פרק ג'

פרק ג'

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.

השנה שנת ג'תרכ"ו, שנת 135 למניין האומות. ציון חרבה ושוממה. מאבקו הנועז של עם ישראל למען הציונות, למען ריבונות יהודית בארץ ישראל, דוכא על ידי הצבא הרומי. מאות אלפי חללים פזורים בשדות הקרב. ערי ציון עומדות שוממות מבלי יושב, שדותיה וכרמיה מופקרים לחיית השדה. שורות ארוכות של יהודים מוצעדים אל הגלות כבולים בשלשלאות. אלה שלא נמכרו בשוקי העבדים הרומיים הופצו בארצות הנכר למשך לילה ארוך ואפל בן אלפי שנים.

יהירותם של הרומים לא ידעה גבול. הם טבעו על מטבעותיהם את המילים "יהודה השבויה", לומר שלציון החרבה לא תהיה תקומה לעולם. תבליט של היהודים הגולים הוצג לראווה בשער טיטוס שברומי כדי להנציח את תבוסתם.

הקיסר אדריינוס לא יכול היה לשאת את הביזיון שגרמה לו קבוצת מורדים יהודים עקשנים מציון. הוא ציווה למחוק את זכר יהודה, את זכר היהודים, את זכר ציון. בפקודתו נחרשה ירושלים עד היסוד, ושמה הוסב ל"איליה קפיטולינה". כדי למחות את השם יהודה, הסב אדריינוס את שם הארץ ל"פלסטינה".

פלסטינה. כך נולדה ארץ שאינה קיימת. כך התחילה התרמית הגדולה, וזו הבטיחה את המשך האימפריאליזם והתוקפנות הרומיים. פלסטין קיימת רק בהנחה שציון מחוקה; אולם עם ישראל חי וציון קיימת, ולכן אין פלסטין.

השנה שנת ג'תרכ"ו, שנת 135 למניין האומות. על רקע זעקות הקדושים שעונו על ידי הרומים — רבי עקיבא, שבשרו נסרק במסרקות ברזל; רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף למוות כשספר תורה כרוך סביבו; רבן שמעון בן גמליאל, שראשו נכרת באכזריות — מתחיל הלילה הארוך של הגלות. איש לא ידע אז שכמעט אלפיים שנה יעברו לפני שיבת ציון, לפני שייראו שוב ניצני הגשמת הציונות.

איש לא ידע אז ש-1,900 השנים הבאות עתידות להוכיח מעבר לכל צל של ספק שהציונות — ריבונות ישראלית בארץ ישראל — היא ייעודו של עם ישראל והפתרון לכל צרותיו בגלות.

כיצד אפשר להתחיל לספר את מסכת התלאות היהודית? בנדודיהם נפוצו היהודים לארבע רוחות השמים והגיעו לספרד, לצרפת, לגרמניה, לארצות המזרח ולצפון אפריקה. מלבד כמה פרקי זמן רגועים, שלא היו אלא אשליות, הייתה תקופת הגלות רצופה רדיפות ושפיכות דמים — וכנגדם גבורה ואמונה על אנושיות. לעיני ההיסטוריה נגלה תסריט בלתי נתפס, שרק מטורף יכול היה להציעו כתרחיש. "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ... אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם" .

היהודים שהגיעו בנדודיהם למדינות הנוצריות חשו היטב על בשרם את חיבוקה האכזרי של הדת שהתיימרה להיות "דת האהבה". הנצרות נקמה את מלוא נקמתה בעם שסירב לקבלה. במאמץ להכניע את העם קשה העורף ומתוך צורך להוכיח לעצמה שסבלם של היהודים הוא עונש על סירובם לקבל את הנצרות, עשתה הכנסייה הכול כדי להפוך את חיי היהודים לגיהינום.

