פרק ד'

שמע, עולם!

דע שלאורך כל מאות ואלפי השנים של תלאות וייסורים בגלות לא שכחו היהודים, אף לא לרגע, את ציון. בגטו העלוב באירופה, ב"מֶלאח" הצפוף במרוקו, בעוני של השטֶטֶל בפולין, בהשפלות ובזוועות של צרפת וגרמניה; בימי הגזרות הקשות בתימן, בימי הפרעות ברוסיה; בימי נדודיו של היהודי בנכר, זר ושנוא, מקולל ומנודה; תחת שלטון אומות העולם שביקשו לחסלו ולכבות את אש אמונתו, במציאות הגלותית של חוסר ביטחון תמידי — בכל אלה לא חדלה הציונות לפעום בלב היהודי.

כמו מגנט אדיר משכה אליה ציון מיליוני לבבות של יהודים גולים. שלוש פעמים ביום פנו היהודים לציון בתפילה. לא למכה, לא לקהיר, לא לדמשק, לא לרומי, לא למוסקבה. רק לירושלים, לציון. מי שגר מצפון לציון פנה דרומה, ומי שגר מדרום לציון פנה צפונה. יהודי קוצי'ן פנו מערבה, והיהודים שגרו בארצות המערב פנו מזרחה, כדברי שירו המפורסם של רבי יהודה הלוי, "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

היהודים הביעו את ציונותם שלוש פעמים ביום במילות התפילה "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".

עם מוזר. מאות שנים של צרות ועינויים לא מחקו את אמונתו, ואלפי שנות גלות לא השכיחו את כיסופיו לציון. בכל תפוצות ישראל נאמרה תפילת הגשמים דווקא בעונת הגשמים של ארץ ישראל כדי לברך את פרי אדמתה: "בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱלֹקינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". איזו אדמה? אדמת ציון, כמובן.

השאיפה לשוב הביתה לציון שזורה כחוט השני בסידור התפילה:

וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם וְכִסֵּא דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין.

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

בכל מאורע בקהילות ישראל — שמח או עצוב — מוזכרת ציון. אין תפילה, פיוט או שיר שאינם מזכירים את ההשתוקקות לציון. שום תכנית חינוכית מודרנית להחדרת הציונות לא תשווה לערגה לציון שהייתה ספוגה בלשד עצמותיהם של היהודים לאורך הדורות. הגעגועים לעלייה לרגל לבית המקדש הובעו בתפילות החגים:

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְותֶיךָ... וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ וְלַעֲשוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ... אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּויִם וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּון עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם .

"וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלוֹת". הנוצרים עולים לרגל לרומי, המוסלמים עולים לרגל למֶכּה, והיהודים עולים לרגל לציון. רק מי שהתפלל במשך אלפי שנים לזכות לעלות לציון יכול להגדיר את עצמו ציוני, וכך הגדירו את עצמם היהודים בכל שנות גלותם החשוכה.

פעמיים בשנה — בליל הסדר, המציין את הגשמת הציונות ביציאת מצרים, ובמוצאי יום הכיפורים — נושאים היהודים את עיניהם למרום ומכריזים-מתחננים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!" לא ניו יורק, לא פריז, לא בגדד, לא מֶכּה. רק ירושלים, ציון. זוהי הציונות שקדמה להרצל. זוהי הציונות שהיהודי אינו צריך להצטרף לתנועתה, משום שהוא נולד לתוכה.

"עוד לא אבדה תקוותנו". המילים המרטיטות מתוך ההמנון הלאומי הן עדות לנחישות העל טבעית של עם קשה עורף שסירב להרפות מחלומו לחזור הביתה. עוד נשוב הביתה. לא הייתה זו תפילה ובקשה בלבד, אף לא הצהרה נחרצת. יותר מכך. הייתה זו אמונה שלמה בהבטחה האלוקית:

וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ .

מעגל החיים של היהודי, מלידתו ועד מותו, היה רצוף ציונות. בסעודת ברית המילה בירכו לאוזני הרך הנימול: "הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ מְשִׁיחוֹ הוֹלֵךְ תָּמִים... לְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת וְנִחוּמִים, לְעַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". התינוק הקטן כבר היה ציוני.

וכשהגיע הילד לבגרות רוחנית וחגג בר מצווה, הוא עלה לתורה והתכבד לברך את ברכות ההפטרה: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ". הנער נעשה ציוני עוד יותר.

וביום שמחת נישואיו, ברגע המרגש ביותר בחייו, שבר החתן כוס — זכר לחורבן ציון. ברכות הנישואין תחת החופה הזכירו לו ששמחתו אינה שלמה כל עוד הוא בגלות וציון בידי זרים: "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. מְהֵרָה ה' אֱלֹקֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" . הנה הוקם בית ציוני.

גם מותו של היהודי בגלות לוותה געגוע לציון. כנחמה פורתא על שנבצר מהם להיקבר בארץ הקודש, ביקשו יהודים רבים לישון את שנתם האחרונה על יד שקית קטנה של אדמת ציון, עד בוא היום הגדול שבו ישובו כולם לציון. כך נקבר היהודי, ציוני במותו.

היום הגדול של שיבת ציון. כל יהודי ציפה ליום זה וידע שבוא יבוא. הוא ידע שהמציאות הנראית לעין — הכנסייה, מסעות הצלב, האינקוויזיציה, הפוגרומים, ההשפלות, העוני, מעשי האונס והטבח — אינה המציאות האמיתית, אלא תופעות חולפות בהיסטוריה. המציאות האמיתית בוא תבוא — קיום ההבטחה האלוקית שנמסרה ביד הנביאים. המציאות האמיתית בוא תבוא — קיבוץ נידחי ישראל מארבע כנפות הארץ ותקומת מדינה מאפר הגלות. המציאות האמיתית בוא תבוא — ילדים המשחקים ברחובות ציון וקול מצהלות חתנים בחוצות ירושלים. המציאות האמיתית בוא תבוא — חזרת בניו של ריבונו של עולם הביתה.

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם... עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקֵיכֶם. הִנֵּה ה' אלקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ... כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל .

כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם .

הציונות יקדה בלבות היהודים בגלות. זו הייתה האמונה השלמה והטהורה של אומה שעמדה בגבורה בניסיונות מרים ולא נכנעה לייאוש המפתה. רובם הגדול של היהודים בגלות לא ניתקו מעולם את קשרם לציון.

בכל בוקר, לפני הכרזת "שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלקֵינוּ ה' אֶחָד" בתפילת שחרית, מבקש היהודי: "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ" .

כל יום בגלות הפגיש את היהודי עם עולם עוין. כל יום בגלות הציב את היהודי מול ה"מציאות" של יתרון אומות העולם במספר ובכוח. כל יום בגלות הביא אתו התמודדות חדשה. ועם כל זה, בכל יום הצהיר היהודי מחדש: "אני מאמין באמונה שלמה".

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.