פרק ז '

פרק ז '

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.

לאורך הדורות עטתה שנאת ישראל והציונות מגוון אצטלות אידיאולוגיות. היו אויבים שביקשו לכלות את הגוף, והיו אויבים שביקשו לכלות את הרוח.

בחשוון תרע"ח (אוקטובר 1917) צעד חייל רוסי צעיר לעבר השולחן שמאחוריו ישבו שרידי ממשלת המעבר הרוסית של קרנסקי והצהיר:

"בשם המועצה הצבאית המהפכנית אתם עצורים".

בהנהגתם של ולדימיר לנין וליאון טרוצקי פרצה המהפכה הבולשביקית אל תוך ההיסטוריה. המדינה הקומוניסטית החדשה שנוצרה, ברית המועצות, שינתה לעד את פניה של רוסיה — ושל העולם. סיפורו של הקומוניזם הוא סיפורה של עריצות שחנקה כל תודעה יהודית וכיבתה כל זיק של רצון לחיות כיהודי. סיפורו של הקומוניזם הוא סיפורה של שואה רוחנית ולאומית. הפרסומים הסובייטיים שימשו שופר להתבטאויותיו הארסיות נגד היהדות:

הרבנים והדתיים הפנטים עדיין מנסים להחזיק יהודים דתיים בשלשלאות היהדות ומְלַבּים את שרידי הבורגנות היהודית, הלאומיות היהודית והציונות, הזרות לגמרי לערכים הנעלים של העם הסובייטי.

בכמה כפרים ועיירות בטרנס קרפטיה, שבהם אין קהילות דתיות רשומות, התכנסו יהודים מאמינים בשבתות לתפילות וקיימו "מניינים". הורים דתיים הביאו את ילדיהם לתפילות הללו והרעילו אותם ברעל הפנטיות הדתית. מאמצים לארגן "מניינים" אלה ולכפות השתתפות קטינים בהם מעוררים את זעמו המוצדק של העם הסובייטי .

בתקופה המודרנית חג הפסח פוגע בנו בתחומים רבים. הוא גורם זלזול בערך העבודה ומטפח תחושות לאומיות יהודיות בפועלים היהודים. היהודים החוגגים את חג הפסח אינם עובדים במשך כמה ימים, ובכך משבשים את תכניות התפוקה ופוגעים במשמעת העבודה... חג הפסח הוא מזיק במיוחד משום שהסיפור של פסח וכל תפילותיה מכוונות את היהודים המאמינים לשיבה לישראל, שהיא עכשיו המרכז של היהדות והציונות. הם מתפללים "לשנה הבאה בירושלים" — מעודדים את ההגירה לישראל, ושם הם — פועלים חופשיים בארצנו — יהיו בשר תותחים לחבורתו האימפריאליסטית של בן גוריון.

שורשיה של השואה הרוחנית והלאומית בברית המועצות טמונים בדבריהם של אבות הקומוניזם:

לא נחפש את סוד היהודי בדתו, אך נחפש את סוד דתו ביהודי הממשי. מהו הבסיס החילוני של היהדות? צרכים פרקטיים, תועלת עצמית. מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מי אלוהיו החילוני? הממון. אם כן, אמנציפציה ממסחר כזה ומממון, דהיינו מהיהדות הפרקטית האמיתית, היא האמנציפציה של ימינו.

המוכשרים שבאנטישמים היו מתגאים במילים אלה. לא היינו מתפלאים אילו כתב אותם יוזף גבלס או ג'ורג' לינקולן רוקוול , אך כותב מילים אלה לא היה גבלס ולא היה רוקוול. הוא כתב עוד דברים נגד היהודים:

העובדה שלפני 1,885 שנה סילק ישו הנוצרי את חלפני הכסף היהודים מהר הבית ושחלפני הכסף של ימינו, תומכי הרודנות, הם יהודים — היא אולי יותר מצירוף מקרים גרידא.

