של אתונה וספרטה; לעומק מחשבתם של סוקרטס, אפלטון ואריסטו ולצמיחת ההלניזם; לגדולתו של אלכסנדר הגדול ולמותו; לעם נידח להגיח מתוך ביצותיה ושבע גבעותיה של עיר איטלקית ולהביס את צבא הפילים של קרתגו, ואז, בעזרת כשרון ארגוני וגאונות צבאית, להפוך לאימפריה הרומית שכבשה את העולם כולו. במשך 1500 שנה אלה, תקופה רבת תהפוכות היסטוריות, הייתה ריבונות יהודית בארץ ישראל.

השנה שנת ג'תרכ"ו, שנת 135 למניין האומות. עם ישראל הובס בארצו לאחר מרד אמיץ נגד הכובש הרומי. היהודים, הציונים, תושבי ציון, העזו להפר את השקט ששרר אז ברחבי האימפריה הרומית בשל הפחד המשתק מלגיונותיו האדירים של הקיסר. היהודים התקוממו נגד הדיכוי הרומי — דיכוי הגוף ודיכוי הנשמה — במאבק נחוש שגבה מהשלטון הרומי מחיר משפיל של חללים רבים. בהנהגתם של הצדיק רבי עקיבא והמצביא בר כוכבא הם הצליחו לגרש את צבאות רומי מירושלים ומארץ יהודה ולהניס את המושל הרומי טיניוס רופוס יחד עם מושל סוריה פובליוס מרצליוס והלגיונות שהובהלו ממצרים לעזרתם.

רק קריאה נואשת לגדול מצביאי רומי, יוליוס סוורוס, הצילה את כבודם האבוד של הרומים. יחד עם לגיונות אדירים מארצות הדנובה הוחש המצביא מבריטניה הרחוקה לארץ יהודה כדי לדכא את המרד היהודי. היהודים נאלצו לסגת, צעד אחר צעד, אך גם בנסיגתם לא ויתרו על מאבקם העיקש, וגרמו אבדות קשות לתוקפן האימפריאליסטי הרומי. חיילי ישראל נלחמו בחירוף נפש ומתו בחירוף נפש. דם שטף את רחובות העיר ביתר, שאליה נסוגו לוחמי החירות המכותרים, הציונים של אותם ימים, ובה נערך הקרב האחרון — למות או להשיב לעצמם את ארצם, את ציון.

מלחמה עקובה מדם זו לא הייתה הראשונה שבמאבקים למען הציונות, למען עצמאות ציון.

שישים וחמש שנה קודם לכן קמו היהודים להגן על ביתם, על ציון, וגררו את הרומים ההמומים לתוך מלחמה שנמשכה יותר מארבע שנים. הם השמידו את חיל המצב הרומי בירושלים והביסו את החילות הרומיים שהובהלו מסוריה בפיקודו של קסטיוס גלוס. בחמת זעם שלח הקיסר נירון את מצביאו הדגול אספסיאנוס ואת בנו טיטוס לארץ ישראל. הצבא הרומי איבד עשרות אלפי חיילים, אך לבסוף פרצו חייליו את חומות ירושלים ושרפו את בית המקדש. מיליון ציונים נפלו במלחמה על ציון, אך לא בקרונות רכבת או בתאי גזים, אלא במאבק גאה ובזקיפות קומה — אפילו בסוף המר, במצדה, כששלחו הלוחמים יד בנפשם פן יראו בהשפלה הגדולה של חורבן ציון.

המאבק הציוני באימפריאליזם הרומי נישא על גלי זיכרון המאבק הציוני בפולש היווני, שניסה להמיט שואה רוחנית על עם ישראל. אנטיוכוס מלך יוון גזר על המדינה היהודית הציונית גזרות שנועדו למחות את זכר ציון, הציונות והציונים מעל פני האדמה. היוונים חיללו את בית המקדש בירושלים, עיר ציון, וקראו לה מקדש זאוס האולימפי. הם כפו על היהודים לעבוד אלילים ולאכול בשר חזיר, ואסרו עליהם לשמור שבת ולמול את בניהם. היה זה ניסיון אחד מני רבים למנוע את הגשמת הייעוד היהודי — חיים לאומיים בקדושה על אדמת ציון.

