פרק טז- ביטחון

פרק טז

בטחון

הנביא עמוס (ט:יא) אמר: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת...". בלשון סוכה בהקשר זה השתמש גם דוד המלך ע"ה (תהלים עו:ב-ג): "נודע ביהודה אלקים, בישראל גדול שמו; ויהי בשלם סוּכו ומעוֹנתו בציון". ויש לתמוה: בעמוס שם מדובר בגאולה השלמה, כאשר ייראה כבוד ה', גדולתו, גבורתו, כוחו ועוזו לעולם, כמו שתירגם יונתן (עמוס שם): "סוכת דוד הנופלת - מלכותא דבית דוד". וכן פירש רש"י (סנהדרין צז. ד"ה את סוכת): "מלכות דוד שנפלה". וכן מהפסוק "נודע ביהודה..." לומדים על קדושת ה' וגדולתו, כאמור במדרש (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי פרשה א): "'ואכבדה בפרעה' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם, שנאמר... '[נודע ביהודה אלקים]... ויהי בשלם סוכו'... ואומר (שם) 'שמה שיבר רשפי קשת'... מהו אומר? 'נודע ביהודה אלקים, בישראל גדול שמו'". ואם כן, אם מדובר בגדולתו, בגבורתו, בכוחו ובעוזו של הקב"ה, מדוע קרא למלכותו ולמלכות בית דוד "סוכה"? הרי הסוכה היא בנין חלש וארעי ומשל לחולשה וחוסר קביעות, כמו שאמר הנביא (ישעיהו א:ז-ח): "ארצכם שממה... אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה... ונותרה בת ציון כסוכה בכרם...". הרי היה צריך לומר "אקים את ארמון דוד", או "ויהי בשלם מבצרו", או היכלו, וכדומה, שהם משל לכוח ולחוזקה?

כמו כן, קשה מה שמתפלל דוד (תהלים כז:ה): "כי יצפנני בסֻכֹה ביום רעה", ופירש האבן עזרא: "היא ירושלים, כמו 'ויהי בשלם סוכו'", וכתב רש"י (שם): "שיצפנני בבית מקדשו", עיי"ש. שוב, מדוע כינה דוד את ירושלים ואת בית המקדש, שהם סמל עוזו וגבורתו של הקב"ה, בשם "סוכה"? כמו כן, קשה מדוע קבעו חז"ל בתפלת ערבית שאנו אומרים כל לילה "ופרוש עלינו סוכת שלומך" - למה לנו לבקש סוכה, דבר חלש וארעי וחולף, ולא דבר שמסמל את גבורת ה' כגון מעוז, מגדל, ארמון, מבצר?

התשובה היא, שהתורה וחז"ל רצו ללמדנו כאן כלל גדול ויסודי באמונה ובטחון. הרי הלשון "סוכה" היא מהמלה "סכך", להגן ולכסות (סכך-כיסוי בשינוי סדר האותיות), כלשון הפסוק (תהלים צא:ד): "באברתו יסך לך", וכן (שם קמ:ח): "סכותה לראשי ביום נשק", וכן במשכן (שמות מ:ג): "וסכות על הארון את הפרכת". ובכן, דוקא מהמלה "סכך" שכוונתה הגנה וכח להגן ולכסות מפני סכנת האויב, באה המלה "סוכה", החלשה והארעית, כסמל הכח וההגנה וההצלה של ישראל! הכוונה ברורה: כי "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" (תהלים כ:ח), כי "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח" (שם לג:טז). מול האויבים והגוים הרבים והחזקים, אין ממה לפחד אם יבטחו ישראל בה', שעזרם ומגנם הוא. משום כך, דוקא הסוכה החלשה והרעועה לכאורה, נקבעה כסמל העוז והגבורה של הקב"ה.

וכך אמר יהונתן לנערו כאשר עמדו ישראל מול הפלשתים במלחמת מצוה (שמואל א יד:ו): "לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה, אולי יעשה ה' לנו, כי אין לה' מעצור [[רג]] להושיע ברב או במעט". וכן אמר אסא (דברי הימים ב יד:י): "ה' אין עמך לעזור בין רב לאין כח" (היה זה לפני שסרח). ובכן, דוקא הסמל של חולשה וארעיות הפך לסמלו של הקב"ה, שהוא כל יכול ואינו צריך לא מבצר ולא ארמון, אלא גם בסוכה רעועה ינצח וינקום את נקמתו בגוים, וכמו שמסיים הנביא עמוס (שם:יא-יב): "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנפלת... למען יירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם". כלומר, מהסוכה הזאת יצאו לרשת את הגוים, וכן בישעיהו (ד:ב,ו): "ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד, ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל... וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ופירש מצודת דוד (פסוק ו): "והוא דרך משל, לומר שיגין עליהם לבל תשיגם יד האויב").