האיש שכתב מילים אלה שנא אנשים רבים, אך שנא יהודים במיוחד — על אף היותו ממוצא יהודי. בקרב תומכיו הוא נחשב איש בשורה, שתורתו תביא אוטופיה לעולם של שנאה. האיש היה קרל מרקס.

לא קשה לנחש את הסיבה לשנאתו האובססיבית של מרקס. לא צריך להיות פסיכו-אנליסט כדי להבין שהאיש, ממשפחה משומדת, היה חדור רגשי אשמה וחש צורך נואש להצדיק את כפירתו בדת אבותיו. רק הכפשת היהדות יכלה להשקיט את מצפונו המיוסר. "השתלטות החומריות היהודית על העולם הנוצרי הפכה אפילו את הכנסייה באמריקה לעסק כלכלי רווחי", הוא כתב.

אין פלא שאידיאולוגיה חדורת שנאה רבה כל כך הולידה קומוניזם שחרט על דגלו מלחמת חורמה נגד היהדות ונגד היהודים.

מרקס זיהה את היהודים עם הקפיטליסטים, אך חסידיו נוכחו לדעת שרוב יהודי אירופה עניים מרודים, ובשבילם ה"בעיה היהודית" הייתה בעיית היהודים שבמעמד הפועלים. המרקסיסטים ראו בהתבוללות את הפתרון היחיד לבעיה היהודית. החזון הסוציאליסטי של מרקס גרס שיש לבטל כל אפליה על רקע דת או לאום, וציפה שבעקבות זאת, באופן טבעי, יפסיקו היהודים להיות קבוצה שונה ונבדלת. השקפה זו דרשה מהיהודים ליזום התבוללות, והיהדות הייתה ה"מכשול" הגדול לזה. אוטו באואר, יהודי אוסטרי מרקסיסטי, טען שהיהודים עצמם שותפים ליצירת אנטישמיות, משום שהם "מתנכרים" לסביבתם.

באואר לחם למען זכויות של מיעוטים לאומיים. הוא דרש שהאימפריה האוסטרית תכיר בהבדלי לאום כטבעיים וראויים ותתיר למיעוטים להקים בתי ספר משלהם בשפותיהם. הגדרת לאום לפי באואר הייתה "קבוצה שאימצה מאפיינים משותפים מכורח גורל משותף".

היה צפוי שבאואר יבקש זכות זאת גם בשביל המיעוט היהודי באוסטריה. הרי אין קבוצה אחרת בעולם בעלת מאפיינים משותפים רבים כל כך וגורל משותף ארוך וטרגי כל כך. אך לא כן. באואר, היהודי המרקסיסט, סירב להעניק לבני עמו את הזכויות שתבע למען אחרים. הוא טען שהיהודים שונים, שהם "עם בלי היסטוריה... תרבותם תרבות חסרת שורשים, שפתם שפה מאובנת, ואין להם ספרות לאומית".

דברים דומים הביע אדריכל המהפכה הרוסית, ולדימיר לנין. הוא כתב שהיהודים אינם לאום, משום שאין להם התנאים ההכרחיים להגדרת לאום: ארץ, שפה ומעמד איכרים. מאחר שאין כל הצדקה לראות בהם ישות נפרדת, הוא כתב, עליהם להתבולל ולהיעלם.

את דברי המורה לנין חיזק התלמיד יוסף סטלין. הוא כתב שהיהדות אינה אלא "אוסף מנהגים דתיים מיושנים ושרידי עמדות פסיכולוגיות". הוא טען שהיהודים הם לאום "על הנייר בלבד", ושביטול "תחום המושב" יזרז את התבוללותם.

המסר היה ברור: הדת היהודית היא אויבה של המרקסיזם; לאומיות יהודית היא בדיה. הפתרון הקומוניסטי היה לחנוק את הדת ולכפות על היהודים התבוללות — והיעלמות. מרגע הקמתו החל השלטון הקומוניסטי לנקוט צעדים להשגת יעד זה.

