פרק ב
שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.
אני ציוני משום שאני יהודי; אי אפשר להפריד בין השניים. מקורם הוא אחד, ורגע התהוותם היה אחד.
היה זה הרגע ששינה את פני ההיסטוריה לעד. היה זה הרגע שבו התגלה האלוקים לאברהם העברי — האלוקים שלמענו ויתר אברהם על משפחתו ועל ידידיו; הא-ל שלמענו מסר אברהם את נפשו כשכפר באלילים הכשדיים; הא-ל שאברהם הכיר באחדותו והפיץ את אמונתו. ברגע ההיסטורי ההוא גילה האלוקים לאברהם את ייעודו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה .
באותו רגע בחר הא-ל האחד בעם ובארץ. העם — זרע אברהם, בני ישראל. הארץ — ארץ ישראל. השניים נתהוו ברגע היסטורי אחד, הובטחו ברגע מכריע אחד, נקשרו יחד לעד. עם ישראל וארץ ציון — שניהם נבחרו על ידי הבורא, קונה שמים וארץ.
אברהם הנבחר עזב את ביתו ואת כל המוכר לו, והלך לארץ הנבחרת. שם אמר לו האלוקים:
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת .
היהודי הראשון הגיע לציון — הציונות נולדה. 3,800 שנה לפני החלטה מסוימת של האו"ם הוגשמה הציונות לראשונה.
ציונות. תמצית היהדות. זוהי יותר ממתנה אלוקית, יותר ממקלט בטוח לשעת הצורך. הציונות היא מצווה, חובה דתית, ייעוד.
שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם... קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה .
צו הציונות — צו לדורות — הונחל לדור הנבחר הבא, ליצחק בן אברהם:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ .
הדור השני של עם ישראל — הדור השני לציונות. לפני 3,700 שנה.
ויצחק הוליד את יעקב, וצו הציונות הועבר אליו:
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.
זהו שורש הציונות. זהו המקור לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. זהו המקור למצווה ולחובה לחיות בציון. ואולם הגשמת הציונות הייתה רצופה משברים, והראשון שבהם היה מצרים.
מצרים. עם ישראל המלומד ייסורים למד את הייסורים כבר בראשית התהוותו, בגלות הראשונה שבגלויות קשות רבות. מצרים. האכזריות שבה נהגו המצרים כלפי העם שתרם רבות כל כך לרווחתם, כולל הצלת תושביה מרעב חמור, הייתה ממאפייניהן של הגלויות לדורותיהן. מצרים. שם הכתה בבני ישראל המציאות הקשה של "ארץ לא להם" — המציאות הגלותית של דיכוי, עבדות, שואה. הם הועבדו בפרך בבניית מצבות ענק למתים — בנייה שהמיתה את החיים: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". ואולם בזאת לא הסתפק פרעה הרשע, והוא הכריז: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" — הפתרון הסופי, התקדים לאושוויץ.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים... וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם... וַיֵּדַע אֱלֹקִים.
בני ישראל שיוועו לישועה, לגאולה מהגלות המרה. "וַיֵּדַע אֱלֹקִים" שחירותו של עם ישראל תיתכן רק בציון. והציונות פרצה — 3,400 שנה לפני החלטה מסוימת של האו"ם. הציונות פרצה בהתגלות אלוקית למשה במדבר סיני. הפלא שנגלה לעיני משה, הסנה הבוער שלא אֻכַּל, היה לסמל נצחי לדורות של יהודים שהוטלו לתוך אין-ספור כבשני אש על ידי שונאים שניסו לכלותם אך לשווא. מתוך הסנה נשמע קול אלוקי ההיסטוריה, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב:
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי" . שלח את עמי הביתה. הביתה לארץ שנתן להם האלוקים, הביתה לארץ ישראל. אלפיים שנה לפני שדרך צבא ערבי על אדמת ציון.
והבורא חזר על הבטחת הארץ לאבות האומה באוזני משה הציוני, שעתיד היה להוביל את העם עד לשערי הארץ:
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
ציונים. ואנטי ציונים. סירובם של האנטי ציונים להכיר בזכותם של בני ישראל להשתחרר מעול הגלות היה למעשה סירוב להכיר במלכות ה' אלוקי ישראל:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.
