פרק ה'

פרק ה '

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.

לא כל היהודים גיבורים, ויש מהם שהתעייפו בדרך הקשה והארוכה. העייפות מביאה חולשה — חולשת הגוף וחולשת הרוח — והחולשה היא מצע מצוין לגידול אשליות. החולשה גרמה ליהודים רבים להאמין בדברים שאך אתמול ידעו שהם הבל. החולשה והעייפות הן שגרמו ליהודים להאמין שהאמנציפציה — אותו חזון תעתועים של שוויון זכויות שצץ לפני כמאתיים שנה — תביא להם ישועה. הם דימו לעצמם שיוכלו להיות "ככל העמים" ולחיות בשלום בגלות; להתנתק מעם ישראל ומארץ ישראל ולהיפטר מהציונות; להיות "גרמנים בני דת משה" או "צרפתים בני הדת היהודית"; להתמזג בחברה הלא יהודית עד כלות הזהות ולהימלט משנאת יהודים.

לא כל היהודים גיבורים. יש מהם שנפלו קרבן לתנועות ולסיסמאות שהבטיחו להם שלוות עולמים: התנועה הליברלית; "חופש, שוויון ואחווה!" של המהפכה הצרפתית; "פועלי העולם, התאחדו!" של התנועה הקומוניסטית. יהודים חכמים הידרדרו לתהומות הטיפשות והתפתו להאמין שיוכלו לבנות חיים יציבים בגלות. בפעם הראשונה בתולדות ישראל בגדו יהודים בציונות. הם מכרו את מורשתם תמורת ה"זכות" להיות כמו שכניהם הגויים. אשליותיהם עתידות היו להתנפץ בתאי הגזים של אושוויץ כמאה וחמישים שנה לאחר מכן.

רוחות חדשות נשבו באירופה. רוחות של "חופש וקִדמה" עקרו מושגים ומשטרים ישנים ומיושנים. רעיונותיהם של הוגי דעות ליברלים סללו את הדרך להתקוממותם של בני המעמד הבינוני חושקי שלטון נגד ממשלות חדורות שחיתות. היהודים יצאו מהגטאות, מסונוורים מהמציאות החדשה. העשירים שבהם קפצו על כל הזדמנות להתקבל בחברת הגויים — גם במחיר הבגידה באחיהם ובמחיר הבגידה בלאומיותם, בציונות.

קהילות היהודים הספרדים בדרום צרפת עקבו בדריכות ובשקיקה אחר דיוני האספה הלאומית בעניין הענקת אזרחות ליהודים. כשהתברר להם שנציגי אלזס (מחוז בצרפת) מעכבים את קבלת ההחלטה בגלל עוינותם ליהודים האשכנזים שבמחוזם, עשו יהודים אלה מעשה מביש שהביא כלימה עליהם ועל אבותיהם. הם טענו שהם "מיוחסים", צאצאי שבט יהודה, ואילו יהודי אלזס הם "נחותים", צאצאי שבט בנימין, ולכן יש להפריד את הדיון במעמדם מהדיון במעמדם של יהודי אלזס. בסופו של דבר העניקה צרפת אזרחות לכל יהודי המדינה, אך בתנאי משמעותי מאוד: "ליהודים כיחידים — הכול; ליהודים כעם — לא כלום".

תגובתו של השתדלן היהודי בר אייזק בר על בשורת האמנציפציה נתנה ביטוי לתחושותיהם של רבים מיהודי צרפת. ביד רועדת מהתרגשות הוא כתב: "האלוקים בחר בעם הצרפתי הנדיב להשיב לנו את זכויותינו ולהעניק לנו לידה מחדש... עַם זה אינו מבקש שום תודה מלבד נאמנותנו למדינה". זו הייתה הצהרת ההתרפסות הרשמית הראשונה, הצהרתו של היהודי המוכן לעשות הכול כדי להיות "צדיק יותר מהאפיפיור" בנאמנותו למדינת מגוריו.