כאמור, הבולשביזם (הקומוניזם) הגיע לרוסיה בתרע"ח (1917). שלטונו המושחת והעריץ של הצאר הופל, ובתמיכת רוב העם הרוסי הוקמה ממשלתו של קרנסקי, הממשלה הדמוקרטית הראשונה בתולדות רוסיה. ואולם מיד הופלה גם ממשלה זו. בהנהגתם של לנין, האיש הקר והמחושב, וטרוצקי, האיש המבריק והאכזרי, התמרד מיעוט מהפכני נגד המהפכנים הראשונים. המרקסיזם השתלט על המדינה החדשה, ברית המועצות.

מפלתו של הצאר הייתה בשורה גואלת למיליוני היהודים ששבעו מרורים תחת שלטונו. בעיניהם הוא היה סמל הרוע והאכזריות, שלא ייתכן גרוע ממנו. הם לא ידעו הרבה על הקומוניזם, אך היו בטוחים שהשלטון החדש יהיה טוב מקודמו. איזו אכזבה ציפתה להם!

לנין אמנם הצהיר שהיהודים אינם לאום, אך הקומוניסטים הראשונים ירשו מהצאר אוכלוסיה יהודית מגובשת ומאוחדת, והם לא יכלו להתעלם מהעובדה שהיהודים הם קבוצה נפרדת. היה אפילו אזור "יהודי" — אותו שטח שבו דחס הצאר את נתיניו היהודים, שנקרא "תחום המושב". כמובן, הגיבוש היהודי היה בעיקר בזכות הדבקות הדתית המשותפת, ולכן הקשר בין היהודים היה חזק יותר מקשר שנוצר בין בני מיעוט בעל עבר משותף גרידא. השלטון הקומוניסטי נאלץ להכיר בשוני של האוכלוסייה היהודית — עד התגשמותו הנכספת של החזון הסוציאליסטי של התבוללות המיעוטים והלאומים שבברית המועצות.

הקומוניסטים ניצלו את כורח המציאות להפצת תעמולתם. הם הקימו מערכות חינוך, תרבות ותקשורת ביידיש בשביל היהודים. כך הם החדירו את ההטפה הקומוניסטית לבתי הספר ושלטו על המסרים המופצים בתיאטרון, בעיתונות ובספרות של היהודים. מטרה נוספת של השלטון הקומוניסטי בכל אלה הייתה לנטוע ביהודים תחושת מחויבות להכיר תודה לממשלה ה"נדיבה". אכן, למתבונן מן הצד היה נראה שהסובייטים נדיבים בעזרתם לשימור הזהות היהודית. לא היה בכל ימי הגלות הארוכה שלטון שהקים מוסדות יהודיים ותמך בהם.

כמובן, לא היה זה אלא אשליה אופטית. המוסדות היידישאים לא היו מוסדות יהודיים, אלא מוסדות שהוקמו בשביל היהודים. היה זה הבדל תהומי; כל מטרת הקמתם הייתה חיסול היהדות והיהודים. שפת היהודי נוצלה לחניקתו.

כדי לנהל מוסדות אלה — ובעיקר כדי לפַקֵד על עקירת היהדות מהיהודים — הוקמה המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, הלא היא ה"יבסקציה" הידועה לשמצה. לצערנו, עובדה ידועה היא שגויים אנטישמים אינם מגיעים לשיאי השנאה שמגיעים אליהם יהודים חדורי שנאה עצמית. קשה למצוא בתולדות ישראל אנשים שהיו מסורים כל כך לחיסול היהדות ולמחיקת הציונות כמו שהיו אנשי הייבסקציה. היו אלה יהודים קומוניסטים קנאים ששנאתם העצמית העבירה אותם על דעתם ועקרה מהם כל רגש של חמלה כלפי אחיהם.

