פרק ח'

פרק ח'

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.

בעיר העתיקה של עכו, סמוך לחוף הים התיכון, עומד מבצר עתיק. בימי השלטון הבריטי האימפריאליסטי בארץ ישראל היה זה המבצר השמור ביותר בארץ. מוקף חומות אבן עבות וחפיר עמוק, הוא שימש כלא לאסירים פליליים וביטחוניים, בהם אנשי המחתרות שנלחמו למען שחרור ישראל מלפיתתו החונקת של האגרוף הבריטי. הבריחה מהמבצר האדיר נחשבה משימה בלתי אפשרית, אך קומץ אנשים אמיצים העזו לתכנן זאת — ואף לבצע את הפעולה הנועזת. בי"ד באייר תש"ז (4 במאי 1947) החריד פיצוץ עז את העיר עכו. הפורצים הצליחו לפוצץ את החומה הדרומית של המבצר. חבריהם האסירים פוצצו את השערים בעזרת חומר נפץ שהוברח אליהם מבעוד מועד, ונמלטו דרך הפרצה בחומה. בפעולה האסטרטגית המזהירה היו אבדות לשני הצדדים, אך אי אפשר היה להתעלם מהעובדות המדהימות:

1) חומותיו ה"בלתי חדירות" של מבצר עכו הובקעו.

2) הפרסטיז'ה הבריטית נפגעה אנושות.

3) הפורצים הנועזים היו יהודים, חברי הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל).

יהודים! המילה שבאה לסמל חולשה, רפיסות, פסיביות. המילה שבאה לסמל עם הפוחד להשיב לתוקפיו; עם המקבל את רמיסתו בשתיקה; עם נבחר — שנבחר להיות קרבן תמיד; העם שאך שנתיים קודם לכן שתה לרוויה מכוס התרעלה ואיבד שישה מיליון מבניו בתאי הגזים ובשאר זוועות תוצרת אירופה.

יהודים? יהודים מפוצצים מבצר המאובטח על ידי מאות שוטרים? יהודים לוחמים? הרעיון היה זר רק למי ששכח את שורשיו של עם ישראל, רק למי ששכח שיהודי השטֶטֶל היו צאצאיהם של דוד המלך, של שמשון הגיבור, של יהודה המכבי ושל בר כוכבא. היהודי הלוחם ה"חדש" מאס בהשפלות הגלות. למעשה, הוא היה היהודי המקורי, שקם לתחייה על אדמת ציון וחזר למציאות הקדומה של עם הנלחם לקיומו. הוא הניף אל על את נשקו וקרא את סיסמת האצ"ל, "רק כך!"

למאבקם של המחתרות היהודיות — ההגנה, האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והלח"י (לוחמי חירות ישראל) — היה תפקיד מכריע בתולדות הציונות ובזקיפות הקומה היהודית. במקום לחזר על הפתחים כקבצנים החלו היהודים לשבור דלתות בתביעות תקיפות. אלפיים שנות אנטישמיות קשות החדירו ביהודים את ההבנה שהגלות היא בית קברות שצריך להימלט ממנו טרם יבוא אסון. סירוב הגויים להכיר בעם ישראל כעם ה' ובזכותו לשוב לארצו החדיר ביהודים את ההבנה שאי אפשר להשיג דבר מאומות העולם בתחנונים או בטענות של "צדק", ושרק בכוח הנשק — "רק כך" — אפשר לשכנע את עשיו להחזיר את הארץ לאחיו, לישראל. הדרך לתובנות אלה הייתה קשה וארוכה. רק לאחר זוועות ימי הביניים והתעללויות הצאר, רק לאחר שנופצו תקוות ההשכלה ואשליות האמנציפציה, רק לאחר שנחשפה התרמית הבריטית ונודעה אכזריותם החייתית של הערבים — הבינו היהודים שכפי שנפלה ציון בדם ובאש, כך היא תחזור ותקום רק בדם ובאש.

בשנת תרע"ז (1917), בזמן מלחמת העולם הראשונה, ביקשה בריטניה להיחלץ ממצוקותיה בעזרת תמיכה יהודית ופרסמה את "הצהרת בלפור", שבה הבטיחה להקים "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל. שמחתם של יהודים תמימים ועייפים, יהודים שהאמינו בטוב לבם של הגויים, לא ידעה גבול. הם רקדו ברחובות ובכו משמחה בלי מעצורים. בהתלהבותם הם נרתמו במרץ לתמיכה במאמץ המלחמתי של בריטניה ושל מדינות ההסכמה.

הצהרת בלפור השיגה לבריטניה שני הישגים: היא עזרה לה לנצח במלחמה, והצליחה לשכנע את העם היהודי שמימוש החזון הציוני תלוי בבריטניה ובחבר הלאומים, שמסר בוועידת סן רמו בתר"פ (1920) את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה כדי שתקים בה בית לאומי לעם היהודי.

