פרק ו '

פרק ו '

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.

אני ציוני, ואני מבין את מה שלא הבינו נוטשי ציון עד שחרב עליהם עולמם.

ההתפכחות מהאשליה הגיעה מהר, ועימה האכזבה. נוטשי ציון גילו שגם העולם החדש של רציונליות, אמנציפציה ונאורות חדור שנאת יהודים. הם לא יכלו להמשיך להתעלם מגילויי שנאה בוטים כמו התבטאותו של חלוץ הליברליות וולטייר, האיש שהטיף לערכים של קִדמה, חופש ושוויון. כשכינה וולטייר את היהודים "שרידים של תקופה ברברית שאינם ראויים לזכויות של אנשים חופשיים", הם שכנעו את עצמם שזו התבטאות חריגה. ואולם עם הזמן למדו היהודים על בשרם שגם בלי ההסתה הדתית של הכנסייה הגויים מוצאים סיבות רבות ומגוונות לשנוא יהודים.

התגברות התודעה הלאומית בקרב עמי אירופה — על נטיותיה הגזעניות — גרמה לגויים לראות ביהודי גורם זר ולסלוד ממנו. כך יכלו אנשים כמו היינריך פון טרייצ'קה לטעון ש"הסולידריות היהודית מאיימת על הלאומיות הגרמנית". טענות דומות לזו הביע אדוארד דרימון בספרו המפורסם "צרפת היהודית", ובכך הכשיר את הקרקע לגילויי האנטישמיות המזעזעים במשפט דרייפוס הידוע לשמצה. ראש עיריית וינה, קרל לואגר, האשים את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של עירו. לואגר, סוציאליסט אנטישמי, יצר זהות של היהודים עם המעמד הבורגני המתועב. דבריו האנטישמיים של קרל מרקס, "הכסף הוא האֵל האמיתי של היהודים", הובילו להשקפה הסוציאליסטית שהיהודים מייצגים את הקפיטליזם.

גם בקרב תנועות אחרות נוצלה האנטישמיות הכלכלית להסתה נגד היהודים. אדולף שטקר קנה לעצמו בסיס כוח בקרב המעמד הנמוך בגרמניה על ידי האשמת היהודים בבעיותיהם. שטקר יצר סוג של סוציאליזם לא פרולטרי, ששימש דגם למפלגה הנאצית של אדולף היטלר.

בתרט"ו (1855) פרסם הרוזן ז'וזף ארתור דה גובינו את ספרו בן שני הכרכים, "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים", שבבסיסו עמדה הטענה שהגזעים אינם שווים ושהגזע הארי הוא מקור האנושות. הספר היה ל'תנ"ך' של הגזענים, ולהשקפתו היו תומכים נלהבים בגרמניה ובמדינות אחרות. על בסיס השקפה גזענית זו צמחה תפיסת ה"עליונות" של העם הגרמני לעומת ה"נחיתות" של היהודים. המלחין ריכרד וגנר טען שהעם הגרמני "נפגם" בגלל חשיפתו להשפעה היהודית. תלמידו, יוסטון סטואטרט צ'מברלין, אנטישמי מאנגליה, כתב את הספר הגזעני "יסודות המאה התשע עשרה".

לצד הגזענות צמח רעיון הקונספירציה היהודית העולמית. רעיון זה בא לביטוי במסמך "הפרוטוקולים של זקני ציון", שחובר על ידי המשטרה החשאית של ממשלת הצאר הרוסי. המסמך מתאר כנס סודי של מנהיגים יהודים הזוממים כביכול להשתלט על העולם. ככל שגדלה המורכבות הכלכלית העולמית וככל שגדל סבלו של האזרח הפשוט מחוסר יציבות כלכלית, כך גדלה האמונה בקיומה של קונספירציה זדונית.

אם כן, הכנסייה הנוצרית לא הייתה המקור הבלעדי לשנאת יהודים. בעיות כלכליות, גורמים פוליטיים, השקפות גזעניות, הנטייה האנושית לחפש שעיר לעזאזל לכל בעיה, הצורך הפסיכולוגי לחפש קבוצה לשלוט עליה — כל אלה היו שותפים ליצירת שנאת יהודים, וזו ערערה עד היסוד את חלומותיהם של נוטשי ציון. לנגד עיניהם התפשטו תופעות אנטישמיות: אפליה חברתית; החרמת עסקים יהודיים; קביעת מכסות שהגבילו את כמות היהודים שיוכלו להתקבל למוסדות לימודים, למשרות ולתחומים אחרים. יהודים שראו בשטוטגרט, בפריז, בווינה, בוורשה ובבודפשט את "ירושלים שלהם" עתידים היו להיווכח שהגויים חושבים אחרת ונחושים להראות זאת — באלימות.