מחיר האמנציפציה היה זנות: היהודי נדרש למכור את נשמתו, להתנתק מעמו, לזנוח את ציון ואת הציונות. כדי להחדיר זאת ביהודים כינס נפוליון בתקס"ו (1806) אספת מנהיגים יהודים, שכינה בשם "סנהדרין", והציג לפניהם שאלות שנועדו לאלצם להתכחש לאומתם ולארצם. הוא שאל אותם האם היהדות היא דת או אומה והאם היהודים הם "צרפתים בני דת משה" או שהם מצפים לחזור לציון. לשביעות רצונו של נפוליון ענו לו הנאספים שיהודי צרפת הם צרפתים שניתקו כל קשר ללאומיות היהודית ולציון.

אברהם פורטדו, עסקן יהודי שנטל חלק פעיל באספה, סלל בשמחה את הדרך להתבוללות בקבעו: "איננו עוד עם בתוך עם. צרפת היא ארצנו... יהודים, חובותיכם ברורים ואושרכם לפניכם".

לא היה אף גוי צרפתי שלא הבין מה קרה. פורטליס, מעורכי ה"קודקס" של ממשלת נפוליון, ניסח זאת כך: "היהודים חדלו מהיות עם ונשארו רק דת". ה"סנהדרין" שכינס נפוליון היה לדוגמה נצחית ליהודים עייפים וחלשים הממהרים לטשטש את זהותם ולנטוש את ציונותם.

יהודי צרפת מיהרו להתבולל ולהיעלם אל תוך הנוף הצרפתי, אך שנאת היהודים סירבה להיעלם. סימנים לכך ניכרו בשיח הסוציאליסטי-צרפתי על "הקשר שבין יהודים וקפיטליזם" ובספרו האנטישמי של אדוארד דרימון, "צרפת היהודית", שהאשים את היהודים בבעיותיה של צרפת. ואולם בשנת תרנ"ד (1894) הגיעה הטלטלה העזה ביותר. הייתה זו "פרשת דרייפוס", התפרצות אנטישמית שזעזעה את יהודי האשליות.

המודיעין הצרפתי חשף רשימת מסמכים צבאיים חסויים שנשלחה לשגרירות הגרמנית. אף שלא היו שום ראיות נגדו, הואשם אלפרד דרייפוס, קצין יהודי במטה הכללי של הצבא הצרפתי, במסירת סודות צבאיים לגרמניה. הצבא חיפש אשם, והיה נוח לו להטיל את האשמה על דרייפוס היהודי. בדיקת כתב היד העלתה שהאשם היה קצין אחר, אסטרהאזי, אך עובדה זו לא הפריעה לשופטים להרשיע את דרייפוס בריגול ובבגידה במולדת. דרייפוס נשלח למאסר עולם באי השדים.

בעקבות פרשת דרייפוס השתולל גל אנטישמיות בצרפת. עיתונאים ואנשי ציבור גינו בחריפות את "הקונספירציה היהודית העולמית", וההמון צעד ברחובות פריז ה"חופשייה והתרבותית" וצעק "מוות ליהודים!" בסופו של דבר הייתה בהתפרצות אנטישמית זו ברכה מסוימת לעם ישראל, משום שהיא זעזעה עיתונאי יהודי אוסטרי גבוה ומזוקן שנשלח לסקר את המשפט. הוא מיהר לחדרו שבמלון בפריז, ובסערת רגשות ישב לכתוב ספר. היה זה הספר "מדינת היהודים", ושמו של העיתונאי האוסטרי היה בנימין זאב הרצל.

נגע האשליות התפשט באירופה. בלהיטותם הרבה לשוויון היו יהודי גרמניה מוכנים למסור הכול למען ה"מולדת" הגרמנית. גבריאל רייסר, משפטן יהודי רפורמי מתבולל, בוגר אוניברסיטת היידלברג, היה דוגמה מובהקת ליהודי ששם את מבטחו בגויים ה"נאורים" ורץ לקבל את פני המשיח החילוני. הוא היה מוכן למכור את אומתו, את ציון ואת נשמתו, ובלבד שייחשב שווה לגויים. בהסבירו את נאמנותו למדינת הולדתו הפשיט רייסר מעל עצמו כל גרגר של כבוד עצמי:

"לאיזו מדינה אחרת אנו חייבים את נאמנותנו? על איזו מדינה אחרת נידרש להגן? לא היגרנו לגרמניה; נולדנו בה". בעיניו של רייסר, יהודי גרמניה היו גרמנים בני דת משה, וחוץ מדתם, לא היו שונים משאר הגרמנים. הוא קבר את ציון עמוק במעמקי ההיסטוריה, וקבע את גרמניה למקום עתידו ועתיד משפחתו. אשליותיהם של יהודי גרמניה נופצו לנגד עיניהם בימי מלחמת העולם השנייה. אז הקיץ הקץ לא רק על זכויותיהם, אלא גם על חייהם.