לא עבר זמן רב, והיהודים נוכחו לדעת שלא הייתה לבריטניה שום כוונה לכונן בארץ ישראל לא בית לאומי, לא מדינה, לא רשות אוטונומית ולא כל דבר אחר למענם. הבריטים הבוגדניים עשו יד אחת עם הערבים הפולשים, שונאי ציון, במאמץ למחוק את הציונות.

באדר תר"ף (מרץ 1920) תקפו ערבים יישובים יהודיים בגליל העליון. על אף ניסיונות ההדיפה האמיצים של מגני תל חי בפיקודו של יוסף טרומפלדור, נפלה תל חי בידי הערבים, וטרומפלדור, החלוץ והלוחם הגידם האגדי, נהרג. כחודש לאחר מכן התנפל המון ערבי פורע על יהודי ירושלים. עם פרוץ המהומות נעלמו הבריטים מהזירה, והערבים תקפו, בזזו ושרפו ללא הפרעה. שישה יהודים נהרגו וכמאתיים נפצעו. כשניסה זאב ז'בוטינסקי להשיב מלחמה שערה בעזרת קבוצת הגנה שהקים מבעוד מועד, הופיעו לפתע הבריטים ואסרו אותו וכמה מחברי הקבוצה. ז'בוטינסקי נידון לחמש עשרה שנות מאסר, ורק מחאה ציבורית חריפה אילצה את הבריטים להמיר את עונשו. בשנה שלאחר מכן נרצחו ארבעים ושבעה יהודים ביפו, ברחובות ובחדרה בפרעות שהצית חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הידוע לשמצה, בדברי הסתתו הארסיים. הבריטים לא פעלו להפסקת ההסתה, וההמון הערבי המשיך לפרוע ביהודים.

בתרפ"ב (1922), בצעד לא חוקי שנועד לפייס את הערבים, הפרידה בריטניה את עבר הירדן המזרחי — שמונים אחוז משטח המנדט — מארץ ישראל המערבית כדי להקים בה "מדינת בובה" בראשות עבדאללה ההאשמי, שהייתה אחר כך לממלכת ירדן. בבת אחת בוטלה הצהרת בלפור.

הערבים המשיכו להסית ולפרוע ביהודים. הם הכריזו בפומבי "הממשלה אתנו", ואכן כך היה. הממשלה הבריטית האימפריאליסטית לא מנעה את הטרור הערבי ולא סיפקה הגנה ליהודים. התמיכה הבריטית ברוצחים הגיעה לשיאה בטבח המזעזע ביהודי חברון בתרפ"ט (1929).

חברון — עיר האבות. בה מערת המכפלה, מקום קבורתם של אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, ושל אימהות האומה, שרה רבקה, רחל ולאה. בחברון של אותה ימים חיו היהודים במעמד נחות. בבקרם במערת המכפלה נאסר עליהם לעלות מעבר למדרגה השביעית בגרם המדרגות של המסגד שבנו המוסלמים על המקום הקדוש ליהודים. רוב יהודי חברון היו בני הקהילה הספרדית ותלמידי ישיבת חברון.

ביום שישי, י"ז באב (23 באוגוסט), תקף המון ערבי משולהב שכונות יהודיות בירושלים. למחרת התפשטו הפרעות למקומות נוספים בארץ, אך הטבח האכזרי ביותר נעשה ביהודי חברון. היום מכחישים הערבים את מעשי הזוועה שבוצעו בחברון או מטילים את האשמה על הבריטים. ערבים שקרנים.

מי עקר את עיניו של משה גולדשמידט, סירס אותו ורצח אותו? מי עקר את עיניו וקטע את ידיו ואת אפו של בן ציון גרשון, הרוקח בן השישים וחמש שטיפל בתושבי חברון הערבים במסירות במשך שנים רבות? מי אנס את בתו, כרת את ידיה ורצח אותה? מי התנפל על אשתו בדקירות ובמכות אכזריות ופצעה פצעים אנושים שייסרו אותה במשך שבועיים עד שיצאה נשמתה? מי רצח את נחמן סגל בפתח ביתו, חטף מידיו את בנו בן השלוש וכרת את ראשו במכת גרזן? מי רצח את הרב בצלאל סמריק בן השבעים וגרם שאשתו תשתגע? מי שרף את ראשו של האופה נוח אימרמן בלהבת פרימוס? מי דחף את ראשו של הסַפָּר היהודי לתוך אסלת בית שימוש והמיתו? מי היו חמש עשרה חיות האדם שאנסו את מתוקה לוי בת השבע עשרה ופתחו את בטנה של נערה אחרת כדי להוציא את מעיה?