מסעות הצלב הידועים לשמצה היו אחד השיאים של גילויי השנאה הנוצרית ליהודים. הצלבנים — קבוצות של אספסוף — יצאו לארץ ישראל בשליחותם של ראשי הכנסייה במטרה לשחרר את "המקומות הקדושים" משליטת המוסלמים. "השליחות הקדושה" הפכה למסע טבח ביהודים. בסוף המאה האחת עשרה למניין האומות צעד המון מוסת דרך צרפת וזרע אימה בקהילות היהודים. ההמון המשיך לגרמניה והטיל את אימתו על יהודי העיר טרייר שעל גדות הריין. רבים שלחו יד בנפשם ובנפש ילדיהם טרם הגיעו אליהם הפורעים האכזריים. נשים ובנות קשרו לעצמן אבנים וקפצו לתוך נהר המוזל כדי להימלט מאונס וממוות. כשהגיעו הצלבנים לעיר שפייר, הם רצחו עשרה יהודים בכנסייה לאחר שסירבו להתנצר. שבועיים לאחר מכן הותקפה הקהילה היהודית בעיר וורמס (וורמייזא). יהודים מעטים נכנעו והתנצרו, אך הרוב העדיפו למות כששפתותיהם ממלמלות "שמע ישראל", הצהרת ייחוד השם. רבים שלחו יד בנפשם, ונשים המיתו את ילדיהן. קבוצת יהודים עשירים שמצאה מחסה זמני בארמונו של הבישוף אלברנדוס נדרשה לבחור בין טבילה לנצרות לבין מוות בידי המון צמא דם שצבא על הארמון. היהודים השיבו שהם זקוקים לפרק זמן כדי להחליט, אך למעשה ניצלו היהודים הגיבורים את השהות ליטול את חייהם בידיהם. כשפרצו הפורעים לארמון כדי לשמוע את החלטת היהודים, מצאו אותה בנחלי הדם של הקדושים. כאלף יהודים עלו בסערה השמימה בוורמס.

צוררי היהודים המשיכו הלאה לעיר מיינץ (מגנצא), בראשם הרוזן אמיכו המרושע. הארכיבישוף רותרד, קרוב משפחתו של אמיכו, הזמין קבוצת יהודים לבוא עם רכושם לארמונו כדי להינצל. ואולם כשכיתרו הפורעים את הארמון, לא עצרו בעדם שומרי הארמון, והפורעים פרצו לתוכו. הזוועות של וורמס נשנו בארמון במיינץ. 1300 יהודים נהרגו על קידוש השם בקריאת "שמע ישראל", מקצתם בידי אחיהם לפני שהגיעו אליהם הפורעים.

נחמה מועטה ועצובה הייתה בסופה של קהילת מיינץ. שני יהודים, יצחק ואוריה, התנצרו למראית עין יחד עם שתי בנותיו של יצחק, אך עד מהרה התחרטו על המעשה. יצחק המית את בנותיו והצית את ביתו, ומשם הלכו השניים לבית הכנסת, הציתו אותו, וקפצו לתוך הלהבות. האש התפשטה ושרפה חלק גדול מהעיר.

חיילי הצלב שעטו הלאה והגיעו לעיר קלן. בא' בתמוז ד'תתנ"ו (24 ביוני 1096) הם טבחו ביהודי קולון וביהודי נויס. שמואל בן יחיאל, מחשובי הקהילה היהודית, המית את בנו כדי שלא ייפול בידי הערלים. במסירות נפש עילאית הוא בירך בקול חנוק מדמעות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קידוש השם", והנער הספיק לענות "אמן" לפני שהומת. בסך הכול נהרגו 12,000 יהודים בעמק הריין בפרק זמן של חודשיים.

ההתקפות על היהודים התפשטו בארצות אירופה. בבוהמיה שתו יהודי פראג מכוס התרעלה במלואה. בצרפת גזר המלך פיליפ אוגוסטוס בעצם יום השבת, כ"ד בסיוון ד'תתק"מ (19 ביוני 1180), לאסור את כל היהודים, שהיו מכונסים אז בבתי הכנסת. הוא דרש כופר גבוה תמורת שחרורם וביטל את כל חובות הנוצרים ליהודים. שנה לאחר מכן הוא גירש את היהודים מארצו. שוב נאלצו היהודים לקחת לידיהם את מקל הנדודים ולהשאיר לשונאיהם את רכושם.

הפרעות ביהודים חצו את הים לבריטניה. בשנת ד'תתקמ"ט (1189) טבח המון משולהב ביהודים בלונדון ואחר כך בנוריץ' ובלין. המזעזע מכולם היה סופם של יהודי יורק. הם נמלטו מפחד הפורעים צמאי הדם והתבצרו בטירה בעיר. לאחר שהיו נצורים שם במשך שישה ימים, אזלה אספקת המזון, והיה ברור שיהיה עליהם לבחור בין התנצרות לבין טבח אכזרי ומשפיל בידי ההמון שצר על הטירה. בהוראת רבי יום טוב מיואני, שלחו רוב היהודים יד בנפשם. יוסף, מחשובי הקהילה, המית את אשתו האהובה, והוא עצמו הומת על ידי רבי יום טוב. כמאה וחמישים יהודים נהרגו על קידוש השם ביורק.

