פרק יא '

פרק יא '

שמע, יהודי: אתה יהודי אם תרצה בכך ואם לאו; אתה ציוני אם תרצה בכך ואם לאו.

שמע, יהודי, מהי התשובה לשונאי ציון. התשובה לאויבי ציון צריכה להיות תשובה יהודית של עוז, של גדלות רוח — אך קודם כול עליך להבין אותה בעצמך. התשובה היא: "שמע, עולם: אני יהודי ואני ציוני. אני מתחייב לחזור לחיק היהדות ולשמור את מצוותיה, ואני מקבל עליי בשמחה עול מלכות שמים".

מאחורינו אחד הפרקים המסחררים והמתישים ביותר בתולדות ישראל. שערי הגטו נפרצו, והחומה שהפרידה בין היהודים לגויים קרסה בבת אחת. האמנציפציה הציעה את הנאות העולם הזה תמורת ויתור על העולם הבא. בריצת אמוק ברחו היהודים מעצמם וממורשתם, להוטים להיפטר ממטענם הרוחני ולהיות "כמו הגויים".

הם המירו אמת נצחית בחיקויים; מים חיים במי ראש ולענה. הם נמשכו לזוהר שבסילופים והאמינו לנביאי השקר: הרפורמים, המשכילים, המתבוללים, הפלורליסטים, הליברלים, הרציונליסטים, הדמוקרטים, הסוציאליסטים, המרקסיסטים, הקומוניסטים... כל האשליות התנפצו בפוגרומים, באושוויץ ובמשפטי הראווה הסטליניסטים.

וטוב הדבר. התרמיות נחשפו ופתרונות הקסם הופרכו. גם היום, כמו לפני מאה שנה, מיליוני יהודים מחפשים פתרונות, אלא שהיום ברור יותר מה אינה הדרך הנכונה. ברור יותר שהבריחה מהיהדות היא דרך ללא מוצא — וגרוע מכך. הכרה זו היא הצעד הראשון בדרך מהחושך לאור השפיות; היא נקודת המפגש עם רגע האמת. זוהי ההזדמנות לגלות את העצמה הפנימית ולהתנתק מהאשליות ומהקטנוניות. יהודי! חזור ליהדותך, היה יהודי בכל מאודך. צלול אל תוך המים המפיחים נשמה בחיים. התחבר למציאות שבה כל רגע משמעותי, אותה מציאות שהייתה נחלת הדורות הקודמים, שהוריך זלזלו בהם כל כך.

להיות יהודי הוא להבין שהיהודי הוא שונה ומיוחד, שקיים מושג של "עם נבחר", שעם ישראל הובדל ונבחר לחיות חיי מצוינות, קדושה וטהרה. "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" — זהו הייעוד, זוהי המשימה. זהו ייעוד מחייב ונהדר שאי אפשר לברוח ממנו לעולם. זוהי משימה שיכולה להינתן רק על ידי א-ל אמיתי, חי ונצחי; לא אותו א-ל זקן ומאוס שהצטייר במוחות קטנים.

יהודי! איני יודע מי היו הוריך ובאיזו סביבה גדלת. אני יודע רק שאתה בן לעם החתום בחותם אלוקי נצחי, עם שחי מעבר למגבלות הזמן והמקום. תשובתך לעולם העוין היא לדבוק באמונתך ולהיות נאמן לעם ישראל.

בידך הבחירה שה' נותן לכל אדם, צעיר וזקן: החיים והמוות, הטוב והרע, אמת וכזב. אם תבחר בהנאות החיים החולפות, תתעורר יום אחד ובפיך טעם של אפר. אם אתה מאמין שהערכים שלמענם נאבקו, נלחמו, נהרגו ומתו בני עמך אינם חשובים יותר ממשרה טובה או מ"אהבה" — תתעורר יום אחד בלב שבור ובנפש שבורה. אל תחזור על טעותם של היהודים שהלכו שולל אחר הבטחות החופש והקדמה של האמנציפציה וההשכלה ולבסוף מצאו את עצמם בדרך ללא מוצא שהסתיימה באושוויץ. דע מה היה לך, מה השלכת מעליך! אתה בן לעם שנרמס, הושפל, נשרף, נתלה, נורה, נחנק, נקבר חי — ולאחר כל זה ממשיך לחיות.

אתה בן לעם שמעולם לא התפתה להידרדר לתהומות הפשע וההפקרות, אלא דבק בתרבות מוסרית וערכית והעמיד יודעי ספר, גאוני עולם. בשעה שאחרים הכו את נשותיהם, כיבדו היהודים את נשותיהם; בשעה שאחרים התגוללו שיכורים ברחובות, קידשו היהודים את השבת על גביע היין. בשעה שאחרים היו עסוקים באינקוויזיציות ובמסעי כיבוש, רכנו היהודים על ספרי הגמרא ובנו עולם של חסד וחכמה. בשעה שאחרים עבדו אלילים, עבדו היהודים את ה' האחד.