הערבים. הם עשו בתרפ"ט את מה שהיו עושים היום — אילו יכלו. והבריטים? במקום להעניש את הפורעים הערבים, הם פינו את כל היהודים מחברון.

הפרעות המשיכו להתפשט בארץ. בצפת נרצחו שמונה עשר יהודים. חולדה ובאר טוביה הוחרבו. תגובת הבריטים הייתה צפויה — הם הקימו ועדת חקירה. מסקנתו של סר וולטר שו, שעמד בראש ועדת החקירה, הייתה שהגורם לעוינות הערבית כלפי היהודים היה "אי מימוש שאיפותיהם הפוליטיות והלאומיות של הערבים וחשש מאיום כלכלי".

ומה הייתה המלצת הוועדה? להגביל את העלייה היהודית ולהגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים. המלצות אלה פורסמו לאחר כמה חודשים ב"ספר הלבן של פאספילד", שלא היה אלא תקדים ל"ספר הלבן של 1939" הידוע לשמצה. מסמך זה הגביל ערב השואה הנוראה את העלייה לשבעים וחמישה אלף יהודים, ובכך מנע מיהודי אירופה מפלט ממלתעות הצורר הנאצי.

ואולם הזמנים השתנו: בני יהודה למדו קשת וזקיפות קומה. לא עוד שתיקה אל מול התקפות והשפלות. חברי המחתרות — האצ"ל, הלח"י וההגנה — קיבלו על עצמם להרים את קרן ישראל. שמותיהם של לוחמים אלה צריכים להיות חקוקים על לבנו. למרבה הצער, שמותיהם אינם ידועים ופועלם אינו מפורסם דיו. לא רק גויים, אלא גם יהודים רבים, אינם יודעים על מעשי הגבורה ועל מסירות נפשם של גברים אמיצים ונשים אמיצות למען ציון.

בכ"ז בניסן תרצ"ו (19 באפריל 1936) פרץ גל פרעות ערבי נוסף ונמשך יותר משנתיים . בניסיון לעשות בציון את שנעשה ליהודים בגלות, רצחו ערבים מאות יהודים, בזזו חנויות, השחיתו רכוש רב והציתו שדות. רחובות הארץ מלאו צעקות "איטבח אל יהוד" (טִבחו ביהודים) ו"ולד אל מית" (היהודים בני מוות) של ההמון הערבי המוסת. חוסר התגובה של הבריטים הביע את הסכמתם בשתיקה.

המצב הלך והחמיר. מפקד האצ"ל דוד רזיאל, איש צבא ותורה מחונן, שמע את זעקות אחיו הפצועים והגוססים. בניגוד למדיניות ההבלגה של ההנהגה היהודית בארץ, הוא הבין שפעולות שנועדו להדיפה בלבד לא ירתיעו את הערבים. הוא החליט לנקוט פעולות שיבהירו להם שלא כדאי להם להמשיך לרצוח יהודים. הוא הכין פצצה. פצצה יהודית.

הפצצה היהודית הוטלה לעבר המון ערבי שפקד את שוק העיר העתיקה בירושלים — כדברי שמשון, שופט ישראל, "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם" . פעולות כאלה ואחרות הפילו את אימתם של בני ציון על מבקשי רעתם. כשלוש שנים לאחר מכן נהרג רזאל בעיראק בסייעו למאבק הבריטי נגד הערבים תומכי הנאצים, אותם ערבים אנטי ציונים ששלושים וחמש שנה לאחר מכן הצביעו באו"ם נגד "הציונים הגזענים".

יהודי צפת והגליל נפגעו קשות בשנים אלה. הבריטים, שמונו על ידי הקהילה הבינלאומית להגן על היהודים, לא עצרו את ערביי הגליל הפורעים. בחג הפסח תרצ"ח (1938) סערו הרוחות בקרב חברי בית"ר בראש פינה בעקבות התרבות ההתקפות הרצחניות של הערבים. ערבים זרים נראו באזור והוצתו שדות. לא היה ספק שהערבים מתכננים טבח נוסף ביהודים.

שלושה חברי בית"ר צעירים, שלמה בן יוסף, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, החליטו לשים קץ למעבר ערבים זרים באזורם. בכ' בניסן (21 באפריל) הגיעו השלושה לכביש צפת-ראש פינה וירו על אוטובוס ערבי. איש לא נפגע, והאוטובוס המשיך לנסוע. הבריטים, שגילו בדרך כלל אזלת יד בתפיסת פורעים ערבים, מצאו מיד את ה"פורעים היהודים".