גם אז קמו בציון לוחמי חירות — החשמונאים האמיצים, מתתיהו ובניו המכבים, שחירפו נפשם להילחם בזרים שטימאו את ציון. "מי לה' אלי!" הדהדה קריאתם ההיסטורית. בזכות מסירות נפשם של המכבים התחולל נס חנוכה: שוחרר הר הבית וטוהר בית המקדש, וריבונות יהודית חזרה לציון בהנהגתו של שמעון, אחרון בני מתתיהו.

זכר מאבקו של עם ישראל למען זכותו-חובתו לקיים חיים ישראליים שלמים בארצו נישא עוד הלאה, עד ימי המצור הנורא שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. שלוש שנות סבל ארוכות נמשך המצור, והרעב הכבד בעיר הרס כל חלקה טובה.

יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי .

בדם ובאש נחרבו בית המקדש וציון, כדברי קינתו של ירמיהו הנביא, "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ" . צדקיהו מלך יהודה נלקח בשבי, ולאחר שנשחטו בניו לנגד עיניו, עקרו הבבלים האכזרים את עיניו. יהודי ארץ ישראל, הציונים של ימי בית המקדש הראשון, הוצעדו לגלות כבולים בשלשלאות.

אומות העולם עלצו ועלזו בחורבן ציון. בניה הגולים היו לשחוק וללעג בפיהן. העמים השכנים פלשו לארץ החרבה, בהיותם בטוחים שעם ישראל צועד אל קצו.

אך הכמיהה לציון — היא הציונות — הייתה חזקה מהמציאות, והיא בערה בלבבות היהודים גם בגלות הזרה והמנוכרת. על נהרות בבל שרו בני ציון העקורים את ההמנון הציוני של אז, כשעיניהם צופיות לציון בבכי ובתפילה:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי .

שלהבת הציונות גברה והייתה לאש תמיד בלבבות היהודים — אש האמונה והציפייה לשוב הביתה, הביתה לציון.

ובבוא הזמן התקיימו דברי ה' ביד נביאיו: "אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל... הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה" . שליט המעצמה החדשה, כורש מלך פרס, הכריז:

כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹקָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם .

הצהרת כורש — הכרה בעובדה שביתו של עם ישראל הוא ארץ ישראל. הייתה זו הכרה בציונות 1,168 שנה לפני פלישת התוקפנות הערבית לציון; 2,451 שנה לפני הצהרת בלפור; 2,509 שנה לפני החלטה מסוימת של האו"ם.

גולי בבל חזרו הביתה כחולמים, פיהם מלא שחוק . ואולם לדאבונם, הם מצאו בארצם פולשים זרים שגמרו אומר לשים קץ לציונות ולמדינה הציונית המתחדשת:

וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ... מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ בַיּוֹם הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת .

האנטי ציונים התארגנו יחד במגמה נחושה לעצור את שיבת ציון:

וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה. וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹקֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם .

המנהיג הציוני נחמיה פנה לעמו ואמר:

אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם, אֶת ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם .

ואכן, למרות מאמצי האומות לגנות את הציונות ולמחוק אותה מעל פני האדמה, נבנתה ציון מחדש ועם ישראל שב הביתה.

ובדרך לגלות הרומית צפו ועלו ממעמקי התודעה הציונית גם זיכרונות מימי האשורים האימתניים, ששעטו לאורך ולרוחב אסיה הקטנה, עוקרים עמים כרצונם ומַגלים אותם כחפצם. חילות אשור הבלתי מנוצחים צעדו ביהירות לתוך ארץ יהודה, בזים ולועגים לניסיונות המאבק של היהודים, נחושים לשים קץ לציון ולציונות. מבצר אחר מבצר נפל בידי החיילים האכזרים, והפליטים המבוהלים נסו לירושלים.

