פרק ט'

פרק ט '

שמע, עולם: אני יהודי, אני ציוני.

הזמן עומד תמיד לצדם של המתמידים, והוא אויבם של הממהרים להתייאש. המאבק המתמשך שוחק את הנחישות להשיג ניצחון מוחלט, ומביא את העייפים להציע פתרונות ביניים ופשרות, שנובעים מהרצון לנוח ולא מההיגיון. העייפים מרשים לעצמם להאמין בדברים שבעלי שכל בהיר ורענן יודעים שהם הבלים. האשליה העצמית היא פרי התשישות והחרדה.

כמה נכונים היום דברים אלה, שכתבתי לפני שנים.

יש יהודים העייפים מהעימות האין-סופי עם העולם העוין ופוחדים מחורבנה של ציון. הם מציעים נוסחאות התאבדות כמו פשרות, ויתורים, מתינות — כל אותם דברים שהערבים אינם רואים בהם מחוות טובות אלא חולשה. "יש ערבים מתונים", "עלינו להתחשב ב'פלסטינים'", "הערבים מכירים היום במדינת ישראל" — אלה סיסמאותיהם של יהודים עייפים, של יהודים שכחנים.

נשכחו כל אותן קריאות ערביות בתשכ"ז (1967) להשליך את היהודים לים ולשטוף את תל אביב בדם יהודי. נשכחה מקהלת הקולות מקהיר, מדמשק, מעמאן, מביירות ומבגדד להשמיד את מדינת ישראל ה"גנגסטרית". נשכחו גבולות ההתאבדות של רצועת החוף הצרה, שחיו בה מיליון יהודים במרחק של פחות מחמישה עשר קילומטר מתותחיהם של צבאות ערב. נשכחו הפגזים שנורו לעבר כיכר מסריק בתל אביב והמטוסים המצריים שיכלו להגיע בתוך דקות למרכז הארץ. נשכחו התחזיות הקודרות ערב מלחמת ששת הימים על עשרות אלפי חיילים הרוגים וחמישים אלף אזרחים הרוגים. נשכחו הגבולות שבהם היו יישובי עמק החולה חשופים לתותחים הסוריים שברמת הגולן. נשכחה המציאות שבה היה חיל הים המצרי בסיני בטווח יריקה מערי ציון.

אך יותר מכול נשכחה השנאה התהומית, הלהט להשמיד להרוג ולאבד; השנאה הארסית שבספרי הלימוד הערביים; השנאה שבעיני ההמונים המשולהבים, צמאי הדם, שייחלו לטבח גדול בציון.

נשכחה העובדה שמטרתם היחידה של שונאי ציון היא להחריב מדינה יהודית בכל גודל שהוא. הרבה נשכח, אבל אנחנו זוכרים...

אנחנו זוכרים את תגובתם של הערבים על הצעת החלוקה של האו"ם בתש"ז (1947), שבה הוקצה ליהודים שטח זעיר וחסר רציפות טריטוריאלית, שארבעים אחוז מאוכלוסייתו היו ערבים. אפילו פירור אדמה זה הצית את חמתם של שונאי ציון.

עוד טרם אושרה הצעת החלוקה באו"ם החל מסע השנאה: בכ"ח באלול תש"ז (13 בספטמבר 1947) דווח ברדיו ביירות שהמפלגה העיראקית העצמאית קבעה שכל יהודי שהגיע לפלסטין או לארץ ערבית אחרת לאחר שנת 1914 ייחשב שוהה בלתי חוקי שדינו גירוש. יומיים לאחר מכן דיווחה תחנת הרדיו שממשלת ירדן קראה להוציא את כל הציונים מפלסטין. בח' בחשוון תש"ח (22 באוקטובר 1947) שודרה ברדיו דמשק הצהרה אלימה במיוחד: "הציונים נשלחו לפלסטין לא כדי להקים בית יהודי אלא כדי למות בידי הערבים".

ראשי הליגה הערבית נפגשו בלבנון בכ"ג בתשרי תש"ח (7 באוקטובר 1947) והקימו "ועדה צבאית". בדו"ח סודי של הוועדה נרשמו ההחלטות הבאות:

1. צבאות הליגה הערבית יוצבו סמוך לגבולות פלסטין.