לתדהמת היישוב היהודי בציון גזרו הבריטים על בן יוסף עונש מוות בתלייה. יהודים בארץ ומחוצה לה ערכו הפגנות במחאה על גזר הדין וקיימו תפילות למען בן יוסף. אישי ציבור רבים פנו לממשלת בריטניה בבקשות חנינה לאוהב ציון הצעיר בן השמונה עשרה, אך בן יוסף עצמו סירב להתחנן על נפשו. הוא סירב לבקש את חמלתה של ממשלת בריטניה האימפריאליסטית, שלטון זר ולא חוקי בציון. בהפציע שחרו של ל' בסיוון תרצ"ח (29 ביוני 1938) הובל שלמה בן יוסף לגרדום בכלא עכו. בקשתה הבהולה של אמו הזקנה מפולין לראות את בנה לפני מותו נדחתה ברשעות על ידי אויבי ציון.

האסירים היהודים בכלא עכו ראו מתוך תאיהם את בן יוסף צועד אל חצר הגרדום. פתאום בקע קולו מהחצר. הם שמעו אותו שר את "התקווה", ההמנון הציוני הלאומי. ואז דממה. הציוני הראשון שהוצא להורג בארץ ישראל מאז ימי השלטון הרומי נפח את נשמתו. ייזכר שמו בקרב אוהבי ציון — וגם בקרב אויבי ציון; במותו הרים את נס המרד וסלל את הדרך לתקומתה של ציון.

מלחמת העולם השנייה פרצה. שואה. מיליוני יהודים נטבחו בידי חיות הטרף הנאצים, ואולם גם ידיהם של הבריטים האימפריאליסטים לא היו נקיות מדמם. נמלטי התופת שילמו הון עתק לסַפָּנים רודפי בצע והפליגו לארץ המובטחת בספינות ישנות ורעועות, שכונו בפי הבריטים "ארונות מתים". הם הגיעו לחופי ציון, מלאי תודה לאלוקים, בטוחים שיצאו מצרה לרווחה וממוות לחיים. מי העלה על דעתו שהבריטים ינעלו את שערי הארץ וישלחו אותם בחזרה לתאי הגזים?

יהודים נאיביים. הקולוניאליסטים הגזענים, אויבי ציון ושונאי יהודים, גמרו אומר לחנוק את המפעל הציוני ולמנוע את הקמתה של מדינה יהודית. שוב ושוב עצרו הבריטים את הספינות הרעועות וסירבו לתת לפליטים להתקרב לחופי ארצם, לציון. טביעתה של ה"סטרומה" הייתה אחת התוצאות הקשות ביותר של אטימות הלב הבריטית. כל נוסעיה — שמונה מאות יהודים שנמלטו מרומניה ערב פלישת הגרמנים — נספו בלב ים בעקבות סירובם העיקש של הבריטים להתיר את כניסתם לארץ. האיש שהיה אחראי לביצוע המדיניות הבריטית הזו היה השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין, אירי שבגד בבני עמו בדכאו את מאבקם למען עצמאות אירלנד. כשנתבקש לאשר את כניסתם של מיליון יהודים לארץ ובכך להציל אותם מהמפלצת הנאצית, תגובתו הייתה: "מה אעשה במיליון יהודים?" הייתה זו אמירה אנטי ציונית אופיינית, אך התגובה היהודית עליה לא הייתה אופיינית כלל וכלל.

בכ' בחשוון תש"ה (6 בנובמבר 1944), יום חם מאוד בקהיר, עצרה מכוניתו של הלורד מוין על יד ביתו שבשכונת זמאלק היוקרתית. לפתע ניגשו למכונית שני צעירים, ואחד מהם פתח את הדלת. שלושה כדורים פילחו את גופו של האיש שפעל רבות כל כך למנוע חיים ממיליון יהודים. השניים נתפסו, אך עובדה זו לא הועילה ללורד מוין. הוא מת. ההלם שאחז באימפריה הבריטית גדל עוד יותר כשהתגלה שהמתנקשים היו יהודים חברי הלח"י, לוחמי חירות ישראל.

הלח"י, קבוצה שפרשה מהאצ"ל, הוקמה על ידי אברהם (המכונה יאיר) שטרן בעקבות התנגדותו להחלטת האצ"ל להפסיק את המאבק נגד הבריטים כל עוד הם נלחמים בגרמנים. שטרן, בעל כישרונות נדירים ואמונה חזקה, היה משורר מחונן. הוא כתב את המנון הלח"י, "חיילים אלמונים":

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת...

שטרן היה מטרה למצוד נרחב של הבריטים. בתש"ב (1942) גילו הבריטים את דירת מסתורו בתל אביב. במהלך הפשיטה על הדירה ירה קצין בריטי בשטרן בגבו והרגו. חברי הלח"י המשיכו את המאבק ביתר שאת וביתר עוז, כמילות ההמנון:

רְצוֹנֵנוּ — לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;

חֲלוֹמֵנוּ — לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.