היהודים ביוון הביזנטית היו מושפלים עד עפר. נאסר עליהם לרכוב על סוסים, ומסים כבדים הוטלו עליהם. הם היו טרף לכל יווני שרצה להתעלל בהם.

בשנת ד'תתקע"ה (1215) קבעה מועצה בראשות האפיפיור אינוסנט השלישי שעל כל יהודי ויהודיה בני 12 שנים ויותר לענוד טלאי לאות קלון. הגזרה נותרה בעינה במשך מאות שנים.

צרה רדפה צרה בימי הביניים:

* שרפת התלמוד ב"משפט פריז": בעקבות דברי הסתה של יהודי מומר, ניקולס דונין, נגד התלמוד, "הועמד" התלמוד לדין. דברי ההגנה של נציג היהודים רבי יחיאל מפריז לא הועילו, והתלמוד "נידון" לשרפה. כרכי תלמוד וספרי קודש אחרים הובאו אל כיכר העירייה של פריז בעשרים וארבע עגלות והושלכו למדורה גדולה.

* מסע הצלב של הרועים: מסע זה, מאורע עטור תהילה בתולדות הכנסייה, היה סיוט עטור זוועות בתולדות היהודים. ארבעים אלף כפריים נבערים מדעת הובלו בידי מטורף שטען שהייתה לו התגלות של יונה צחורה שהפכה לאישה ושלחה אותו לגאול את ארץ הקודש. האספסוף הצרפתי טבח בכל קהילה יהודית שנקרתה בדרכו מאגן עד לטולוז. חמש מאות יהודים הצליחו להימלט מידי המרצחים למבצר ורדון, אך נאלצו לשלוח יד בנפשם כשראו את ההמון פורץ למבצר. הילדים שנותרו בחיים הוטבלו בכוח לנצרות. יותר ממאה ועשרים קהילות יהודיות נחרבו, בהם קהילות בורדו, גסקוניה וטולוז.

* גזרת המצורעים: קבוצת מצורעים הרעילה את בארות המים בצרפת בנקמה על התעלמות הרשויות ממצוקתם, ואחד מהם טען שעשו זאת בעצת היהודים. העלילה הולידה מסע פרעות ביהודים ברחבי צרפת. בעיר שינון הובערה מדורה גדולה ונשרפו למוות 166 יהודים, כששפתותיהם רוחשות מזמורי אמונה. אימהות הטילו את ילדיהם ללהבות כדי שלא יוטבלו לנצרות. אלפי יהודים נשרפו למוות בפרעות אלה.

* פרעות ארמלדר: כנופיות איכרים פשטו בקהילות יהודיות בחבל הריין ובחבל אלזס, מצוידים בגרזנים ובקלשונים. במשך שנתיים נרצחו אלפי יהודים בידי חיות אדם אלה, שכינו את עצמם "מכי יהודים".

* פרעות "המוות השחור": במשך ארבע שנים השתוללה בעולם מגפת "המוות השחור" וכילתה רבע מאוכלוסייתו. לא עבר זמן רב עד שנמצאו האשמים במגפה: היהודים! בדרום צרפת הועלו יהודים על המוקד לקול תשואות ההמונים. הטירוף התפשט לעבר קטלוניה ואראגון. כל היהודים באזור אגם ז'נבה ובעיר ברן שבשוויץ נשרפו למוות. יהודי בזל גורשו לאי בנהר הריין ונשרפו שם בבית עץ שנבנה במיוחד לשם כך. בחבל הריין העליון נידונו היהודים לגירוש "בלבד" בעקבות התנגדות לקביעת הבישוף ברטהולד שיש להמיתם. יהודי שטרסבורג הובלו לאתר קבורה ונשרפו בשורות של מדורות. יהודי וורמס, אופנהיים ופרנקפורט על המיין הציתו את בתיהם כשהם בתוכם כדי להינצל מעינויי הפורעים ולהציל את ילדיהם משמד. לעולם לא ידע איש כמה יהודים נרצחו ב"שואת ימי הביניים" הזו.