אנשי הייבסקציה עשו את מלאכתם במרץ ובתוקפנות. תפקידם היה לפרק את כל הארגונים והמוסדות היהודיים שהיו קיימים לפני עליית הקומוניזם ולהקים במקומם רשת ממומנת של מוסדות יידישאים קומוניסטיים. הדת — "אמונה טפלה" כהגדרת הקומוניסטים — סומנה אויב ראשי. אנשי הייבסקציה החרימו בתי כנסת והפכו אותם למועדוני ה"קומסומול", תנועת הנוער הקומוניסטית. החוק בברית המועצות אסר ללמד קטינים דת. רבנים ומורים שהפרו את החוק ולימדו ילדים תורה, יהדות או עברית נעצרו. תלמודי התורה והישיבות נסגרו, ודבר האלוקים לא נשמע עוד מפי עוללים יהודים ברוסיה. נעקר השורש, ויהדות רוסיה החלה לנבול. מה שהצארים העריצים לא הצליחו לעשות, הצליח לעשות הקומוניזם.

גדול הדור של אותם ימים, הרב ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינויו "החפץ חיים", ראה בסבלות אחיו יהודי רוסיה, ובצרתם הצר. באב תרפ"ט (1929), חודש החורבן הלאומי, כתב הרב מכתב ליהודי העולם:

הנה מצב אחינו בני ישראל ברוסיא ואוקריינא נורא למאוד, ה' ירחם. קרוב לשלושה מיליון נפש מישראל הנם בצרה ומצוקה. הלא תסמר שערות ראשינו לשמוע מהאסון הגדול והנורא מאחינו הנרדפים על דתם ואמונתם, הסובלים מתעלולי מרשיעי ברית, ה"יעווסעקים" שלנו, הרוצים לעקור ולשרש את התורה הקדושה ולהשכיח שם שמים מפינו בסגירת החדרים והישיבות. ראשי הישיבות והמלמדים וכל העוסקים בעד קיום והחזקת התורה נתפסים ונשלחים לארץ גזרה... בתי כנסיות ובתי מדרשיות נסגרים ונהפכים ל"קלוֹבּים", מבקשים עלילות לסתום את המקוואות, מבקשים תחבולות שונות בכמה מקומות להכרית מאכל כשר מאחינו, ורבים מאחינו אשר פרנסתם תלויה בשלטונות יראים למול את בניהם, והנם אנוסים ממש כבימי האינקוויצזיציא. ואלה שיש להם משרת עבודה אצלם אנוסים הם להיות גם מסיתים ומדיחים לבטל את השבת ולאכול חמץ בפסח בפומבי, וזהו גזרת שמד המביאה לידי טמיעה והתבוללות וכליון ח"ו.

והנה אחינו הנדכאים הנאנחים הנאנקים שם לא יוכלו לעשות דבר. גם לזעוק ולהתריע על דבר הגזרות הם יראים מפני חמת המציק, אבל אחינו בכל מקום שהם עליהם למחות בפומבי ולזעוק ולהריע ולהתפלל ביחד... מחויבים לקבוע תענית ציבור כללי...

למרות זעקותיהם ותפילותיהם של ה"חפץ חיים" ושל רבנים אחרים המשיכה הייבסקציה בפעילותה המרושעת נגד היהדות ונגד הציונות. בתכנים שהפיצה בבתי הספר, בעיתונים, בספרים ובהרצאות שנועדו לציבור היהודי הוחדר זלזול בהלכות ובמנהגים היהודיים וסולפה ההיסטוריה היהודית. אנשי הייבסקציה התאמצו לתקוע טריזים בין דור הבנים לדורות ההורים והסבים. הצעירים נקרעו בכוח מחיק מורשתם.

עם התבססות השלטון הקומוניסטי גברו הרדיפות, במיוחד נגד פעילות ציונית. במשפטי ראווה הואשמו יהודים ציונים ב"קשירת קשר אימפריאליסטי" נגד ברית המועצות. השפה העברית הוגדרה "שפת הרבנים" ו"שפת הציונות האימפריאליסטית", ונאסרה באיסור חמור. רוב יהודי ברית המועצות נכללו ב"רשימה שחורה" של בעלי מלאכה וסוחרים זוטרים לשעבר, שהוגדרו בפי הקומוניסטים "בורגנים".