משורשים אלה ינקו אליהו חכים ואליהו בית צורי, שני חברי הלח"י שביצעו את ההתנקשות בלורד מוין. הבריטים, ששלטו אז במצרים, דרשו שהשניים יישפטו בבית משפט צבאי. גזר הדין היה צפוי, ובבוקרו של יום חמישי, ח' בניסן תש"ה (22 במרץ 1945), נתלו שני היהודים הגיבורים. אף יהודי לא הורשה להיות נוכח בתלייה, אך לוחמי ציון לא הוכנעו והמאבק בבריטים המשיך. בתוך שלוש שנים עתידים היו חיילי הוד מלכותה לברוח מהארץ — בזכות יהודים כמו חכים ובית צורי, שנקמו את מות אחיהם ואחיותיהם.

עם סיום מלחמת העולם השנייה נודע היקף הזוועה הנאצית. בלב רותח נשבעו המכבים החדשים — חברי האצ"ל, הלח"י וההגנה — לשחרר את ארצם מידי זרים ועושקים. הבריטים והעולם כולו נדהמו לראות כיצד אחיהם של קרבנות תאי הגזים והמשרפות נלחמים בעוז רוחו של דוד המלך.

האצ"ל הוביל את המאבק לשחרור ציון. מפקד האצ"ל באותם ימים היה מנחם בגין, ממנהיגי בית"ר בפולין, שאף נאסר במחנה עבודה סובייטי בגלל פעילותו. הוא הגיע לארץ ישראל בעת שירותו בצבא הפולני (בצד בעלות הברית) ומונה למפקד האצ"ל. תחת פיקודו צבר האצ"ל תאוצה והכריז מלחמה על בריטניה. המפקדה החדשה כללה את יעקב מרידור, אריה בן אליעזר וקציני המבצעים איתן לבני ועמיחי (גידי) פגלין, גאון באסטרטגיה צבאית.

פעולותיהן הנועזות של המחתרות היו לאגדה. בניסיון לעצור את המרד של בני ציון ערכו הבריטים המושפלים מצודים נואשים אחר ראשי המחתרות והעלו לגרדום לוחמים אמיצים, אך לשווא.

בג' באדר ב' תש"ו (6 במרץ 1946) עצרה משאית צבאית בריטית על יד שערו של מחנה סרפנד, בסיס צבאי בריטי גדול במרכז הארץ. במשאית ישבו שלושים חברי אצ"ל מחופשים לחיילים בריטים. ה"קצין הבריטי" שבמשאית הושיט לשומר מסמכים, והלה פתח את השער. נהג המשאית נסע ישר למחסן הנשק, ונוסעיה החלו להעמיס עליה ארגזי נשק ותחמושת. רק לאחר שהועמסה כמות גדולה של נשק, נתגלתה זהותם. זקיפים בריטים החלו לירות לעברם, ולוחמי האצ"ל ירו בחזרה. כשניתנה פקודת הנסיגה, מיהרו לוחמי האצ"ל לעלות למשאית, ואחד מהם הפעיל מטען חבלה שהניחו במחסן הנשק מבעוד מועד. תוך כדי הפיצוץ האדיר וחילופי האש בין הלוחמים נמלטה המשאית מהמקום.

מחילופי האש נפגעו קשה מיכאל אשבל, בן 24, ויוסף שמחון, בן 19. השניים נתפסו והועמדו לדין. כמו חברי אצ"ל אחרים, הם לא הכירו בחוקיותו של השלטון הבריטי ובסמכותו לשפוט אותם, וסירבו להיעזר בסנגור. שמחון אמר לבית המשפט:

אנו שוללים מכם את הזכות לשפוט אותנו. אתם קצינים של העם הבריטי שהושמו שופטים על העם העברי. הקשר שלכם לארץ הזאת הוא קשר של שליטה בכוח הזרוע, ואילו הקשר ביני לבין הארץ הוא קשר אלוקי, היסטורי, יהודי.

אשבל הוסיף:

שליטיכם היו צריכים לדעת מההיסטוריה כי אי אפשר לבטל חוק אלו-ה וחוקי החיים. אי אפשר ברדיפות להשמיד רעיון צדק ושאיפת חופש... את רוחו של העם העברי לא תשברו, ואת שאיפת החופש המקננת בלבות בניו לא תשמידו.

הבריטים דנו את השניים למוות בתלייה, והם נלקחו לכלא עכו. ואולם תמו הימים שבהם הלכו יהודים בשקט אל מותם.