2. מדינות הליגה ירכשו מיד את הציוד הצבאי הדרוש לצבאות המתנדבים.

3. חיל האוויר הערבי יוצב סמוך לחופי הים התיכון כדי למנוע הגעת סיוע ליהודים.

ביוהרה האופיינית להן החלו תחנות השידור הערביות לדווח על ההכנות למלחמה הקרבה. בכ"ז בתשרי תש"ח (11 באוקטובר) דיווחה תחנת "שרק אל אדנה" (בירושלים) שחיל הרגלים הסורי ומטוסים סוריים החלו לבצע תמרונים בגבול הסורי, ורדיו קהיר דיווח שמצרים התירה לערב הסעודית להעביר כוחות צבא דרך חצי האי סיני. סוכנות החדשות הערבית דיווחה שכוחות עיראקיים "מתקדמים לעבר פלסטין דרך ממלכת ירדן".

בי"ז בכסלו תש"ח (30 בנובמבר 1947), מיד למחרת ההצבעה על תכנית החלוקה באו"ם, תקפו ערבים שני אוטובוסים ורצחו שבעה יהודים. ד"ר חוסיין אל-חאלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, הכריז שתכנית החלוקה "תביא למלחמת קודש נגד היהודים". בתוך שבוע נהרגו מאה וחמישה יהודים. בו' באייר תש"ח (15 במאי 1948) הצהיר עבדול רחמן עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית: "זו תהיה מלחמת השמדה, ויהיה טבח אדיר שיסופר רבות כמו שמסופרים טבחי המונגולים והצלבנים".

הצבאות הערביים פלשו לארץ ישראל, ומלחמת העצמאות גבתה את חייהם של ששת אלפים יהודים, אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל אז.

לקראת הפלישה הערבית נעשו מאמצים מוגברים לשלהב את ההמונים הערביים ולעודדם לג'יהאד (מלחמת קודש). בכ"ט בניסן (8 במאי) השמיע "קול פלסטין" שיר שהסית נגד היהודים הגרים בארצות הערביות: "יהודים הם אויבי המוסלמים והנוצרים... הם מתועבים מכל העמים... היהודים, אותם מוגי לב נבזים שבגדו בנביאם, המוכרים את נשמותיהם ואת כבודם בשביל בצע כסף... רוצחים ילדים ומתעללים בגופותיהם, רוצחים ערבים זקנים וחסרי ישע".

תחנה ערבית מחתרתית איימה: "אתם תמותו מהר... בקרוב יבואו בני פרעה מעמק הנילוס וילמדו אתכם סבל ועינוי... הערבים האבירים והאמיצים באים... התכוננו למוות".

ואולם היהודים התכוננו למשהו אחר — למדינה משלהם. הם הביסו את הערבים האנטי ציונים והניפו בגאון את דגל ציון.

את כל זה אנחנו זוכרים.

הערבים רוצים "רק" את האדמות שישראל כבשה בתשכ"ז (1967)? ומה הם רצו בתש"ח? ובמלחמת סיני בתשי"ז (1956)? ובמלחמת ששת הימים? על מה הם יצאו למלחמה לפני שהיו "גבולות 67"?

ציטוטים מכלי התקשורת הערביים מהחודשים שקדמו למלחמת סיני (מבצע קדש) אינם נותנים אפשרות לטעות בדבר כוונתם של הערבים:

הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים היא צעד נוסף לקראת שחרור פלסטין... היום תעלת סואץ ומחר פלסטין (עבדול עזיז א-דין, שליח דיפלומטי מצרי בעמאן, בעיתון "פלסטין" הירדני).

חיסול מדינת ישראל תועיל לאנושות כולה. כמו עלוקה, היא מוצצת את דמם של אחרים כדי להתקיים. המדינות הערביות אינן מהססות לפתוח במלחמה ("סאות' אל ערב", תחנת שידור מצרית).

כל הסכם שלום שאינו מבוסס על השמדת מדינת ישראל לא יהיה אלא בבחינת הפסקת אש זמנית. הבעיה אינה העתקת גבולות לכאן או לשם אלא עצם קיומה של מדינת ישראל ("אל-אכבר", עיתון מצרי).