זהו קולם של האנטי ציונים, קול המהדהד לאורך ההיסטוריה. זהו קולם של שונאי ישראל השוללים מעם ישראל את חירותו ואת זכותו על ארץ ישראל, המבקשים למנוע את הגשמת הייעוד היהודי, הכופרים בה' אלוקי ישראל. זהו גינוי הציונות 3,400 שנה לפני שהתכנסה עצרת כללית של "האומות המאוחדות" שלא למדו לקח ממפלתו של פרעה.
שום כוח שבעולם לא היה יכול למנוע את יציאת ישראל מגלות מצרים. האימפריה הגדולה התמוטטה בפני היד החזקה והזרוע הנטויה של ה' אלוקי ישראל, בורא העולם, מניע ההיסטוריה ומחולל הציונות. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה": בקומה זקופה וגאה יצאו בני החורין לדרכם הביתה, לציון.
ואז הגיע היום. היום שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו. בני ישראל עמדו לרגלי הר סיני שרעד ועשן כולו. רעמים זעזעו עולם ומלואו והבזקי ברקים פילחו את השמים. קול השופר הלך וחזק ונשמע למרחקים. היה זה הרגע — הרגע היחיד בכל תולדות האנושות — שבו התגלה האלוקים לעם שלם. לא לאדם אחד בלבד דיבר, לא לנביא נבחר או למנהיג מורם מעם, אלא לכל איש, אישה וילד מישראל. זאת כדי להחדיר בהם עד סוף כל הדורות את הייעוד הגדול והמיוחד שלמענו נבחרו:
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.
העם הנבחר — נבחר על ידי האלוקים להיות "בנו בכורו", שיא תפארתו של נזר הבריאה. העם הנבחר — נבחר לחיות חיי קדושה:
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.
עם נבחר. יש יהודים שמתביישים במושג הזה. יש יהודים שפוחדים ממנו — בגלל החשש מ"מה יאמרו הגויים". המושג "עם נבחר", מושג יסודי ביותר ביהדות, הוא הסיבה היחידה להבדלה בין ישראל לעמים. ממנו נובעת ייחודיותו של עם ישראל, ובלעדיו עם ישראל אינו שונה מהקנדים, מהבולגרים, מהפינים או מהפורטוגזים.
הבחירה האלוקית בסיני הגדירה את עם ישראל כלאום-דת. לאומיותו היא דתו, ודתו היא לאומיותו — לאומיות שנועדה לרומם את העולם. הלאומיות הישראלית שונה תכלית השינוי מהלאומיות החילונית, היוצרת פירוד חסר משמעות וחסר הצדקה. עם ישראל הוא עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הסגולה הישראלית אינה יתרון גזעני או לאומני, אלא משימה: לחיות חיי תורה כדי להגשים ייעוד נשגב ולהיות אור לגויים. קיום מצוות ה' הוא המטרה הבלעדית של בחירת עם ישראל והסיבה היחידה לעצם קיומו.
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.
משימתו של עם ישראל היא להיות עם קדוש, ולשם השגת יעד זה נתן ה' את מצוות התורה, המקיפות את כל תחומי החיים.
קדושה! להתרומם מעל החול, מעל החומריות, מעל דרגת החיים הבהמית. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". קדושה — זוהי שליחותו של העם הנבחר. "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". התורה חוזרת שוב ושוב על הציווי היסודי הזה, הנותן לחיים כיוון ברור וקובע את אופיים.
רק על ידי הבדלה בין ישראל לעמים יוכל עם ישראל להיות עם קדוש לה', נקי מהשפעותיהן ההרסניות של תרבויות קלוקלות המפילות את האדם לשפל המדרגה וגוזלות ממנו את יתרונו מהבהמה. רק באמצעות מערכת חיים מוגדרת מאוד, השומרת עליו מפני מכשולים האורבים בכל פינה, מגיע היהודי לקדושה, לתכלית בחירתו. מהי קדושה זו וכיצד מגיעים אליה?