בי"ט בסיוון (18 ביוני), ארבעה ימים לאחר הודעת גזר הדין, נכנסה קבוצת לוחמי אצ"ל למלון ירקון היוקרתי בתל אביב, ששימש מועדון לקצינים בריטים, וחטפה חמישה קצינים. בירושלים נחטף קצין בריטי בכיר, מייג'ור צ'דוויק. האצ"ל הודיע שאם יתלו הבריטים את אשבול ושמחון, ייתלו חייליהם החטופים. הבריטים השתוללו מזעם והטילו עוצר כבד על תל אביב. הם עצרו כמה מראשי הסוכנות היהודית וערכו חיפושים בקיבוצים רבים, אף שלא היו קשורים לאצ"ל. בעקבות גילוי כמה מחסני נשק בקיבוץ יגור, התפרעו הבריטים והרסו מבנה אחר מבנה בחיפושיהם אחר מחסנים נוספים.

האצ"ל הודיע שאך ורק ביטול גזר דין המוות יביא לשחרור הקצינים החטופים, אך שחרר שניים מחמשת הקצינים כמחווה של רצון טוב, כדי להוכיח שהאצ"ל יקיים את הבטחתו אם ימלאו הבריטים את דרישותיו.

הבריטים נכנעו. גזר דין המוות הומר למאסר עולם, אך כדי לשמור על כבודם הם הודיעו שהגנרל ברקר (מפקד הצבא בארץ, שנודע באמירתו האנטישמית ש"הדרך לפגוע ביהודים הוא לפגוע בכיסם") אישר את גזר דין המוות, אך הנציב העליון קנינגהם המירו. מיד שחרר האצ"ל את הקצינים הבריטים החטופים — בדרכו הייחודית האופיינית. לאור יום עצרה משאית בצומת הרחובות שד"ל ושדרות רוטשילד בתל אביב, וארגז גדול הושלך ממנה. המשאית התרחקה במהירות, ולתדהמת העוברים ושבים החל הארגז לזוז. כשנפתח הארגז יצאו ממנו קציניה של הוד מלכותה מלכת אנגליה.

חייהם של יוסף שמחון ומיכאל אשבל ניצלו. לאחר קום המדינה שמחון היה לקצין בצה"ל, אך למרבה הצער, אשבל נהרג בפריצה לכלא עכו. בזמן ישיבתו בכלא כתב אשבל את השיר "עלי בריקדות":

הַיּוֹם, שָׂרָה הַקְּטַנָּה,

נִפָּרֵד בְּצֵאתִי לַמִּלְחָמָה

אֶת הַמְּדִינָה לְכוֹנֵן

מִשְּׁתֵּי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן.

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ, נִפָּגֵשׁ!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת חֵרוּת נִשָּׂא בְּדָם וָאֵשׁ.

רוֹבֶה אֶל רוֹבֶה קָנֶה יַצְדִיעַ,

כַּדּוּר אֶל כַּדּוּר יָרִיעַ,

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת, עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ!

וְאִם בִּתְלִיָּה אֶמְסֹר אֶת חַיַּי לָאֻמָּה,

אַל נָא תִּבְכִּי, כָּךְ נִגְזַר גּוֹרָלִי.

מְחִי דִּמְעָתֵךְ, לַחֲצִי הַמִּקְלָע אֶל לִבֵּךְ,

בַּחֲרִי לָךְ שֵׁנִי מֵאַנְשֵׁי גֻּנְדָּתִי.

בכ"ב בניסן תש"ו (23 באפריל 1946) חסמו חיילים בריטים את הצמתים שמצפון ומדרום לתחנת המשטרה של רמת גן. עצירת כלי רכב לא הייתה דבר יוצא דופן בימים ההם; הבריטים נהגו לעצור רכבים לעתים קרובות בחיפושיהם אחר חברי מחתרות. שום רכב — יהודי או בריטי — לא הורשה לעבור. בתחנת המשטרה עצרה משאית ובה שוטרים בריטים ועצורים ערבים. השוטרים דחפו את העצורים לתוך הבניין והורידו את אזיקיהם כדי להכניסם לתאי מעצר. לפתע שלפו ה"שוטרים" וה"עצורים" כלי נשק והשתלטו על התחנה. או אז נתגלה שהשוטרים לא היו בריטים והעצורים לא היו ערבים. הם היו יהודים, לוחמי האצ"ל. הם החלו מיד להעמיס מקלעים, רובים וארגזי תחמושת על המשאית. תוך כדי הפעולה החל לירות עליהם מקלען בריטי מעמדתו שעל גג הבניין, ולאחר זמן הגיעה תגבורת בריטית, אך חברי האצ"ל המשיכו במלאכת ההעמסה. נהג המשאית הצליח למלט את רוב הלוחמים ואת הנשק, אך היו פצועים והרוגים. אחד הפצועים נתפס. היה זה דב גרונר, האיש ששמו עתיד היה להתפרסם בכל העולם. גרונר, יליד הונגריה, שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בסוף המלחמה הוא גילה שכל בני משפחתו, חוץ מאחות אחת, נהרגו בשואה. הוא עלה ארצה והצטרף לאצ"ל.