הגורם האמיתי למתיחות במזרח התיכון הוא קיומה של מדינת ישראל.

יש עובדה שהערבים נחושים להדגיש, אפילו על ידי שפיכות דמים, והיא שמדינת ישראל צריכה להימחק ("סאות' אל-ערב").

השמדת מדינת ישראל היא בלתי נמנעת וישראל עצמה יודעת זאת. מאז החתימה על עסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, ישראל יושבת על חבית חומר נפץ. צבאות ערב התאחדו, ולרשותם כמות מספקת של נשק למתקפה על ישראל ("אל אהרם", עיתון מצרי, דווח ב"סאות' אל-ערב").

על ישראל לדעת שהערבים החליטו לקצץ את ציפורניה וקיצה קרוב (רדיו רמאללה, תחנה ירדנית).

את כל זה אנחנו זוכרים.

ומה רצו שונאי ציון באייר תשכ"ז, כשנשיא מצרים נאצר העביר חמש דיביזיות לגבול הנגב וחסם את מיצרי טיראן, מעשה שהוגדר עילה למלחמה על פי החוק הבינלאומי?

מדינות ערב לא הסתירו את כוונתן לחסל את ציון. בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים הלכו ותכפו הכרזות השנאה ודברי ההסתה:

מצרים:

מהיום לא יגן עוד כוח החירום של האו"ם על ישראל. לא נחכה עוד. לא נתלונן עוד לפני האו"ם על ישראל. מעתה נפעל נגד ישראל רק במאבק מזוין. ישראל מבינה רק מלחמה טוטלית, וזו תביא לחיסול הישות הציונית (פרשן רדיו ב"סאות' אל-ערב").

העמדה ב-1967 שונה מאוד מהעמדה ב-1956... אנו פותחים במלחמה נגד ישראל לא רק כדי לרסן אותה, אלא כדי להשמידה ("אל-ג'ומהוריה").

אם הצלחנו לחזור למצב שהיה לפני 1956, אין ספק שאללה יעזור לנו לחזור למצב שהיה לפני 1948 (מדברי נאצר למועצה הלאומית).

סוריה:

העם הערבי כולו התכנס... למחוק את מוקד האימפריאליזם — ישראל — מעל פני האדמה (רדיו דמשק; "אל-בעת'").

סוריה הצטרפה למלחמה. כוחות המהפכה הערבית לא ייסוגו עד שישמידו לחלוטין את הישות הציונית מעל אדמת הערבים (רדיו דמשק).

עיראק:

הבעיה אינה זכותו של האויב לעבור במפרץ עקבה. הבעיה היא עצם קיומה של מדינת ישראל (רדיו בגדד; "אל מנאר").

קיומה של מדינת ישראל היא משגה שיש לתקנו. זו ההזדמנות להסיר את החרפה הקיימת מאז 1948. המטרה ברורה: למחוק את ישראל מהמפה (דברי הנשיא עארף ברדיו בגדד).

לא נפסיק את המאבק לביצוע מטרתנו הדחופה: הכחדת מדינת ישראל מעל פני האדמה (רדיו בגדד).

ירדן:

בכך [הברית בין ירדן ומצרים] מתהדקת טבעת הברזל סביב מדינת הפשע. שני צבאות ערביים, של ירדן ושל מצרים, מתייצבים מול האויב (העיתון הירדני הרשמי, "אל קודס").

הוי, ערבים, הכו בכל מקום! הכו עד הסוף! קיצה של ישראל בידכם (רדיו עמאן).

את כל זה אנחנו זוכרים. ועוד.

אנחנו זוכרים את דבריו של פייסל מלך סעודיה בריאיון עם עיתונאי מצרי, פואד אל-סייד, שפורסם בשבועון הנפוץ "אל מוסוור":

לישראל כוונות זדוניות מאז ומתמיד. מטרתה לחסל את כל הדתות האחרות. הוכח שהם הציתו את מסעי הצלב בימי צלאח א-דין כדי שהקרבות יחלישו את המוסלמים ואת הנוצרים. הדתות האחרות והעמים האחרים נחותים בעיניהם... יש להם חג שבו אוכלים לחם שהכינו מדם של לא יהודים. לפני שנתיים, כשביקרתי בפריז, המשטרה גילתה חמש גופות של ילדים שנרצחו ודמם הוקז. התברר שיהודים רצחו אותם כדי להשתמש בדמם בלחם שלהם. מכאן רואים כמה שנאה יש להם כלפי לא יהודים.