בתוך אין-ספור ברואיו של האלוקים היצור האנושי הוא ברייה מיוחדת וייחודית. זוהי ברייה בעלת פוטנציאל להגיע לנקודות קיצון הפוכות לגמרי. מצד אחד הוא יצור חלש ומוגבל, כדברי דוד המלך, "מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ". האדם הוא יצור אנוכי העלול להיכנע ליצרים השפלים ביותר ולהגיע למעשים אכזריים. מכל בעלי החיים שעל פני האדמה, רק האדם נהנה מסבלם של אחרים והורג להנאתו. אך גם אדם שמצליח לחיות חיים מוסריים — מהו? ביחס ליקום העצום הוא גרגיר זעיר וחולף, שלכאורה אינו משאיר שום רושם על המציאות. לפי ההיגיון הפשוט אין שום חשיבות ליצור האנושי הקטן והחלש בתכנית הכלל עולמית, ואין הוא ראוי לשימת לב כלל. אם התנ"ך ממעיט בערכו של דור שלם, כפי שכתוב "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" , על אחת כמה וכמה — לכאורה — אין ערך לאדם אחד, ולא ייתכן לתלות בו תקווה כלשהי.
ואולם קטנותו של האדם היא רק צד אחד של מטבע החיים; היא רק ביחס לבוראו. המאמר "הלוא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל, כי רוב מעשיהם תוהו... ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל" נאמר על שפלותו של האדם ביחס לאלוקים, ועל זה תמה דוד המלך "מה אדם ותדעהו".
דוד המלך ענה על תמיהתו מיד. היה עליו רק לתת דעתו אל הנשמה האלוקית שבאדם כדי להבין את הכוח האדיר הטמון בו:
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
הייתכן? היוכל אותו יצור אנוש — האוכל וישן ולפעמים שונא ועושה דברים מבישים — להגיע לדרגות נשגבות של עבודת ה' טהורה, להתעלות כמעט לדרגת המלאכים?
כן. ואפילו עוד יותר. המלאך הוא טהור משום שאין לו יכולת בחירה ואין לו פיתויים. הוא אינו מתמודד עם אותה מלחמת יצרים הבוערת בלב האדם. רק לאותה ברייה ייחודית הנקראת אדם היכולת לבחור בין טוב ורע, ורק עליו מוטלת האחריות העצומה של הבחירה בטוב. כשהאדם בוחר בטוב, ביופי ובגדולה, ודוחה רוע, כיעור ובינוניות, הוא אכן ראוי לתואר נזר הבריאה!
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.
כשהאדם מצליח להתגבר על נטיותיו האנוכיות, הוא מתרומם ומתקדש, ומגשים את תכלית הבריאה.
הקדושה היא השלטת האדם על יצריו השפלים. כל הרוע והכיעור שבעולם נובעים משקיעת האדם בסיפוק תאוותיו ומסירובו לטהר את מגמת חייו. מי שגונב או רוצח בחר למלא את תאוותיו האנוכיות ולהתעלם מחובותיו המוסריות. ה"אני" שבאדם הגדל פרא עלול להרוס עולם ומלואו. רק כשה"אני" מרוסן ומשועבד לערכי הטוב והמוסר, נמנעת הידרדרות העולם למ"ט שערי טומאה.
העולם המודרני שם לאידיאל מושגים כמו "חופש", "חירות", "זכויות אדם" — מושגים המעניקים חופש לכל אדם לעשות ככל העולה על רוחו. מושגים אלה מתרחבים ומתפשטים כמו סרטן עד שהופכים לאנרכיה של מתירנות. ואולם עם ישראל אינו חי על פי אידיאלים אנושיים ריקים. עם ישראל חי על פי דבר האלוקים. זוהי קבלת עול מלכות שמים.
עול מלכות שמים! כמה נהדר העול הכבד הזה! העול המחשל, העול המעניק חירות אמיתית, כדברי רבותינו, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" . מי שעושה ככל העולה על רוחו אינו חופשי, אלא משועבד לתאוותיו. אין לו מעצורים; הוא עבד לחומריות.