כמו לוחמי אצ"ל אחרים, סירב גרונר להכיר בסמכותו של בית המשפט הבריטי. בהצהרתו בבית המשפט הוא אמר:

כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה.

גרונר נידון למוות בתלייה. תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא. זמן קצר לפני התאריך המיועד לביצוע גזר הדין חטפו חברי האצ"ל קצין בריטי, המייג'ור קולינס, ואת נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט וינדהם. הבריטים הסכימו לדחות את ביצוע גזר הדין כדי לתת לגרונר זמן לבקש חנינה מבית המשפט. גרונר הבין היטב שבקשת חנינה תהיה הכרה בחוקיות השלטון הבריטי בארץ ישראל, וסירב לחתום על הבקשה. במפקדת האצ"ל הוחלט שלא להתערב בהחלטתו של גרונר בנושא החנינה. כדי להקל על הבריטים לסגת מעמדתם, שחרר האצ"ל את הקצין ואת השופט החטופים. גזר דין המוות גרם סערה ציבורית בעולם, ורבים לחצו הן על הבריטים לבטלו הן על גרונר לבקש חנינה, אולם גרונר התמיד בסירובו.

באותה עת החריף המאבק העברי בכובש הבריטי. באחת הפעולות של האצ"ל נתפס בנימין קמחי, בן 17, ונידון לשמונה עשרה שנות מאסר ולשמונה עשרה מלקות. עם היוודע גזר הדין המשפיל פרסמה מפקדת האצ"ל את הכרוז הבא:

אזהרה!

חייל עברי שנפל בשבי האויב "נידון" על ידי "בית דין"

של צבא הכיבוש הבריטי למלקות.

אנו מזהירים את ממשלת הדיכוי

מפני הוצאה לפועל של עונש משפיל זה.

אם הוא יוצא אל הפועל, יוטל אותו עונש

על קציני הצבא הבריטי.

כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות.

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל

הבריטים הוציאו לפועל את עונש המלקות. נאמנים לדבריהם, ערכו חברי האצ"ל הלקאות פומביות של חיילים וקצינים בריטים בכמה מקומות.

הבריטים זעמו. הם הגבירו את חיפושיהם אחר לוחמי האצ"ל, ובאחד המחסומים שהציבו מצאו נשק ושוט במכונית של חברי אצ"ל. הנוסעים נעצרו, ושלושה מהם נידונו למוות בתלייה: יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני. לא עבר זמן רב ונוספו לתאי הנידונים למוות שני חיילי ציון נוספים: משה ברזני, חבר הלח"י, ומאיר פיינשטיין, שהשתתף בהתקפת האצ"ל על תחנת הרכבת בירושלים.

האצ"ל חיכה ונמנע מפעולה כדי לתת לבריטים הזדמנות לחזור בהם בלי שתהיה פגיעה בכבודם. ואולם בפעם הזאת גדשה נוכלותם של הבריטים את הסאה. בה בשעה שזרמו לפתחם בקשות חנינה מכל קצווי העולם, תכננו הבריטים בחשאי את ההוצאות להורג בכלא עכו.

הרב אריה לוין, הדמות הזכה והנאצלת שזכתה לתואר "רב האסירים", האיש שכיתת את רגליו הקשישות בכל שבת וחג לבית הסוהר המרכזי בירושלים כדי לבקר ולעודד את "בניו" האסירים, כתב לנציב העליון בקשת חנינה שהייתה מסוגלת לקרוע אפילו לב אבן:

להוד מעלת כבוד הנציב העליון בשביל פלשתינה (א"י) ועבר הירדן הי"ו,

...חכמינו ז"ל אמרו: "אם כל השערים ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". לכן ארהיב עוז בנפשי לשלוח מכתבי זה אל מעלת כבודו...

אני הח"מ בגיל של זקנה ממלא תפקידי בתור רב דתי בבית האסורים המרכזי בירושלים בלי שום קבלת פרס משך עשרים שנה בשבתות ומועדים, להתפלל עימהם ולהשפיע עליהם השפעה רוחנית ומוסרית כמו אל בני, אח"כ גם במחנות העצורים ובעכו, ורגשות נשמתם אלי כמו אל אב, כידוע לכל מנהלי בתי סוהר במשך השנים...

בכן יש לי הזכות לבקש מהוד מעלתך בכל לשון של בקשה ולהתחנן בכל לשון של תחנונים על דב גרונר העומד על סף המוות ר"ל... מי כמוני אשר הרגשתי את ייסוריו הנוראים במשך הנמצא בתור עצור ואסיר. והוא בן יחיד להוריו אשר נשמדו ביד הצר הצורר ימ"ש והוא אוד מוצל מאש. אנא חוס ורחם... הכותב בדמעות שליש ובדם לבבו ומצפה לרחמים, ארי' לוין.