בתרפ"ב (1922) נעצרו שלושים ושבעה יהודים שהשתתפו בוועידה של "צעירי ציון". הם נשפטו בבית דין צבאי סובייטי. בכתב האישום נכתב: "'צעירי ציון' היא אגף של התנועה הציונית, הפועלת תחת מסווה הדמוקרטיה להשחית את הצעירים היהודים ולהטילם לזרועות הבורגנים מתנגדי המהפכה [הקומוניסטית] לפי דרישות הקפיטליזם האנגלו-צרפתי. בשאיפתם להחזיר לעצמם מדינה בפלשתינה, נציגים אלה של הבורגנות היהודית נשענים על עזרתם של כוחות ריאקציוניים, מטוטוניק ופטליורה ועד לאימפריאליסטים חמדניים כגון פואנקרה, לויד ג'ורג' והאפיפיור".

הנאשמים הודו בפעילות ציונית למען חיזוק התודעה היהודית ולמען הקמת מדינה יהודית. בית המשפט החליט פה אחד להרשיעם בהתנגדות למהפכה. בגזר הדין נכתב: "מטרת הוועידה שכינסו הנאשמים הייתה להוליך שולל צעירים ופועלים יהודים ולמנוע מהם למלא את חובותיהם כלפי הממשלה הסובייטית... 'צעירי ציון' שלחה אותם לגורמים בורגניים, ובכך שיבשה את מאמצי השלטון הסובייטי לשחרור הפועלים היהודים".

סכנת המאסר גברה. באלול תרפ"ב (ספטמבר 1922) נעצרו יותר מאלף יהודים ציונים באודסה, בקייב, בברדיצ'ב ובמרכזים אוקראיניים אחרים. למרות ההתנכלויות המשיכה תנועת "צעירי ציון" באומץ בפעילות מחתרתית. נעשו מאמצים כבירים להפיץ מידע ולשמור על קשר, אפילו רופף מאוד, בין תאי המחתרת. בשנתיים שלאחר מכן הוכפלה כמות המעצרים והמשפטים. באלול תרכ"ד (ספטמבר 1924) נעצרו בלילה אחד שלושת אלפים יהודים ציונים במאה וחמישים מקומות יישוב. גל המעצרים נמשך יותר מחודש.

החקירות והמשפטים נערכו בדלתיים סגורות; הסובייטים הפסיקו לקיים משפטי ראווה לאחר שנוכחו לדעת שהציבור הנוכח במשפטים אלה מזדהה בגלוי עם הנאשמים. לעתים קרובות הורשעו העצורים ב"עברות פליליות" לא מוגדרות. הם נידונו למאסרים של שלוש עד עשר שנים או לעבודת פרך במחנות במרכז רוסיה ובסיביר.

יותר משישים אחוז מיהודי ברית המועצות דורגו "נחותים". משמעות הדבר הייתה פגיעה בזכויותיהם לקבלת מזון, ביגוד, עבודה, דיור — הכול. כמעט כל היהודים שנשארו ב"תחום המושב" חיו ברעב מתמיד.

זה היה הקומוניזם. אתיאיסטים, מתבוללים וקבוצת אינטלקטואלים קיבלוהו בברכה. ליהודי רוסיה ששמרו על יהדותם היה זה גיהינום עלי אדמות.