בהגיע חייליו לשערי ירושלים, שלח סנחריב מלך אשור שליחים לשכנע את היהודים להיכנע:

וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר ה' יַצִּילֵנוּ. הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר?

האשורים האנטי ציונים הציעו לחוס על חיי היהודים אם ייכנעו ויוותרו על ציונותם:

כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ. עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ .

אומות העולם פיתו והפצירו והבטיחו. כל מה שדרשו מהיהודים היה לשכוח את החלום הציוני, לעזוב את ארץ ישראל, למחוק את הציונות ולהחליפה בגלות...

ובדרכם לגלות רומי זכרו היהודים את תגובת הזעם של הנביא ישעיהו הציוני על דברי הלעג של האויב, "אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל... עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" — וקומתם השפופה נזקפה בזכרם כיצד התקיימה נבואת ישעיהו על מפלת אשור:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ... וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר .

ובצר להם תחת עולה הכבד של רומי, דלו היהודים מתוך זיכרונות הציונות את שיא תפארתה של ציון — ימי שלמה המלך. זכרו הם את יום חנוכת המקדש, עת התאסף כל עם ישראל מרחבי ארץ ישראל — "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם" — בירושלים הבירה כדי לחגוג במשך ארבעה עשר יום את פאר ישראל ואלוקיו. בסוף החגיגות חזרו המוני בית ישראל לבתיהם בלב מרומם, חדורי גאווה בממלכה-מדינה שה' העניק להם בטובו.

ויהודי גלות רומי זכרו גם את תהילת ציון בהפלגות הנועזות של אוניות שלמה מאילת עד לחופי תרשיש שבספרד.

זֵכֶר הודה והדרה של ציון נישא עוד הלאה, עד ימי דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שידע לאחד את חיי הרוח וחיי המעשה: ספרא וסייפא — מזמורי תהילים ומאבק מזוין באויבי ישראל. "רוֹמְמוֹת אֵ-ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" .

דוד המלך — המנהיג ששחרר את ירושלים שלושת אלפים שנה לפני החלטה מסוימת של האו"ם: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" . דוד המלך — שבצעירותו התקומם נגד התגרויותיהם של הפלשתים ונגד ההשפלה הלאומית שבדברי הענק המפלצתי גָליית:

בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ .

הוא הבין שהשפלת ישראל כמוה כהשפלת שם אלוקיו והזדעק:

מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים .

הוא יצא להגן על הציונות כשבידו קלע וחמש אבנים בלבד ובפיו ההצהרה הנצחית:

אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.

כיאה למי שעתיד להיות מלך ישראל, הוא הגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל; הוא חיסל את האויב למען חירות ישראל ולמען הגשמת הציונות.

ארץ ישראל. ציון. מדינת ישראל. הציונות. השורשים עמוקים עוד יותר — עד ימי שפוט השופטים, 1,800 שנה לפני שדרכה התוקפנות הערבית על אדמת ישראל. שמשון הגיבור נלחם באויב הפלשתי ללא חת, וכשאחיו רכי הלב מחו על כך, הוא השיב בפשטות נאצלה: "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם" . יפתח הגלעדי, גדעון בן יואש, דבורה הנביאה ואהוד בן גרא — השופטים הציונים שלחמו את מלחמות ישראל. כל אלה היו חרוטים בתודעתם של לוחמי חירות ישראל שהוצעדו ממולדתם לגלות, שעתידה הייתה להימשך כמעט אלפיים שנה. העם שהוגלה על יד קיסרי רומי היה עם בן 1,500 שנה, שחרט את זיקתו הייחודית והנצחית לציון על כל רגב מאדמתה. הציונות היא כל יהודי שנולד בציון, שחי בציון ושנקבר בציון. הציונות היא כל נביא, כל שופט, כל מלך וכל אירוע מכונן שאירע בציון.

ועל גבי זיכרונות אלה נישא הזיכרון הקדום מכולם: ראשית הציונות והיהדות, שורש הכול.

שמע, עולם; שמע, יהודי — איך הכול התחיל.