ולכן קבע הקב"ה לישראל את חג הסוכות, וציוום (ויקרא כג:מב-מג): "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם". כל החג הזה הוא סמל של אמונה ובטחון שלם בה'. הסוכה היא הסמל הממשי והמוחשי למופתים הגדולים שלמעשה מצטמצמים למופת האחד הכולל - סכיכת הקב"ה, הגנתו על ישראל ארבעים שנה במדבר מול אויבים ומול סכנת הציה והשממה, כמו שנאמר (דברים ח:טו): "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים...". והלא זה נס עצום שנמשך ארבעים שנה, ואין לך אמונה ובטחון יותר מזה באלקים המסוגל לכסות ולסוכך על עמו כך. ועל פי זה ביאר הרמב"ם (מורה נבוכים ג:נ) מדוע טרחה התורה לספר את כל המסעות, שלכאורה דבר מיותר הוא, וז"ל הרמב"ם שם: "ומזה סדר זכר המסעות יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל, ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר (במדבר לג:ב) 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'', ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כולם, וממופתי התורה מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והימצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב (דברים ח:טו), 'נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים', והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם, 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות' (במדבר כ:ה), ואמר בהם גם כן (ירמיהו ב:ו): 'בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם', וכתוב בתורה (דברים כט:ה): 'לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם', ואלו כולם מופתים גדולים גלויים נראים, וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד... ומפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק עניני אלו המופתים כולם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה".

אמרו חז"ל (תנחומא, מסעי ג): "'אלה מסעי בני ישראל' - משל למה הדבר דומה, למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקב"ה למשה: מנֵה להם כל המקומות היכן הכעיסוני". כלומר, מנֵה להם את כל המקומות ששמרתי עליהם, ושהיו חלק מהמופת הגדול של סכיכה על עם שלם ארבעים שנה, ואעפ"כ מרו בי ולא האמינו בי.

וכדי להזכירנו את גודל כחו וגדלותו וכל-יכולתו, ציווה הקב"ה להיכנס ממש לאותן סוכות שבהן דרו אבותינו ארבעים שנה במדבר, ובכך להבין את גדולתו. וכמו שאמרו חז"ל (סוכה ב.): "אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". וכן אמרו (שם יא:): "'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' - ענני כבוד היו, דברי [[רד]] ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם". ודאי שסוכות עשה להם, שהרי דרו באהלים, שהם דירות ארעיות, כמו שנאמר (דברים א:כז): "ותרגנו באהליכם", וכן (שם ה:כז): "שובו לכם לאהליכם". וודאי שזה לבד סיבה מספקת לקבוע חג סוכות, כדי להזכיר את הנס של דירה בסוכות ארבעים שנה. אלא שבא ר"א להוסיף על זה ולומר, שמכיון שהקיפם הקב"ה בענני כבוד, הם הם ששמרו על בני ישראל בסוכותיהם החלשות, והם שמסמלים את כחו וגבורתו של הקב"ה ויכולתו להגן על ישראל אע"פ שהם בסוכה רעועה. וז"ל חז"ל (תנחומא, בשלח ג): "את מוצא שבעה ענני כבוד היו... ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמטה ואחד מלמעלה ואחד מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו ושורף נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ את הדרך לפניהם".

הרי זאת הנקודה המרכזית של סוכות: בטחון מלא בהקב"ה, שהוא וענניו יכולים להגן על סוכת ישראל החלשה, ואין לפחד מהגוים, נחש, שרף ועקרב. ולזאת, וגם לסיבה שנתן לנו את האסיף ופירנס אותנו מקצירו ומתבואתו בסוף העונה, נקבע סוכות כ"זמן שמחתנו", שזאת - השמחה - המדה והמדרגה הגדולה והשלמה ביותר של בטחון, כמו שכתבנו. כי מי שבוטח בטחון מלא בהקב"ה, לעולם לא ידאג לא מחוסר פרנסה ולא מאויביו (ונראה שדוד כתב "ויהי בשלם סוכו", ולא כתב "ויהי בירושלים...", כי רצה להדגיש כי הבטחון בהקב"ה שיכול להושיעו גם בסוכה רעועה וחלשה, חייב להיות שלם, ושהקב"ה נתן דוקא את השם הזה לציון, עיר קדשו ומקום נחלתו - ירושלים, עיר שלם, עיר שבה שוכן הבטחון השלם בה').