חורבן היהדות ברוסיה היה מהיר. הורים שלימדו את ילדיהם יהדות בביתם נענשו בחומרה. יהודים שהמשיכו ללכת לבית הכנסת ולשמור שבת וכשרות חיו בחשש מתמיד ממלשינים. רוב בתי הדפוס וכתבי העת ביידיש נסגרו — לאכזבת האינטלקטואלים היידישאיים, שראו במהפכה הבולשביקית תקווה לחיי חירות. אחד מאלה, המשורר היהודי שמואל הלקין (שנשלח אחר כך למחנה ריכוז על ידי סטלין), כתב בתרפ"ט (1929):

הוֹי, רְחוֹבוֹת רוּסְיָה הָעַלִּיזִים!

לָנוּ אַתֶּם דֶּרֶךְ לְלֹא מוֹצָא.

בְּבִטָּחוֹן רַב דִּמִּינוּ

שֶׁעָלֵינוּ אַךְ לַעֲלוֹת גָּבוֹהַּ יוֹתֵר,

אַךְ לְטַפֵּס עוֹד מַעְלָה,

וְלֶאֱהֹב אֶת הָעוֹלָם.

אוֹי לָנוּ שֶׁהוֹרִים שָׁכְחוּ

וְאַתֶּם אֵינְכֶם מְבִינִים כְּלָל

שֶׁשִּׂמְחָתֵנוּ אֵינָהּ כְּשִׂמְחַתְכֶם

וְצַעֲרֵנוּ אֵינוֹ כְּצַעַרְכֶם;

שֶׁשִּׂמְחָתֵנוּ שׁוֹנֶה בְּאֶלֶף מוּבָנִים,

וְלָהּ הִלָּה קְפוּאָה.

עוד אשליה מנופצת. עוד יהודי שנוכח לדעת שאין מנוס מההצהרה היהודית עתיקת היומין: "שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני".

והציונים — היהודים שעיניהם צפו לציון — חזו את פורענות פולין. אף שהעם הפולני ידע צרה ומצוקה במשך יותר ממאה שנה, הוא לא היה רגיש לסבלם של אחרים. פולין הפרה את "חוזה המיעוטים" שחתמה עליו בסוף מלחמת העולם הראשונה. כשלושים אלף יהודים נרצחו בידי חילותיו של פילסודסקי, מפקד צבא פולין, בצעדם דרך אוקראינה בסוף המלחמה. במשך תשע עשרה השנים שלאחר מכן סבלו שלושת מיליון יהודי פולין מפוגרומים, מאלימות ומהשפלות. נוסף על כך הם סבלו ממדיניות "הפוגרום הקר": החרמות, אפליה בקבלה לאוניברסיטאות והגבלות כלכליות חמורות. פרנסתם של יהודי פולין נפגעה קשות, ורובם חיו בעוני משווע. משפחותיהם של כמיליון יהודים היו מובטלות בתרצ"א (1931). קהילות יהודי פולין המפוארות אבדו בגלות, הרחק מציון.

והציונים חזו גם את רשעותה של רומניה. כמו פולין, היא גרפה שטחים גדולים בסוף מלחמת העולם הראשונה, ושטחים אלה הוסיפו לה חמש מאות אלף יהודים. הרומנים ביטלו את זכויותיהם של מאתיים אלף מהם, דבר שהיה מנוגד ל"חוזה המיעוטים". יהודים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות ברומניה על אף הגבלת המכסות הושפלו והוכו. התנועה הפשיסטית "משמר הברזל" והכנסייה האורתודוכסית הרומנית חברו יחד נגד היהודים. הפטריארך הרומני מירון קריסטיה אמר: "יש להצטער על העם הרומני הטוב שלשד עצמותיו נמצץ על ידי היהודים". בתרצ"ו (1936) צעדו כמעט שלוש מאות אלף רומנים במצעד אנטישמי בבוקרשט, ובתרצ"ז פוטרו כל היהודים שעבדו במוסדות ממשלתיים, נסגרו כל מערכות העיתונים היהודיים, ונאסר על יהודים לעסוק במסחר במקומות שמתחרים נוצרים עלולים היו להיפגע מכך.