ואנחנו זוכרים עוד הצהרות מפיו:

תיאוריה פוליטית:

הציונות והקומוניזם פועלים יד ביד... זוהי מזימה, קונספירציה. הקומוניזם הוא יצירה ציונית שנועדה להגשים את יעדי הציונות (ריאיון בשבועון "ניוזוויק").

דת:

היהודים מקוללים... הם סרו מתורתו של משה ורצו לרצוח את ישו משום שאינם רוצים לבצע את מצוות האל (מתוך דברים שנשא לפני עולי רגל במכה).

ירושלים:

ירושלים קדושה לאסלאם ולנצרות. ליהודים אין מקומות קדושים שם... אין להם שום זכות היסטורית על הכותל המערבי, אותו מבנה שהם בוכים על ידו. אפשר לבנות להם כותל אחר לבכות על ידו (ריאיון ב"אל אנוואר", ביירות).

כשהרומים כבשו את ירושלים הם לקחו את המקדש אתם, ולכן אין ליהודים שום קשר לירושלים או זכות עליה (מתוך דברים שנשא לפני עולי רגל במכה).

אמריקה והעולם:

הציונות סייעה להפצת הקומוניזם בעולם. עכשיו היא מנסה להחליש את אמריקה, ואם תצליח בתכניתה, תכבוש את העולם (ריאיון בשבועון "ניוזוויק").

האסלאם:

אויבי האסלאם הם פושעים, יהודים וכופרים, שעושים רע בעולם. עלינו להיאבק בתכניותיהם. הציונים עומדים מאחורי כל הרוע (צוטט ב"לה טן דו ניגר", עיתון ניגרי).

מה עושים יהודים:

קיים עדיין המנהג היהודי לאפות לחם בדם של לא יהודים (כתבה ב"וושינגטון פוסט").

ואנחנו זוכרים גם את הדברים שאמר נשיא מצרים אנואר סאדאת ה"מתון" בחגיגות הולדתו של מוחמד בתשל"ב (1972):

הם [היהודים] מדברים על שיחות ישירות. הם היו שכניו של מוחמד במדינה [עיר בערב הסעודית]. הם [יהודי מדינה] היו שכניו והיו ביניהם שיחות ישירות, אבל הם היו בוגדניים ושקרנים והם שיתפו פעולה עם אויביו שביקשו להכותו בתוך העיר מדינה. הדבר הטוב ביותר שהנביא מוחמד עשה היה לגרש אותם מחצי האי ערב. זה מה שנביאנו עשה. לעולם לא נדבר אתם ישירות... אנחנו יודעים מההיסטוריה מה הם עשו לנביא שלנו. הם עם רע, אנשים בוגדניים וחורשי מזימות, שחונכו להיות בוגדניים.

ואנחנו זוכרים את ה"מתינות" של העיתונות המצרית:

היטלר שרף והטביע יהודים משום שהם בוגדים בכל ארץ שהם נמצאים בה. אין להם ארץ משלהם ולכן הם שונאים כל ארץ וכל מי שיש לו ארץ משלו... היהודים התחילו לבכות וליילל ולבקש רחמים מכל העולם, ויחד עם זה לדרוש פיצויים מגרמניה... אנשים בכל העולם מבינים שהיטלר צדק, משום שהיהודים אינם מכבדים שום חוק, שום דת ושום ערך מוסרי. הם מוצצי דם ורוצים להחריב את העולם כולו כדי שמדינת ישראל תתקיים. הם רוצים להחריב את העולם שהקיא אותם מתוכו, שגירש אותם ושלח אותם בתיעוב למשרפות של היטלר: מיליון, שני מיליון, שישה מיליון.