* הגטאות: כליאת היהודים בגטו המשפיל נועדה להרחיק אותם מהנוצרים — שמא "יטמאו" אותם היהודים. בשנת ד'תתקל"ט (1179) אסרה המועצה הלטרנית השלישית על יהודים לדור בקרבת נוצרים, אך רק שלוש מאות שנה לאחר מכן הוקם הגטו הרשמי הראשון בוונציה. האפיפיור פול הרביעי ציווה להקים גטאות ברומי ובמדינת האפיפיור, ומשם התפשטה הגזרה לגרמניה ולמקומות נוספים. תושבי הגטאות סבלו מצפיפות איומה, וזו גררה חוסר היגיינה ומחלות. מאחר שהכיוון היחיד לבנייה היה כלפי מעלה, הגטאות היו המקומות הראשונים שנבנו בהם בתים רבי קומות. אור השמש היה מצרך נדיר בגטו, וילדים יהודים לא ראו צמח רענן או עץ ירוק. הבתים היו בסכנת התמוטטות, והחשש משרפות היה חשש תמידי. רק יהודי שעבד מחוץ לגטו הורשה לצאת משעריו, וזאת בתנאי שיענוד טלאי ויחזור לגטו לפני החשכה.

* עלילות הדם: טירוף זה נולד גם הוא בימי הביניים. בשנת ד'תתק"ד (1144) נרקמה "עלילת וילהלם" בעיר נוריץ' שבאנגליה: "לפני חג הפסחא [הנוצרי] קנו היהודים ילד נוצרי ועינו אותו בכל העינויים שעונה מושיענו ותלו אותו על צלב ביום שישי הקדוש מתוך שנאה למושיענו". בעיר לינקולן נבדתה עלילה על ילד "שפוטם בחלב ובלחם לבן ואחר כך הוזמנו יהודי אנגליה לחזות בצליבתו".

ערב גירוש ספרד הואשמו יהודים בלה גוורדיה בצליבת ילד נוצרי למטרות פולחן וכישוף. יהודים רבים עונו כדי שיודו במעשה ואחר כך הועלו על המוקד. השמועה התפשטה ברחבי אירופה כמו אש בשדה קוצים וגבתה קרבנות רבים בקרב היהודים. העלילות המרושעות היו כולן גרסאות שונות של הטענה הפרימיטיבית שהיהודים משתמשים בדם נוצרי לצורכיהם. בפולדה הואשמו היהודים בשימוש בדם נוצרי לצרכים רפואיים. בטירנאו נאמר שהיהודים זקוקים לדם נוצרי לריפוי מקום המילה ולטיפול במחלות "יהודיות" משונות, פרי דמיונם המרושע של הנוצרים. הטענה הארסית שהיהודים משתמשים בדם נוצרי ליין ולמצות בפסח הייתה לטענה נפוצה ומסוכנת כל כך, עד שנאלצו כמה רבני קהילות להורות לשתות יין לבן בליל הסדר.

* עלילות "חילול לחם הקודש": אם עלילות הדם הן טירוף, מה נאמר על עלילות אלה? על פי קביעה רשמית של הכנסייה נחשבו הלחם והיין שבפולחן הנוצרי גופו הממשי של ישו. ההמון הנוצרי לא נזקק לכשרון רב כדי להמציא שהיהודים מתעללים בלחם הקודש — דוקרים, שורפים ומכים אותו — כדי להתעלל בישו. ברוטינגן שבגרמניה האשים האציל הגרמני רינדפלייש את היהודים בחילול לחם הקודש, ויהודי העיר נשרפו למוות. לאחר מכן יצא המון מוסת למסע הרג וחורבן בקהילות היהודים בגרמניה ובאוסטריה. יהודים רבים הפילו עצמם לתוך האש כדי שלא ליפול לידיהם של המרצחים האכזריים וכדי שלא ייאלצו לבחור בין התנצרות למוות. ב"פרעות רינדפלייש" נחרבו 146 קהילות יהודיות ונרצחו כמאה אלף יהודים, בהם הפוסק הגדול הרב מרדכי בן הלל, אשתו וחמשת ילדיו. עלילות נוספות של חילול הלחם הפילו חללים רבים. בברנדנברג הוצאו להורג שלושים ושמונה יהודים, ושאר יהודי הקהילה גורשו. בסגוביה הוחרם בית הכנסת, ומנהיגי הקהילה היהודית הוצאו להורג. עד היום מציינים נוצרים את המאורע ב"חג הלחם והיין".