והציונים חזו את האפליה וההשפלות שהיו גורל היהודים בהונגריה, בלטבייה ובליטא, ואת התפשטות הווירוס של שנאת ישראל במדינות מערב אירופה.

והציונים חזו את האפשרות האיומה של שואה.

אין זה המקום לפרט את זוועות ההשמדה. נזכיר רק את ההשפלות הנוראות בידי הנאצים: היהודים הוכרחו לקרצף רחובות בביזיון לקול שחוקם והוללותם של קלגסים חייתיים שותי בירה; הם כונסו בכוח בבתי כנסת כדי להקשיב לדברי שטנה שכפו הנאצים על ראשי הקהילה לקרוא לפניהם, ואולצו להצהיר מדי כמה דקות: "כן, אנחנו עם מטונף ומזוהם"; הם אולצו לרקוד, ספרי תורה בידיהם, לפני חיילים נאצים צוחקים; הם גולחו בכפייה, וכדי להשפילם גולח רק חצי זקנם; רבנים אולצו לזחול על הארץ ולנבוח כמו כלבים; חיילים נאצים בעטו ביהודים לשם הנאה, הצעידום ממקום למקום באכזריות, ודחסו אותם בקרונות בקר כדי להובילם למחנות המוות; ילדים נתלשו מזרועותיהן של אימהות שזעקו זעקות שבר.

נזכור את המראות המזעזעים במחנות: שלדים מהלכים, ערמות גוויות, ערמות בגדים, ערמות שערות שנתלשו מגוויות, שיני זהב שנעקרו מגוויות.

ונזכור את המספרים הבלתי נתפסים של הקרבנות:

מדינות פולין וברית המועצות: 4,600,000

גרמניה: 125,000

אוסטריה: 65,000

צ'כוסלובקיה: 280,000

הונגריה: 405,000

צרפת: 85,000

בלגיה: 25,000

לוקסמבורג: 700

איטליה: 7,500

הולנד: 106,000

נורבגיה: 760

רומניה: 40,000

יוגוסלביה: 60,000

יוון: 65,000

"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי... עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי".

את כל זה ידעו והבינו בוחרי ציון, אוהבי ציון.

מהם אף הבינו את שורש הציונות: ייעודו האלוקי של עם ישראל. עם ישראל מוכרח למלא את ייעודו ולחזור לארצו, ולכן אם לא יעזוב את הגלות מרצונו, תקיא אותו הגלות מתוכה. על פי חוק אלוקי — שנועד למנוע מנוטשי ציון לסלף את הייעוד היהודי — הגלות היא בית קברות לעם ישראל.

וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה'... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה.

באותה תקופה ממש שניסו יהודים לראשונה לכבות את גחלת הכיסופים לציון — החל אור ציון להפציע. אלוקי ההיסטוריה גזר שהגיע זמן חיסול הגלות. עטוף ומוסתר בתהליכים טבעיים של התעוררות לאומית כלל עולמית, החל תהליך הגאולה של עם ישראל. הניצנים הראשונים באו לביטוי בכתביהם של גדולי התורה הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר. הם כתבו שהשיבה לציון היא תחילת הגשמת ייעודו של עם ישראל. המהפכה הרעיונית בדבריהם הייתה שיש ליזום את השיבה לציון ולסלול את הדרך לביאת המשיח. גם משה הס, הוגה דעות יהודי, תמך ביוזמה הציונית. בראשית דרכו האידיאולוגית היה הס סוציאליסט מובהק, מנותק מכל זיקה יהודית ונשוי לנוצרייה, אך בעקבות ההתעוררות הלאומית באירופה חל שינוי מהפכני בהשקפותיו. בספרו המפורסם "רומי וירושלים" הוא תמך בציונות, קרא לשיבת היהודים לארץ ישראל, והתנגד להתבוללות.