ואנחנו זוכרים את המדינות ברחבי העולם שהצטרפו למקהלת השנאה ולמאמצים להשמיד את ציון:

ברית המועצות, שסיפקה נשק קטלני בסכומי עתק לאויבי ציון והייתה אחראית למותם של אלפי יהודים; שתמכה בגינוי הציונות באו"ם; שהייתה בית כלא ענק ליהודים ורדפה כל יהודי שביקש לחיות כיהודי ולחיות בציון; שפעלה לחיסולה של מדינת ישראל.

סין הקומוניסטית, שערכה אספת חירום של סופרים אפריקנים ואסייתים בסיוון תשכ"ו (יוני 1966) במטרה לעודד מהפכות קומוניסטיות בעולם השלישי. מתוך שלל ההחלטות שהתקבלו באספה, עסקו לא פחות מאחת עשרה בעימות הערבי-ישראלי:

הציונות היא קולוניאליסטית, תוקפנית, גזענית ופשיסטית.

* המדינה הקרויה ישראל היא בסיס לקולוניאליזם... ומאיימת על השלום ועל השלווה בעולם.

* האספה מגנה את התנועה הציונית ואת קיומה של מדינת ישראל בחלק הכבוש של פלסטין.

* האספה דורשת לנתק את כל הקשרים המדיניים עם מדינת ישראל, להטיל חרם כלכלי ותרבותי על ישראל ולסלקה מכל הארגונים הבינלאומיים.

* האספה פונה ל... לספק סיוע כלכלי וחומרי למאבקם של הפליטים הפלסטינים בציונות ובקולוניאליזם.

האספה דורשת שמדינת ישראל, ישות קולוניאליסטית התלויה באימפריאליזם העולמי, תחוסל...

זהו "הפתרון הסופי" נוסח סין — לא פחות מהשמדת מדינת ישראל. הערבים והמרקסיסטים החרימו את ישראל בכל ועידה בינלאומית, אפילו בוועידות קומוניסטיות שהישראלים שהיו מועמדים להשתתף בהן היו מרקסיסטים-לניניסטים. לא נשלחה הזמנה לישראלים להשתתף בפסטיבל הנוער העולמי באלג'יריה בתשכ"ה (1965). כמה אירוני היה הסירוב להזמין ישראלים לוועידה הקומוניסטית הבינלאומית לנוער שנערכה במזרח ברלין לציון עשרים שנה לניצחון על היטלר. צעירים מכל קצווי תבל הוזמנו, אבל יהודים ישראלים, ניצולי זוועותיו של היטלר, הוחרמו.

ואנחנו זוכרים את מאמר המערכת בעיתון הקומוניסטי "עולם הפועלים" לאחר גינוי הציונות באו"ם:

החלטת האו"ם לגנות את הציונות ולהגדירה גזענות הייתה תבוסה מוחצת לארצות הברית ולבעלות בריתה האימפריאליסטיות. לפני עשור לא הייתה עולה על הדעת החלטה כזו, וגם לפני חמש שנים לא הייתה מתקבלת.

קבלת ההחלטה לא הייתה אפשרית בלי תמיכתן של המדינות הסוציאליסטיות, במיוחד ברית המועצות וסין. רק בזכות הימצאותן של מדינות אלה באו"ם עלתה החלטה כזו לדיון.

האימפריאליזם הוא שיצר את המדינה המלאכותית ישראל. האימפריאליזם הוא שהגן עליה וחימש אותה. מדינת בובות זו אינה אוטונומית יותר מצ'ילה או מדרום קוריאה. היא אינה אלא עלה תאנה של האימפריאליזם, שנועד לבלבל את ההמונים.

את כל זה אנחנו זוכרים. ואנחנו זוכרים עוד.

אנחנו זוכרים את בגידתה של צרפת. כשישראל הייתה זקוקה מאוד לנשק, היא מצאה ידידה טובה — צרפת. צרפת, שבאותו זמן הייתה בעימות עם העולם הערבי בגלל המרד באלג'יריה, סיפקה לישראל סיוע וציוד צבאי. פריז נעשתה שם נערץ בקרב הישראלים, ויהודים מבן גוריון עד בגין ועד לפשוטי העם בירכו את צרפת הנדיבה, המשענת היציבה, בעלת הברית הנאמנה. אגודות ידידות פרחו, ויהודי האשליות שתו "לחיים" לידידות הנצחית בין ישראל לצרפת.