אף שאנשים כאלה מצהירים שזכותם למלא את תאוותיהם לעולם לא תפגע באחר, הם בהכרח יגיעו לפגיעה בזולת, משום שבהכרח יגיעו למצב שבו אינם שולטים ביצריהם, אלא יצריהם שולטים בהם. כשייאלצו לבחור בין שמירה על זכויות הזולת ובין מילוי תאוותיהם, הם ירמסו את זכויות האחר בתוקפנות, ויגייסו להגנתם שלל טיעונים הגיוניים.
היהדות מבוססת על ביטול ה"יש", על הגבלות, על משמעת. "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" — אין לאדם בעלות על שום דבר. הכול שייך לאלוקים, ולאדם ניתנה רשות זמנית להשתמש בקנייני הבורא בתנאים מסוימים — תנאים המחדירים את ההכרה בבורא העולם, קונה שמים וארץ.
ליהודי מותר לאכול לחם, אך עליו לברך ברכה. מותר לו לצבור רווחים, אך עליו לתת עשירית מהם לצדקה. ההגבלות אינן על רכושו בלבד, אלא גם על גופו. ליהודי אסור לעשות בגופו את כל העולה על רוחו. הפלה היא רצח; גוף האישה אינו רכושה. אסור ליהודי להתאבד — לברוח מתפקידו בחיים — משום שחייו אינם רכושו.
היהודי מצווה לחוש את צערו של הזולת ולעזור לו — לא רק כדי לספק את צרכיו של הנזקק, אלא בעיקר כדי ללמוד להעניק לאחרים. יהודי הנותן מרכושו ומזמנו מצהיר שרכושו אינו שלו; הוא מכריז על ביטחונו שה' ימלא את חסרונו; הוא שובר את ה"אני" הזועק "שלי, שלי!" הצדק החברתי של התורה אינו השלמת חסרונם של העניים, אלא חינוך לנתינה.
קדושה, התעלות רוחנית, עקירת החייתיות שבאדם — זהו ייעודו של העם שנבחר להכריז על ייחוד ה': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד". ובאהבה רבה לבניו, ה' כורך סביב זרועו תפילין שכתוב בהן "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".
רק על ידי תיקון היחיד תתוקן החברה. רק על ידי התקדשות האנושות יתקדש העולם. טעות היא לחשוב ששינוי שיטת השלטון יביא לתיקון החברה. שינויים טכניים לא יועילו, משום שהשלטון והחברה אינם אלא היחידים המרכיבים אותם. אם היחידים אנוכיים ומושחתים, תהיה גם החברה מושחתת. אי אפשר לייפות עולם מכוער על ידי טיפול בסימפטומים. מי שצריך להשתנות ולשפר את דרכיו הוא האדם עצמו, כל יחיד ויחיד. התקדשות האדם מבטיחה עולם יפה וקדוש. זוהי אמנם דרך קשה וארוכה, אולם זוהי הדרך היחידה להצלחה. רבותינו לימדונו שלפעמים הדרך הנראית ארוכה היא למעשה הקצרה, והדרך הנראית קצרה היא ארוכה וסבוכה.
"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" . איך מכניעים את האנוכיות הטבעית? איך מתגברים על היצר הרע? כפי שאי אפשר ללמד ציור בהרצאות בלבד, כך אי אפשר ללמד את האדם להיות טוב בנאומים ובהסברים בלבד. אדם שרוצה להיות צייר צריך להתאמן בציור; אדם שרוצה להיות טוב וקדוש צריך להרגיל את עצמו במשמעת ובהגבלת סיפוקיו החומריים.
"לא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות אלא לצרף בהן את ישראל" . הקדוש ברוך הוא, בורא האדם, יודע את נפש האדם. הוא יודע שהדרך היחידה להגיע לקדושה ולטהרה היא קיום מצוות התורה: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם" .
ילד קם בבוקר. הוא רעב. כמה טבעי שירוץ מיד למטבח לאכול. שום דבר אינו מונע זאת בעדו. הוא חופשי לעשות כרצונו. מושג החופש התרחב והתרחב עד שגבולותיו נפרצו לגמרי: "החיים שלי, הגוף שלי, הכול שלי, שלי..."