בתרמ"ב (1882) נדהמו יהודי האשליות לגלות שעלילות הדם לא נעלמו. בעקבות היעלמותה של ילדה בעיירה טיסה אסלר שבהונגריה הואשמו יהודים בחטיפתה כדי להשתמש בדמה לצרכים פולחניים. עשרות יהודים נעצרו ועונו, והפרשה עוררה גל אנטישמיות ברחבי הונגריה, שכלל פוגרומים. רק לאחר שנה וחצי שוחררו כל העצורים מחמת חוסר ראיות.

והפוגרומים — גם הם שבו וצצו לפתע. בהשפעת רוחות "נאורות" שנשבו מהמערב הצטרפו יהודים אינטלקטואלים ברוסיה לתנועות סוציאליסטיות, ומתוך ציפייה להתגשמות "החזון הגדול" של אחווה וחירות, לקחו רבים מהם חלק בפעולות ההתנגדות לצאר אלכסנדר השני. רצח הצאר בתרמ"א (1881) בידי מהפכנים גרר מסע פוגרומים נגד היהודים, שהתפשט מאוקריינה עד קייב ועד העיר ה"נאורה" אודסה. הפורעים הגיעו לוורשה בחג המולד ולבלטה בחג הפסחא הנוצרי .

תגובתם של האינטלקטואלים והליברלים על הפרעות זעזעה את נוטשי ציון. רבים מהם לא גינו את הפרעות נגד היהודים אלא אף קידמו אותן בברכה, בראותם בהן התקוממות העם הרוסי המדוכא נגד מערכות שלטון רודניות. גם התנועה הנרודניקית, התנועה המהפכנית העממית, ראתה בהתקפות על היהודים מחאה צודקת על ניצול פועלים וכפריים על ידי יהודים.

יהודים רבים למדו לקח מהפוגרומים, אך לא את הלקח הנכון. הם הבינו שעליהם לעזוב את גלות רוסיה, אך בחרו במקומה גלות אחרת — את גלות אמריקה. זהו סיפורם העתיק והעצוב של היהודים: "וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ... וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ" .

ואולם היו יהודים אחרים שהתפכחו והבינו שהפתרון היחיד למצוקת היהודים בגלות הוא הציונות. שניים מהם, שעד אז תמכו בהתבוללות ובהשכלה, היו יהודה לייב פינסקר ומשה לייב ליליינבלום, סוציאליסט מתון שהיה משוכנע שהרוסים יקבלו את היהודים אם רק יהיו "מודרניים יותר". השקפות עולם בנות שנים רבות נופצו, ובמקומן הגיעה התובנה שרק בציון יוכלו היהודים לבנות את ביתם.

וכך, בעוד נוטשי ציון ממשיכים להתכחש לאמת הציונית, החלו יהודים אחרים להבין מה צפוי לעם ישראל בגלות. הנחת היסוד של הציונות, שהגלות היא בית קברות לעם ישראל, הייתה למעשה תחזית לזוועות שפקדו את היהודים באותה תקופה:

פרעות קישינב בפסח תרס"ג (1903), שבהן נטבחו באכזריות חמישים יהודים, נפצעו מאות, נאנסו ברשעות מאות, ונבזזו אלף וחמש מאות בתים וחנויות של יהודים; פרעות אודסה (תרס"ה), שבהן נהרגו שלוש מאות יהודים; הפרעות בייקטרינוסלב, שגבו את חייהם של מאה ועשרים יהודים; הפוגרום שביצע הצבא האדום ביהודי אוקראינה בתרע"ח (1918) בסיסמה "הכו בבורגנים וביהודים"; הטבח של 1,700 יהודים ביום אחד בידי הצבא האוקראיני בהסתת צורר היהודים סימון פטליורה; הפוגרום שביצע הצבא הלבן ביהודי פסטוב, שבו נהרגו 1500 גברים, נשים וטף, ובטטייב, שבו נרצחו ארבעת אלפים יהודים.

הוי, ידידיי הטרוצקיסטים, ידידיי המרקסיסטים (כמה מוזר! אתם סוגדים לשני יהודים אנטישמים). אתם מניפים בגאווה את דגל הקומוניזם וטוענים שזהו הפתרון לאנטישמיות. ואולם הציונים חזו מראש את הזוועות הטמונות באליל החדש שלכם. שמעו מה עלה בגורלם של היהודים בימי הקומוניזם בברית המועצות.

שמעו, מרקסיסטים, לניניסטים, סטליניסטים וטרוצקיסטים; שמעו למה למרות פועלכם — ואף בגללו — אני יהודי, אני ציוני.