ואולם לידידות הישראלית-צרפתית לא היה סיכוי להאריך ימים יותר משהיה ל"רייך אלף השנים", חלומו המטורף של היטלר — להבדיל אלף אלפי הבדלות. בתוך כמה שנים לא רק שלא נשאר זכר מההסכמים, אלא צרפת נעשתה ידידתם הטובה של אויבי ישראל, ולמעשה הפכה להיות אויבתה של ישראל. משלוחי הנשק, המטוסים, התמיכה הדיפלומטית — הכול הופסק. אגודות הידידות התפרקו בבושת פנים. במקום האהבה הגדולה באה הטחת האשמות הדדית.

הלקח שיש ללמוד מזה אינו חדש ואינו קשה להבנה — זהו חוק ה"ריאל פוליטיק" האוניברסלי. זהו לקח חשוב לכולם, אך במיוחד ליהודים.

הנחת היסוד של ה"ריאל פוליטיק" היא שמדינות מונעות מאינטרס עצמי — לא מאהבת מדינה אחרת או מהערכה כלפיה. כל מדינה, מכל רקע אידיאולוגי שהוא, בוחרת מדיניות חוץ לא מתוך דאגה לחלש או מתוך רחמים על המדוכאים, אלא על פי קריטריון אחד: "מה טוב לנו?"

סין המרקסיסטית מתנגדת לבנגלדש, אף שזו שוחרת חירות, ותומכת בפקיסטן האוליגרכית והאימפריאליסטית אך ורק בגלל האינטרסים הסיניים. ברית המועצות, "מדינת הפועלים", מוכנה לקיים יחסי סחר עם רודזיה הגזענית רק בגלל אינטרסים כלכליים. מדינות דמוקרטיות חותמות על הסכמים עם ספרד של פרנקו הרודן ועם יוגוסלביה הקומוניסטית בגלל שיקולים צבאיים (הצורך בבסיסי טיסה) או בגלל שיקולים פוליטיים (המאבק בקומוניזם). אויבי האתמול נעשים ידידי נפש. כשטוב למדינה להעניק למדינה אחרת, היא תעשה זאת; כשטוב למדינה לבגוד במדינה האחרת, היא תעשה זאת.

כשצרפת תמכה בישראל, היא עשתה זאת לא מתוך "אהבת מרדכי" (אהבת היהודים) אלא מתוך "שנאת המן" (שנאת הערבים). האינטרס של צרפת היה להחליש את הערבים, וישראל הייתה כלי בידה לעשות זאת. כשהמצב השתנה, השתנתה גם מדיניותה של צרפת. הלקח ברור: אין בעלות ברית.

אין בעלות ברית קבועות לשום אומה. ברגע האמת לא תהיה לציון אף בעלת ברית שתעמוד לימינה.

שונאי ציון דורשים לבתר את מדינת ישראל בשם ה"מוסר", בשם "ההתנגדות לכיבוש", אך מתעלמים מהעובדות האלה: בהסכמים שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה נענשו המדינות התוקפניות — גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה, בולגריה ורוסיה — והועברו שטחים עצומים שלהן לקרבנות המלחמה.

פינלנד, פולין, ארצות הבלקן ובסרביה נלקחו מרוסיה וניתנו לרומניה. מגרמניה נלקחו כל מושבותיה שמעבר לים (רבים מהם ניתנו לבריטניה, שעכשיו מגנה "כיבוש") וכן אלזס לורן (ניתנה לצרפת, המצטרפת גם היא למקהלת המגנים) וכן חלקים משלזיה וממערב פרוסיה (ניתנו לפולין). שטחים נרחבים של הונגריה ניתנו לרומניה, לצ'כוסלובקיה וליוגוסלביה, שנוצרה משטח שנלקח מאוסטריה. יוון זכתה בחלקים מבולגריה, ובכך נותקה בולגריה מהים האגאי. חצי האי ערב, ארץ ישראל, סוריה ועיראק נלקחו מתורכיה. אלה רק כמה דוגמאות להעברות שטחים.

ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה. ברית המועצות, שמרימה היום קול זעקה נגד הרעיון שמדינה תזכה בשטח כלשהו בעקבות מלחמה, לקחה לעצמה את צפון מזרח פרוסיה מהגרמנים, את רותניה מהצ'כים, את מולדובה וצפון בוקובינה מהרומנים, שטח ענק של מזרח פולין, את פטסמו מפינלנד, וכמובן, את אסטוניה, לטביה וליטא. כל זה רק באירופה. במזרח הרחוק כבשו הסובייטים את האיים הקוריליים ואת דרומו של האי סחלין. הסובייטים הצדיקו מעשים אלה בעיתונם הרשמי, "פרבדה":

עם שהותקף, שהגן על עצמו ושניצח במלחמה, מחויב ליצור מצב שיבטיח את השמדת מקורות התוקפנות. זכותו לשמור על מצב זה כל עוד קיימת סכנת התוקפנות. עם שזכה בביטחון במחיר קרבנות וחללים לעולם לא יסכים לחזור לגבולותיו הקודמים. שום שטח לא יוחזר כל עוד קיימת סכנת התוקפנות.

אכן.

אכן, אין בעלות ברית. אפילו ארצות הברית תנתק את קשריה אתנו אם היא תחליט שהניתוק הוא אינטרס שלה. בסופו של דבר תעמוד ציון לבדד — בחסותו של ריבון העולם שבראה.

אנו פוחדים מבני אנוש ושמים את מבטחנו בבני אנוש אחרים. מרוב פחד אנו מוכנים לבגוד באחינו שבסוריה ובמקומות אחרים ולמסור לאויב חלקים מארץ ישראל. אנו נושאים את עינינו לוושינגטון ומצפים לישועתה. אנו שמים את מבטחנו במדינאים שקרנים ורמאים ומתרפסים לפניהם. יהודים שוטים, יהודים פחדנים, יהודים קטני אמונה!

כל מדינה דואגת בראש ובראשונה לאינטרסים שלה, והיא תבגוד בבעלות בריתה ברגע שהיא תהיה משוכנעת שהאינטרסים שלה דורשים זאת. בטחנו בצרפת והיא בגדה בנו; היום אנו בוטחים בוושינגטון — והיא תבגוד בנו. שרדנו אלפיים שנות גלות איומה רק בזכות אמונתנו הבלתי מעורערת באלוקים, ולפתע אנו שוכחים אותו, מתעלמים ממנו. מתי לאחרונה שמענו בנאומיהם הריקניים של מנהיגינו הפחדנים את המילה אלוקים?

בסופו של דבר, העייפות היא האויב. בה עלינו להילחם. עלינו להתאזר בנחישות ובהתמדה מול מאבק שנראה אין-סופי. אכן, המאבק על קיומה של מדינת ישראל עלול להיות אין-סופי, משום ששני עמים נחרצים בדעתם לחיות בארץ שלפחות אחד מהם לעולם לא יוותר עליה.

העייפות מאיימת להכניענו. החובה לשלוח את בנינו לצבא, החובה לשרת שירות מילואים בכל שנה, פיגועים רצחניים בגבולות, בנמל התעופה בלוד או בתחנה המרכזית בתל אביב, אולי קרבנות של מלחמת התשה חדשה — כל אלה עלולים להביא לעייפות שתגיע לשיאה בצעקת תסכול של "עד מתי?"

רק אנשים חלשים נכנעים לתסכולים כאלה ונופלים ברשת הזמן. אנשים חזקים יודעים שאולי לא יהיה סוף למאבקם ולהקרבתם, אך הם מביטים סביבם ורואים את אשר הצליחו להשיג בסירובם להיכנע: מדינה גדולה על שטח נרחב של ארץ ישראל, שבה מיליוני יהודים — ועוד היד נטויה; מדינה שגדל בה דור של יהודים גאים וגיבורים. הישגים אלה הושגו רק משום שהיו יהודים שלא נכנעו לעייפות ולא שמעו בקול הפחדנים.

שמע, עולם: אני יהודי ואני ציוני, והגיע הזמן שהכול יבינו למה הציונות — בלי בעלות ברית — תנצח.