הילד היהודי קם בבוקר רעב כמו כל ילד אחר, אבל הוא יודע שקודם כול עליו ליטול ידיים באופן מסוים, לברך "על נטילת ידיים", לחבוש כיפה, להתעטף בציצית ולברך עליה, לברך ברכות השחר, ורק אז לגשת למטבח — אך עדיין לא לשבת לאכול. שוב הוא נוטל את ידיו ומברך, ולבסוף יושב ומברך על הלחם "המוציא לחם מן הארץ". כל זה לפני שנכנס דבר אוכל לפיו. כל זה כדי שידע שיש דברים חשובים יותר מסיפוק רצונו לאכול.
כך מתנהלים חייו של היהודי. אלה אינם חיים של סגפנות. חיי תורה אינם חיים של ביטול הרצון, אלא חיים של עידון וקידוש הרצון. מותר לאכול, אך האכילה מוגדרת ומוגבלת. ישנם מזונות האסורים לחלוטין; ישנם מזונות שאסור לערבבם יחד. הברכות לפני האכילה ולאחריה מקדשות את האכילה — המזון הגשמי הופך להיות דבר קדוש. הלכות הכשרות אינן נובעות מסיבות של "היגיינה", אלא מסיבות של קדושה ומוסריות. ההגבלות בחיי היום-יום של היהודי מצמיחות בו כוחות לוויתור ולהקרבה בתחומים מורכבים הרבה יותר. היהודי המתגבר על תאוותו למזון לומד להיות אדון לתאוותיו ולא עבד להם. כך הוא מתחיל לעלות במעלות הקדושה.
מצוות התורה, המלוות את היהודי בכל שעה ובכל שלב בחייו, נועדו להחדיר בו קבלת מרות. הן נועדו לעדנו ולטהרו. הן נועדו להזכיר לו מי הוא ומהו יעדו בחיים. הלכות שבת עוצרות את מרוץ החיים החומרניים במשך יממה שלמה בכל שבוע. אלה הרואים בשבת רק קושי והכבדה אינם מבינים את הערך הנשגב של יום קדוש, שבו האדם מנותק לגמרי מהעיסוק בצבירת הון. אלה המַקְשים מדוע לחיצה על מתג חשמלי נקראת "מלאכה" אינם מבינים שמלאכות נאסרו בשבת לא בגלל העמל הכרוך בהן, אלא בגלל החידוש והיצירה שבהן. הלכות שבת מזכירות לנו שהאלוקים הוא יוצר הכול.
אלה הבזים להלכות טהרת המשפחה אינם מבינים מהי קדושת חיי הנישואין. התורה מרוממת את הקשר המיני לשיא טהרתו ומקדשת את התשוקה הבהמית המאפיינת קשר זה בכיעורו. הלכות טהרת המשפחה מגלות את היופי הטמון בקשר המיני שהוא ביטוי לאהבה ולמשפחתיות. בזכות ההימנעות מקשר פיזי במשך כמעט שבועיים בכל חודש — כמחצית חייהם המשותפים של בני הזוג — לומדים הם ליצור קשר אחר, קשר שכלי, שבו מגלים שבן הזוג אינו רק חפץ להשתמש בו, אלא אדם בעל אישיות ייחודית.
תכלית המצוות מושגת רק כשמקיימים אותן מתוך ענווה וקבלת מרות. אם היהודי מקיים את המצוות משום שהן מוצאות חן בעיניו, משום שלדעתו הן יפות ומוסריות, לא משום שהן משפטי האלוקים — לא הושגה המטרה של הכנעת ה"אני". במקום מצוות הנעשות מתוך יראה וקבלת עול מלכות שמים מתקבלים מעשים הנעשים מתוך חשק וגחמה אישית.
היהודי מצווה לקיים את מצוות התורה גם כשנדמה לו שהן מנוגדות לערכי המוסר המוכרים לו וגם כשאינו מבין את ההיגיון שבהן. רק כך יצליח להכניע את ה"אני" שלו ולהגיע לקדושה. קיום מצוות מלא מתוך הכנעה לעומת קיום מצוות סלקטיבי — זהו ההבדל המהותי והתהומי שבין היהדות הנאמנה לתורה (המכונה אורתודוכסית) ובין זרמים שהם סילופי היהדות: הקונסרבטיבי, הרפורמי, ה"מתקדם" וכל השאר.