איך אתה יכול לחשוב על עזיבת מורשתך? אתה חב חוב גדול לאלה שעברו גיהינום עלי אדמות כדי שאתה תהיה יהודי. אתה חב חוב לילדך שעדיין לא נולד לך, שלא לנתק אותו משרשרת הדורות של עמו, מאבות אבותיו מבבל, מספרד, מפולין, מרוסיה, מתימן ומצרפת.

אנו מאבדים את מיטב בנינו ובנותינו. מהם נהרגים בידי אויבינו, אך רבים ניתקים מאתנו בשקט בשקט, ואיננו מרגישים באבדונם עד שלפתע אנו מגלים את החור הגדול שנפער בעמנו. אלה חלליה של ההתבוללות, אותו אויב סמוי וקטלני הקובר יהודים שמעולם לא ידעו — או גרוע מכך, שכחו — את היופי שביהדות. הם מכרו את כור מחצבתם היקר תמורת צרור נקוב ותענוגות מפוקפקות. הם דימו למצוא את החופש ואת האושר, ורק מאוחר יותר — מאוחר מדי — גילו שהם נבלו באביב ימיהם.

יהודי צעיר, חזור בתשובה. חזור לאלוקיך, למצוותיו, לייעודך הנהדר. זוהי תשובתך לשונאי ציון.

ויש עוד תשובה. זוהי התשובה ששונאי ציון פוחדים ממנה יותר מכול. זוהי ההכרזה מלאת הביטחון: "שמע, עולם: אני ציוני ואני חוזר הביתה, לארץ ישראל שלי!"

ארץ ישראל היא ארץ גדולה. ביכולתה לקלוט מיליונים רבים של בניה ובנותיה שעתידים להגיע. זוהי ציון! זהו הבית!

העלייה ארצה — זהו צו השעה, צו נשגב ומרומם. נשאיר מאחורינו את אבק הגלות, את האסונות הצפויים שם, את שונאינו הצמאים לדמנו ומתכננים עוד אושוויץ. נעזוב את בית הקברות של הגלות ונחיה חיים חופשיים בארצנו. נזכה לראות את ילדינו ואת נכדינו חיים בארץ כיהודים גאים במדינתם העצמאית והריבונית.

אנו זקוקים לארץ ישראל, והיא זקוקה לנו. הגעתם של מיליוני יהודים ארצה תמלא את שטחיה הריקים; תבטיח את אחיזתנו ביהודה, בשומרון, בגולן, בעזה ובסיני; תבטיח רוב יהודי; תביא כישורים מערביים יעילים. לעולם לא נאבד את ארץ ישראל שוב.

זוהי תשובתנו לעולם. אין דבר שיחזק את ישראל יותר מעלייה גדולה, ואין מקום בטוח ליהודים מישראל. האדמה רועדת תחת רגלי היהודים בגלות.

יש רגעים שבהם נדמה שההיסטוריה נעצרת כדי לתת לאנושות הזדמנות אחרונה לתפוס את גודל השעה ולהימלט מאסון מתקרב. הבזקים נדירים אלה של העתיד מאפשרים לנו לקחת את גורלנו בידינו ולהציל את עצמנו.

היום אנו נמצאים ברגע היסטורי נדיר כזה. בכוחנו לכתוב את הפרק הבא בתולדות ישראל. אם נצעד קדימה באומץ ובעוז רוח, יברכו אותנו הדורות הבאים, אך אם חלילה נהסס ברגע האמת ונפסיד את ההזדמנות הגורלית, נתחרט עד יום מותנו. נישא לעד על לוח לבנו את הידיעה שהיינו עיוורים ופחדנים; שיכולנו להיות אנשים גדולים, אך בחרנו להתגמד.

לדאבוננו, כבר יש סימנים המצביעים על סכנה ממשית לעצם קיומו של הריכוז היהודי הגדול ביותר בגלות, הקהילה היהודית באמריקה. אני יודע שאמירה זו מזעזעת רבים. יש הדוחים אותה מכול וכול בטענה שלא ייתכן להעלות על הדעת התרחשות כזו בארצות הברית הדמוקרטית. יש המגדירים אותה חרדה חסרת היגיון. אחרים מגנים אותה מחשש שאמירות כאלה יוצרות אנטישמיות. ולמרות כל זה — אני חוזר: אנו בתחילתה של תקופה שעלולה להסתיים בשואה נוראה.

הרצון להתעלם מהתרעות הוא טבעי. האדם רואה את מה שהוא רוצה לראות ושומע את מה שהוא רוצה לשמוע. קל יותר לחיות בעולם דמיוני נעים מלהתמודד עם מציאות קשה. לכן האדם מעדיף אשליות מתוקות ובורח מבעיות בתקווה שהן תיעלמנה מעצמן. זהו טבע האדם.