ההתעוררות הלאומית בקרב עמי אירופה באותם ימים זכתה לתמיכה יהודית נלהבת. היהודים ראו בהתעוררות זו מאבק ליברלי וגייסו לתמיכתה אותו להט שהם מגלים תמיד למען מטרות נעלות בעיניהם, בתקווה להפיל את החומות בין יהודים לגויים ולשים קץ לאנטישמיות.

יהודים בפרוסיה, בהונגריה, בוונציה ובבוהמיה הקדישו את כישרונותיהם ל"ארצות מולדתם" החדשות ומסרו למענן את חייהם. דבריו של המנהיג הרפורמי יצחק מנהיימר הביעו את עומק תחושות הנחיתות של היהודים המתבוללים: "היה קודם כול בן אדם, אחר כך אזרח, ורק אחר כך יהודי. אסור שאיש יאשים אותנו באינטרס עצמי". זהו היהודי המתרפס, החדור שנאה עצמית, הבורח מן הציונות כבורח מפני שד, המבזה את עצמו לדעת.

הצעד הראשון של אותו מיעוט של יהודים עייפים וחרדתיים היה התנתקות מלאומיותם — נטישת חזון שיבת ציון. הצעד הבא היה הפיכת היהדות לדת "מלבבת", לא מאיימת ודומה לנצרות. לשם כך היה עליהם לשנות את העיקרון המהותי שהתורה היא משמים ואין ביד אדם לשנותה. כך נולדו היהדות הרפורמית ואחר כך היהדות הקונסרבטיבית. בתק"ע (1810) הקים ישראל יעקובסון, ממייסדי הקהילה הרפורמית בהמבורג, את ה"טמפל" (בית כנסת רפורמי) הראשון. התפילות שהתקיימו בטמפל החדש היו פרי "תיקוניהם" של שמואל הולדהיים ודוד פרידלנדר, מנהיגים רפורמים שגרסו שעיקרה של היהדות היא מוסר והומניזם. הם הפשיטו ממנה את ההלכות ה"לא רציונליות", כגון הלכות כשרות, עד שלא נותר ממנה כי אם צל חיוור ומסולף. הם שינו את שפת התפילה לגרמנית ואימצו כמה מנהגי תפילה נוצריים. הולדהיים אף הרחיק לכת והציע להעביר את יום המנוחה משבת ליום ראשון כמנהג המדינה, ופרידלנדר תמך בביטול ברית המילה.

ואולם עיקר מאמציהם הופנו להתנערות מציון ומהציונות. חרדתם הגדולה הייתה שהגויים יצביעו על סידור התפילה ויאשימו אותם בשמירת אמונים לציון. כדי להוכיח שאין להם שמץ של זיקה לאומית לציון, הם הוציאו מסידור התפילה את כל האזכורים של ציון.

נוטשי ציון התאספו בשמחה לחנוכת הבית של הטמפל הגדול בהמבורג, מרוצים מהצביון הפרוטסטנטי שהצליחו להחדיר לטקסים הדתיים: המנהיג הדתי לבש גלימה שחורה וצווארון לבן; נשים וגברים ישבו יחד; התפילות לוו בנגינה בעוגב ונאמרו בגרמנית. המועד שנבחר לחנוכת הבית היה יום השנה לציון ניצחונה של פרוסיה בלייפציג. תחושת ההצלחה הכשירה את הקרקע לדבריו של מנהיג רפורמי משטוטגרט שאמר "שטוטגרט היא ירושלים שלנו".