הבריטים הוליכו שולל אפילו את אחותו של גרונר, שהגיעה בבהילות מאמריקה כדי לראות את שריד משפחתה האחרון לפני מותו. בה בשעה שהייתה בדרכה לעכו לבקרו, הובילו אותו סוהרים בריטים לגרדום בכלא עכו. לאחר גרונר נתלו דרזנר, קשאני ואלקחי בהפרשים של חצי שעה. כל אחד מהארבעה הלך למותו כששירת "התקווה" על שפתיו. המכונית שהסיעה את אחותו של גרונר המשיכה צפונה לבית הקברות של צפת. במקום לבקר את אחיה, היא הובלה לקבורתו.

בשבוע שלאחר מכן עלו בסערה השמימה שני נידוני המוות משה ברזני ומאיר פיינשטיין. בליל ב' באייר תש"ז (21 באפריל 1947) הביאו הבריטים את הרב גולדמן לתא הנידונים למוות בבית הסוהר המרכזי בירושלים כדי לומר עם ברזני ופיינשטיין וידוי. הרב דיבר אתם דברי תורה ועידוד, ולפני שיצא אמר שיחזור אליהם כשתגיע שעת ההוצאות להורג. הם הפצירו בו שלא יחזור, אך הוא עמד על דעתו והבטיח לחזור כדי להיות אתם. זמן קצר לאחר שיצא החריד פיצוץ עז את בית הסוהר. משה ברזני ומאיר פיינשטיין פוצצו את עצמם למוות כדי שלא ליפול בידי הבריטים. תכניתם המקורית הייתה להשליך פצצה על תלייניהם ואחר כך לפוצץ את עצמם, אך בגלל נוכחותו המתוכננת של הרב הם שינו את התכנית.

פחות משבועיים לאחר מכן בוצעה הפריצה המדהימה לכלא עכו, אותה מכה אנושה ליוקרה הבריטית שהייתה הקרע הראשון בחבל התלייה הבריטי שחנק את ציון. במהלך הפריצה נתפסו חמישה לוחמי אצ"ל, ושלושה מהן נידונו למוות: מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב. עם הכרזת גזר הדין פרצו השלושה בשירת "התקווה". אבשלום חביב אמר לבית המשפט:

ואף זאת בוודאי לא תבינו, כאשר אנוכי, איש עברי צעיר, העומד בפני איום מחומש ברצח, אשא את לבי אל אלוהי שבשמים, ואתן שבח והודיה על הזכות שנתן לי לסבול עבור ארצי ועמי, ואומר בכל ישותי: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

האצ"ל פעל במהירות. כמה ימים לאחר שאושר גזר הדין חטפו חברי האצ"ל שני סמלים (סרג'נטים) בריטים, מרווין פייס ואדוארד מרטין. האצ"ל הכריז שאם ייתלו שלושת חבריהם, ייתלו שני הסמלים.

הבריטים ערכו חיפושים קדחתניים אחר חייליהם החטופים, אך לשווא. בצעד נואש ונקמני הם גמרו אומר לתלות את לוחמי האצ"ל. יומיים בלבד לאחר תשעה באב, יום האבל הלאומי, נוספו שלושה חללים לחללי ציון. עם העלאתם לגרדום נחרץ דינם של החטופים הבריטים. באותו יום נתלו שני הסמלים הבריטים בידי אנשי האצ"ל. הבריטים מצאו את גופות חייליהם תלויות בחורשה על יד נתניה.

היישוב היהודי בארץ חיכה במתח ובפחד לתגובה הבריטית, אך זו לא הגיעה. שרשרת מעשי הגבורה של לוחמי המחתרות שברה את בריטניה הגדולה: ההתקפה המשולבת על שלושה שדות תעופה בריטיים ופיצוץ עשרות מטוסים; התקפות חוזרות ונשנות על מתקנים בריטיים שאילצו את הבריטים להתבצר בתוך מתחמים מגודרים בגדרי תיל, שכונו בלעג "בווינגרדים" על שמו של שר החוץ הבריטי בווין שנודע לשמצה; ומעל הכול — פיצוץ מפקדת הממשל הבריטי במלון המלך דוד.

הבריטים הודיעו שהם עוזבים את הארץ ומוסרים את "בעיית ארץ ישראל" לידי האו"ם. הם היו משוכנעים שבעזבם את הארץ יערכו הערבים טבח ביישוב היהודי, והם ייקראו לשוב ולהשליט "סדר". ואולם הקשר הנצחי בין עם ישראל לציון חזק מכל תחזית רציונלית: בקרבות של מלחמת העצמאות ניצחו המעטים החלשים את הרבים החזקים. ה' אלוקי ישראל גזר שציון קום תקום, ובניה מסרו את נפשם כדי להגשים את התקווה שלא אבדה.

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.