כל זה נכון עוד יותר לגבי היהודי, שלאורך הדורות היה קרבן לכל זוועה אפשרית. הוא יצר בעצמו מנגנון הגנה החוסם תחזיות שחורות. הוא רואה כבשים במקום אריות, ועוצם את עיניו במקום לעמוד על המשמר.

איננו רוצים להאמין ששנאת יהודים איומה מתפתחת באמריקה ושתיתכן שואה נוספת. איננו רוצים להאמין בכך, אך זוהי האמת.

אם לא יפעלו מנהיגינו מהר, אנו עלולים להיות עדים להישנותו של אותו אסון כפול שאירע בעת מלחמת העולם השנייה: לא רק אובדן שישה מיליון יהודים, אלא גם סירובם של מנהיגים גמדים חסרי חזון ואומץ לשמוע להתרעותיהם של בעלי חזון ואומץ. הלב נשבר לא רק מאובדן יהודי פולין, אלא גם מהידיעה שאילו שמעו לאזהרותיו של זאב ז'בוטינסקי — במקום ללעוג, להתעלם ולהשמיץ — חייהם של רבים היו ניצלים. האם נחזור על אותה טעות? חס ושלום!

ארצות הברית אינה עוד "ארץ ההבטחות". השקט היחסי של התקופה האחרונה יצר אשליה של יציבות. מיעוט אירועי האנטישמיות הגלויים אינו אלא תוצאה של שתי תופעות ארעיות: האחת היא השפעת השואה: מותם של שישה מיליון יהודים היה מתכון בטוח לקניית אהדת העולם, ונוצר "חרם" זמני על האנטישמיות. השנייה היא השגשוג הכלכלי שחוותה אמריקה לאחר מלחמת העולם השנייה. האזרחים האמריקנים שקעו ב"חיים הטובים" ונהנו ממותרות שעד אז לא חלמו עליהם. בזמנים טובים אפשר להשתיק אנטישמים בסטייק ובמכונית חדשה. השפעותיהן של שתי תופעות אלה הולכות ומתפוגגות, והן אינן משמשות עוד מחסום להתפרצויות ארסיות של שנאת יהודים.

רגשי האשמה של אושוויץ הולכים ופוחתים. לא רק הזמן החולף הוא הגורם לכך, אלא גם מעמדה של מדינת ישראל. ניצחונותיה בשדה הקרב נתנו לגויים את ההזדמנות המיוחלת להיפטר מהעול המעיק של רגשי האשמה. כמו כן, חלפו ימי השגשוג הכלכלי הגדול בארצות הברית, ובמקומם נושבת רוח מאיימת.

אמריקה אחוזה טלטלה פוליטית, אתנית, מוסרית, חברתית וכלכלית. אזרחיה הרעבים ליציבות ולתחושת ביטחון נמשכים לדמגוגים המטיפים לשנאה גזענית ומאשימים את היהודים בכל הבעיות. משבר כלכלי חמור עלול להצית את חבית חומר הנפץ; אנשים שהתרגלו לחיות ברמת חיים גבוהה וחשים שהם עומדים לאבד אותה, הם אנשים מסוכנים.

למה להמר שוב? האם אמריקה שונה משאר הגלויות? וכי בגרמניה לא היו יהודים שהיו בטוחים, כמו יהודי אמריקה היום, שהם מצאו את ה"נירוונה" שלהם? וכי לגרמנים היו קרניים וזנבות? מה שקרה בעבר עלול לקרות שוב, ואכן, כבר מתחיל לקרות. הפתרון — הפתרון הדחוף — הוא חזרת יהודי אמריקה הביתה.

ובישראל — עלינו להתנער מהפחד ולפעול על פי האמת וההיגיון. נצהיר באופן ברור וחד משמעי שמעולם לא היה, אין, ולא יהיה "פלסטין" — לא עם ולא מדינה — על אדמת ישראל. כל הלא יהודים שהתיישבו בארץ ישראל הגיעו אליה כיחידים, ויורשו להישאר בה כיחידים בלי אזרחות ובלי שום הכרה כעם. המושג "עם פלסטיני" הוא פיקציה, אחיזת עיניים. נחיל את ריבונותנו על כל ארץ ישראל מכוח ההבטחה האלוקית ומכוח זיקתנו ההיסטורית הרצופה המבוססת על אותה הבטחה. נתיישב בכל השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים ונספח אותם למדינת ישראל.

בזכות השטחים המשוחררים אין צבא ערבי במרחק חמישה עשר קילומטר מתל אביב; ילדי הצפון יכולים לישון בחדריהם ולא במקלטים; יש ריבונות ישראלית בירושלים כולה; איום ההשמדה הערבי הולך ונבלם. ואולם מעל ומעבר לכל זה, השטחים המשוחררים הם כולם חלקים מארץ ישראל, ביתו המקודש של עם ישראל.

זוהי התשובה היחידה לשונאי ציון. זוהי התשובה שתכה בהם כסטירת לחי ותשכנע אותם שאנחנו רציניים כשאנו מצהירים:

שמעו: אני יהודי, אני ציוני.