נגינה באורגן חשמלי בבית הכנסת בשבת או היעדר הפרדה בין נשים לגברים בבית הכנסת אינם אלא ביטויים להבדל זה. עבודת ה' האמיתית נעשית מתוך הכרה בה', מתוך קבלת עול מלכות שמים, אותו עול נשגב המעניק חירות אמיתית. חז"ל לימדונו:
למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות.
מנין שלא יאמר אדם... אי אפשי [= אינני רוצה] לאכול בשר חזיר... אבל [=אלא יאמר] אפשי [= אני רוצה], ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כן? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". נמצא פורש מן העברה ומקבל עליו מלכות שמים .
מי שמקיים מצווה משום שהיא מוצאת חן בעיניו הופך אותה מחוק אלוקי לרצון אנושי. מי שמקיים מצוות ש"מתאימות" לו ממליך את עצמו, לא את ה'. קבלת עול מלכות שמים היא קיום המצוות באמונה שלמה, ביראה ובענווה, אך ורק משום שה' ציווה לקיימן.
תגובתו של המלך המצרי, שליט מעצמת העל של הימים ההם, על הדרישה "שלח את עמי", הייתה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'".
מאורעות ההיסטוריה האנושית נועדו להחדיר באדם את ידיעת ה'. זוהי תכלית הבריאה. ההכרה בה' אלוקי ישראל תביא את האנושות כולה לענווה, לביטול האנוכיות, שהיא שורש הרע בעולם, ולבסוף — לקדושה, לטוב המוחלט.
עם ישראל הוא הכלי שנוצר להפיץ את ידיעת ה' בעולם. עם ישראל נבחר להוציא לפועל את חזון הקדושה והטהרה. ההיסטוריה רצופה הצלחות וכישלונות של עם ישראל במשימתו. לאורך הדורות ביקשו הן אומות העולם הן עם ישראל להתנער מעול מלכות שמים ושקעו בתאוות ובחומריות. ההצהרה "לא ידעתי את ה'" נאמרה בשפות רבות, והתוצאה הייתה עולם של כיעור ורוע.
עם ישראל — העם הנבחר. זהו העם שנוצר להיות עם קדוש, אור לגויים, דוגמה חיה לרום המעלה שאדם יכול להתרומם אליו. זהו המרכיב האחד של היהדות, של הציונות.
המרכיב השני, הקשור קשר בל ינותק לראשון, הוא הארץ, ארץ ישראל, ציון. רק בה יכול עם ישראל לחיות חיים נורמליים ולהגשים את פוטנציאל הקדושה שלו במלואו. בה הוא חופשי מאות הקלון החונק של זר ושנוא; בה הוא חופשי מהסכנה המתמדת של תקיפה פיזית ופוגרומים; בה הוא חופשי מהחדירה הבלתי נמנעת של מושגים מעוותים ורעיונות זרים לתרבותו — חדירה המונעת הקמת חברה למופת.
העם והארץ. העם הנבחר והארץ הנבחרת:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם.
ארץ ישראל אינה מתנה בלבד. מצוות עשה לרשת אותה ולגור בה:
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.
"וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם".
ארץ ישראל, ציון, הקמת מדינה. העם הנבחר בארץ הנבחרת. זוהי הציונות.
אמרו רבותינו:
ישהה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ולא בחוצה לארץ, אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה.
כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה.
מעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים [בחו"ל] אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה, "וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם". חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ציון, ארץ ישראל. לא סתם עוד ארץ, אלא ארץ הקודש. עם נבחר הוא עם קדוש וארץ נבחרת היא ארץ קדושה.
הציונות — חיי קדושה של העם הנבחר בארץ הנבחרת. זהו קידוש שם ה' בעולם. זהו פרסום ידיעת ה' ומלכות ה' בקרב אומות העולם המכריזים — כמו פרעה, האנטי ציוני הראשון — "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'".
שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.
© כל הזכויות שמורות