המאמצים המעשיים הראשונים ליישוב ארץ ישראל החלו בעקבות התגברות האנטישמיות באירופה והתעוררות הלאומיות ברחבי העולם — גורמים שתרמו להתפכחותם של יהודים משכילים מאשליותיהם. בני ציון החלו לשוב לארצם. תנועת "חובבי ציון" הוקמה בהשפעתם של הרב קלישר ושל יהודה לייב פינסקר, יהודי מתבולל שתקוותיו להשתלבות בחברה הלא יהודית נגוזו בפרעות "סופות בנגב" בדרום רוסיה בתרמ"א (1881). חברי "חובבי ציון" כשמם כן היו — אוהבי ציון בכל נפשם ובכל מאודם.

מי אם לא אנשים חולי אהבה היו מוסרים את נפשם כדי להפריח מדבריות ולייבש ביצות מוות? מי אם לא אנשים חדורי חזון היו מתרפקים על גבעות שוממות ונוהרים בשקיקה למרחבים עירומים מכל עץ בארץ שעמדה חרבה במשך אלפיים שנה?

היהודים הציונים היחידים בארץ ישראל עד אז היו בני היישוב הישן, שחיו במקומות כמו ירושלים, צפת, טבריה, חברון ויפו, כשלושים אלף איש בסך הכול. ואולם כשהגיעה עת התחייה, כשהחל הקול האלוקי לפעום בלבותיהם של יהודים אידיאליסטים, שום דבר לא יכול היה לכבות את התשוקה הבוערת להחיות ארץ מדבר וצייה. עם כל הייסורים הקשים, על אף הצרות התוכפות — קדחת הביצות הקטלנית, התקפות הערבים, השלטון התורכי העוין, הציוד הדל — הלכו ונבנו אט אט יישובים חדשים: ראש פינה, זיכרון יעקב, יסוד המעלה, פתח תקווה, נס ציונה. יישובים יהודיים וחקלאות יהודית החלו פורחים בארץ ישראל.

כך החל השלב הראשון של הגאולה, הלא הוא הפרחת השממה, בדיוק כפי שאמרו נביאינו ורבותינו:

אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא ".

ועדיין היה חסר משהו: דמות כריזמטית שתלהיב את העם ותצית את דמיונו. בתרנ"ה (1895) הופיע האיש בביתו של מקס נורדאו, פסיכיאטר וסופר ידוע. היה זה בנימין זאב הרצל. הוא הגיע לנורדאו משום שמשפחתו הייתה מודאגת מרעיונו ה"מטורף", הקמת מדינה ליהודים. לאחר ששמע נורדאו את פרטי הרעיון מפי הרצל באריכות, אמר לו נורדאו: "אם אתה מטורף, הרי שגם אני".

ספרו של הרצל, "מדינת היהודים", התקבל בהתלהבות בקרב יהודי אירופה. ב"תחום המושב", האזור ברוסיה שחיו בו מיליוני יהודים בתנאי מצוקה קשים מנשוא, הפך שמו של הרצל לאגדה. בא' באלול תרנ"ז (29 באוגוסט 1897) התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. באירוע היסטורי זה התאספו יהודים מארבע כנפות תבל כדי לדון בתכניות מעשיות לתחיית ציון.

בסיום הקונגרס כתב הרצל ביומנו: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים".

ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך.

אסירי ציון החלו לשוב הביתה — קיבוץ גלויות. תחילה עשרות, אחר כך מאות ואז אלפים. חקלאים יהודים, פועלים יהודים וחיילים יהודים קמו לתחייה. מתוך גבעות חול שוממות צמחה עיר חדשה, תל אביב.

"הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?" כך שאל ה' את יחזקאל הנביא אל מול בקעה מלאה עצמות יבשות, שסימלו את עם ישראל המפוזר בגלות. ויחזקאל ענה: "ה', אַתָּה יָדָעְתָּ".

הגיע זמן הגאולה, והאלוקים נפח בעצמות חיים חדשים. הם קרמו גידים ובשר ועור ורוח וזעקו:

שמע, עולם: אנחנו יהודים, אנחנו ציונים.