יעדם של נוטשי ציון האינטלקטואלים הייתה, כמובן, התבוללות. חדורי רגשות נחיתות ושנאה עצמית, הם עשו כל מאמץ להתקבל לחברה הגבוהה הגרמנית. אנשי רוח, סופרים, אמנים ומדענים לא יהודים זכו לאירוח נלהב ב"סלונים ספרותיים" בבתיהם של יהודים אלה, שהשתדלו ככל יכולתם להיות חביבים, פיקחים ומשעשעים — הכול כדי למצוא חן בעיני הגויים. שתי בעלות "סלון ספרותי" ידועות, הנרייטה הרץ ורחל לוין ורנהגן, בגדו ביהדותן. הרץ, אשתו של רופא ברליני בכיר, המירה את דתה לנצרות הפרוטסטנטית בתקע"ז (1817). לוין כתבה על יהדותה: "פגם אחד ויחיד מכתים אותי ומערער את מעמדי". כדי "לתקן" זאת היא נישאה לנוצרי שהיה צעיר ממנה בשלוש עשרה שנה, ובאותו יום הוטבלה לנצרות. גם שניים מילדיו של משה מנדלסון, האיש שלא ביקש אלא "לקדם את היהדות", התנצרו. בתו דורותיאה נטשה את עמה ואת מולדתה ונישאה לנוצרי. היא המירה את דתה לנצרות הקתולית, ובניה מנישואיה הקודמים התנצרו גם הם. בנו של משה מנדלסון, אברהם, גידל את ילדיו כנוצרים כדי שיוכלו "להשתלב טוב יותר בחברה".

גם במזרח אירופה הפנו יהודים אינטלקטואלים עורף לציון. הם אימצו את סיסמת השנאה העצמית של יהודה לייב גורדון, "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". בנובלה "ימים טרופים" של הסופר לב לבנדה, מצהיר גיבור הסיפור: "לבי אומר לי שברבות הימים יאהבו אותנו הרוסים. נגרום לכך שהם יאהבו אותנו. איך? על ידי אהבתנו [אותם]". הביטאון היהודי "ראזסוויט" הופץ ברוסיה במטרה מוצהרת לקדם "פטריוטיות, אמנציפציה ומודרניות". המשכילים של מזרח אירופה שמו להם למטרה "להיפטר" מציון כפי שעשו אחיהם במערב אירופה.

לא כל נוטשי ציון אימצו את הנאמנות הלאומית למדינות מגוריהם. היו יהודים שמצאו מפלט בהשקפת העולם הקוסמופוליטית, המוחקת את ההבדלים הלאומיים. אולי הם הבינו שהיהודים לעולם לא ייחשבו שווים במדינות לאומיות, ולכן יצרו אשליה חדשה: בעולם קוסמופוליטי שבה כל השוני נעלם, בוודאי יגיעו היהודים למנוחה ולנחלה.

הנריך היינה, יהודי מומר שלא בוש להודות בגלוי שהתנצר כדי לקבל "כרטיס כניסה לתרבות האירופית", היה מראשוני היהודים ששמו את מבטחם בקוסמופוליטיות. היינה, אותו אומלל חסר שורשים, חסר מולדת וחסר דת, שביקש שבמותו לא ייאמר לא קדיש ולא מיסה (תפילה נוצרית) כתב: "מהי המשימה הגדולה בימינו? אמנציפציה. לא רק אמנציפציה לאירים, ליוונים, ליהודי פרנקפורט, לשחורים במערב הודו ולכל עם נדכא, כי אם לעולם כולו".

וכמובן, הסוציאליזם. רעיון הסוציאליזם כבש את מוחותיהם של נוטשי ציון. ב"חג הפועלים" תרנ"ב (1892) הכריז יהודי מרקסיסטי: "אנו היהודים מתנערים מכל חגינו הלאומיים, שהם חגיגות דמיוניות חסרות תועלת. אנו קושרים את עצמנו לסוציאליסטים ומאמצים את חגיהם... תורת הסוציאליזם לא תרד משמים בסיני בקולות ובברקים, והמשיח לא יגיע על סוס לבן".

נוטשי ציון — יהודי ברלין העשירים; מקימי טמפלים רפורמיים ומאמצי מנהגים נוצריים; סופרים ואינטלקטואלים שנתנו גט כריתות ליהדות ה"מיושנת"; מומרים, משכילים, סוציאליסטים; היהודים שניסו לברוח מעברם ומעתידם, שהשלו את עצמם שחושך הוא אור ושהזאב הגוי מוכן לרבוץ עם הכבש היהודי — כל אלה הפסיקו לומר לאומות העולם:

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.