* גזרות הגירוש: היהודי הנודד נאלץ לנדוד שוב ושוב בגלל גזרות גירוש תכופות — לא מערים בלבד, אלא אף ממדינות שלמות. יהודי אנגליה גורשו ממנה בשנת ה'נ (1290) והורשו לחזור אליה רק שלוש מאות וחמישים שנה לאחר מכן. יהודי צרפת, שגרו בה מימי האימפריה הרומית, עוד לפני הופעת הפרנקים על אדמתה, גורשו ממנה פעמיים: בשנת ה'ס"ו (1306) ושוב בשנת ה'קנ"ד (1394). בתשעה באב, יום החורבן והפורענות היהודי, הודיע המלך פיליפ הרביעי שעל יהודי צרפת לעזוב את ארץ מולדתם בתוך חודש ולהשאיר מאחוריהם את כל נכסיהם. עגלות מלאות רכוש יהודי הובלו לבית המלוכה. בתי הכנסת ובתי המדרש המפורסמים של רש"י ושל התוספות בפריז, בטרוי ובאורלינס נמכרו במכירות פומביות. אחד מבתי הכנסת הוענק על ידי המלך לעגלונו למתנה.

הגירוש המזעזע ביותר בתולדות היהודים היה גירוש ספרד: ספרד של "תור הזהב"; ספרד של קהילות יהודיות פורחות בנות מאות שנים; ספרד של גדולי התורה אבן שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, רבנו בחיי אבן פקודא, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם בן עזרא והרמב"ם; ספרד שהייתה למעצמה עשירה בעזרת כישרונותיהם של יהוּדֶיהָ.

הרעה נפתחה בפרעות אכזריות שזעזעו את אשליית "תור הזהב". בהסתתו הארסית של הכומר הרשע פרנאן מרטינז מסביליה תקפו המונים את הקהילה היהודית בסביליה. עשרים וחמישה אלף יהודים נטבחו, נאנסו ונמכרו לעבדות. הפרעות ביהודים התפשטו לקורדובה, לטולדו, לאראגון, לוולנסיה ולברצלונה. לתדהמת היהודים הפכה מדינת השלווה והשגשוג לגלות מרה ובוגדנית. עשרות אלפים נהרגו, ואלפים התנצרו למראית עין מתוך פחד — הלא הם האנוסים. הקש ששבר את אשליית יהודי ספרד היה נישואיהם של איזבלה מלכת קסטילה ופרדיננד מלך אראגון, שניהם קתולים קנאים. בהשפעתו של תומאס דה טורקמדה המרושע הם הקימו את האינקוויזיציה המזוויעה, שרדפה יהודים ואנוסים עד חורמה. כופרי הנצרות עונו עינויים מחרידים, ובטקסי "אוטו דה פה" אכזריים הועלו על המוקד ונשרפו למוות.

בג' בניסן ה'רנ"ב (31 במרץ 1492) יצאה הגזרה מבית המלכות: על היהודים לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים. היהודים, שחיו בספרד כאזרחים נאמנים במשך אלף וחמש מאות שנה ותרמו רבות לפיתוחה, היו המומים. מעמדם הטוב בספרד שכנע אותם שספרד שונה מהגלויות האחרות. פרשן המקרא הגדול דון יצחק אברבנאל, תלמיד חכם ובקי בפילוסופיה, היה כלכלן מזהיר כל כך עד שאפילו פרדיננד ואיזבלה שונאי היהודים מינו אותו לשר האוצר כדי להציל את כלכלתה של ספרד. בניסיון לבטל את הגזרה הציע אברבנאל סכום עתק למלכות. פרדיננד, שהיה זקוק לכסף, רצה לשקול את ההצעה, אולם טורקמדה המרושע התערב. הוא השליך לפניו את הצלב שנשא וזעק: "יהודה איש קריות מכר את ישו בעד שלושים מטבעות כסף, ואתה מוכן למכור אותו תמורת שלושים אלף דוקט!"

ביד ההשגחה העליונה חל יום הגירוש בתשעה באב, יום האבל היהודי הלאומי. כמאתיים אלף יהודים נאלצו לעזוב את הארץ שהייתה ביתם כל חייהם. כמחציתם הצליחו לקנות אשרות כניסה לפורטוגל השכנה בחושבם ששם יגיעו למנוחה ולנחלה, אולם אשליה מביאה רק אכזבה. רגיעתם לא האריכה ימים. ארבע שנים בלבד לאחר מכן הכריז מנואל מלך פורטוגל שכל יהודי שלא יטבול לנצרות יגורש מהמדינה. כשנוכח לדעת שיהודים מעטים בלבד מסכימים להמיר את דתם, ציווה לחטוף את ילדי היהודים ולטבול אותם בכוח. ילדים נצמדו להוריהם בצעקות בכי, ואימהות צרחו בהיסטריה. המחזות הקשים עוררו אפילו את רחמיו של הבישוף קוטינהו, והוא כתב: "בעיניי ראיתי נערים ונערות נגררים בשערות ראשם אל אגן הטבילה, והוריהם מלווים אותם בבכי תמרורים".

המלך מנואל כלא עשרים אלף יהודים שהתאספו בליסבון כדי להפליג מפורטוגל, ואילץ אותם לבחור בין התנצרות מרצון להטבלה בכפייה. הם הוחזקו במשך שלושה ימים בלי מים ובלי מזון, אך רוב היהודים החזיקו באמונתם. הללו נגררו לכנסייה באכזריות בשערות ראשיהם ובזקניהם להטבלה כפויה. יהודים רבים שלחו יד בנפשם. אחד עטף את עצמו ואת ילדיו בטלית, ולאחר שהמית אותם שלח יד בנפשו. בתוך זמן קצר לא נותר אף יהודי — שחי כיהודי בגלוי — בחצי האי האיברי.

צחוק הגורל הוא שדווקא פולין, שנודעה אחר כך לשמצה בדברי הימים של עם ישראל, שימשה אז מקלט ליהודים שברחו מזוועות אירופה המערבית. מלך פולין זיגיסמונד הראשון קיבל את היהודים בזרועות פתוחות. בפולין הוענקה ליהודים אוטונומיה דתית, ואף מונו "קהלים", שפעלו למעשה כמוסדות שלטון עצמיים. בפולין ובליטא הוקמו ישיבות חשובות ולימוד התורה שגשג, אך בסופו של דבר לא הייתה פולין שונה משאר הגלויות, וגם אליה הגיעו השנאה והזוועות. הפרעות ביהודים הגיעו לשיאן ב"גזרות ת"ח ות"ט", בימי הצורר חמלניצקי, מנהיג הקוזקים. כנופיותיו הרצחניות פלשו לפולין וטבחו באכזריות בכל הנקרה בדרכם, אך בעיקר ביהודים. בעיר טולצ'ין התבצרו יחד כאלפיים יהודים ושש מאות בכירי צבא פולנים ונשבעו להילחם נגד הקוזקים עד האיש האחרון. ואולם כשהציעו הקוזקים לפולנים להסגיר לידיהם את היהודים תמורת חייהם, בגדו הפולנים באנשי בריתם. היהודים נמסרו לידי הקוזקים, ואלה אילצו אותם לבחור בין התנצרות למוות. כאלף וחמש מאות יהודים נהרגו על קידוש השם. לאחר מכן הסתערו הקוזקים המרושעים על הפולנים הבוגדניים וטבחו גם בהם.

הרוסים והשוודים הצטרפו להתקפת הקוזקים על ממלכת פולין הגוססת. ליהודים לא היה הבדל מי שלט; הם תמיד היו הקרבנות. רבע מיליון יהודים נהרגו בפולין בשנים ה'ת"ח-ה'תי"ח (1648-1658). יהדות פולין המפוארת לא הייתה עוד.

לאורך כל שנות הזוועה באירופה של ימי הביניים האיר יעד ברור את מחשכי הגלות: ציון, ביתו היחיד של עם ישראל. היהודים למדו על בשרם שהגלות היא בית קברות. אמנם יש בה לפעמים ימים שטופי שמש, אך ימים אלה מובילים לאבדון ולכליה.

פורענות הגלות התגשמה במלואה:

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ... וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ... וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ... וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ .

ולמרות הכול — ואולי בגלל הכול — קמו היהודים לאחר כל נפילה ולאחר כל חורבן כדי להכריז:

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.