ומשום כך, קבעו חז"ל בסוכות (ביום א' שבה וכן בשבת חול המועד) את ההפטרות של מלחמת גוג ומגוג (זכריה יד וכן יחזקאל לח-לט): כי דוקא בסוכות, סמל החולשה והארעיות, סמל הגלות (כי הרי הסוכה היא תמיד סמל הארעיות והגלות, כאשר האדם יוצא מביתו, מדירת קבע, ארץ ישראל כביכול, ויושב בדירה ארעית, במדבר, בחו"ל כביכול), דוקא בחג זה וסוכה זו המסמלת את החולשה ואת חוסר הוודאות למחר, דוקא ביום וחג כזה, קוראים את הפרשיות בתנ"ך המדברות על תבוסת גוג והגוים שעלו על הסוכה הרעועה והנופלת, ואשר הובסו והושמדו על ידי בעל ענני הכבוד, הכל יכול.

אך בטחון אינו מילתא זוטרתא, וקשה, קשה מאד לחיות באמונה ובטחון שלם ומלא ועקבי. כי הרי המציאות של סכנות ואיומים ממשיים, כביכול, מולידה אפילו בקרב האדם התמים והמאמין ספקות ופחד, ואף גדולי האומה והדור נכשלו באבן נגף זו. מצאנו, ששאול המלך למעשה איבד את מלכותו משום שלא עמד במבחן של בטחון מלא. הנה שמואל אמר לו (שמואל א י:ח), שלאחר שימלוך, "וירדת לפני הגלגל והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות... שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה". כוונת הקב"ה בזה היתה ששאול יתכונן למלחמה עם הפלשתים בגלגל - המקום שאליו הגיעו ישראל לאחר שעברו את הירדן, וששם נימולו, ובכך כרתו ברית דמים של אמונים ובטחון בה'; וניסה את שאול, לראות אם אכן יבטח בו מול הסכנות והפחד. וכך נאמר (שמואל א יג:ה-יד): "ופלשתים נאספו להילחם עם ישראל שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב... ואיש ישראל ראו כי צר לו כי ניגש העם, ויתחבאו העם במערות ובחווחים ובסלעים ובצריחים ובבורות; ועברים עברו את הירדן ארץ גד וגלעד; ושאול עודנו בגלגל... ויוחל שבעת ימים למועד אשר שמואל, ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו; ויאמר שאול: הגישו אלי העולה והשלמים, ויעל העולה. ויהי ככלותו להעלות העולה, והנה שמואל בא... ויאמר שמואל: מה עשית? ויאמר שאול: כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים [[רה]] נאספים מכמש; ואֹמַר, עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חיליתי ואתאפק ["התחזקתי ועברתי על רצוני ועל מצוותך" - רד"ק] ואעלה העולה. ויאמר שמואל אל שאול: נסכלת, לא שמרת את מצות ה' אלקיך אשר ציוך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם; ועתה ממלכתך לא תקום; ביקש ה' לו איש כלבבו ["גבר עביד רעותיה" - תרגום יונתן]".

הפירוש הוא, שהקב"ה רצה לבחון את שאול במבחן היסודי והעיקרי ביותר שיכול להיות לגבי מלך ומושל בישראל: האם בוטח הוא בה' בכל לבבו ובכל נפשו. לכן, ציוה לו להגיע לגלגל ושם לחכות לו שבעה ימים מלאים, כאשר בינתיים הפלשתים מתקרבים עם עם גדול ורב, וישראל מתוך פחד נפוץ מעל שאול והצבא מתבלבל ומתמעט. וכאשר היום השביעי כבר הגיע ושמואל עוד לא בא, שאול מתוך פחד וחוסר בטחון לא חכה כל היום עד הערב, אלא העלה את העולה בעצמו. והנה, כאשר שמואל בא, הסביר לו שאול מדוע עשה מה שעשה, ולכאורה דבריו צודקים: הפלשתים עם עם רב מתקרבים, והעם נפוץ ומתמעט, והוא אינו רוצה לצאת למלחמה בלי להקריב קרבן להקב"ה ולבקש ממנו את עזרתו. ומכל מקום, ולמרות כל זה, קבע שמואל: "נסכלת, לא שמרת את מצות ה' אלקיך אשר ציוך". וכוונתו - לא שמרת את המצוה של בטחון בה', אלא פחדת, וכמו שכתב הרד"ק: "...ופחדת כדבריך, הנה מרית את פי ה' וסילקת בטחונו מלבך, כי חשבת שלא תיוושע אתה וישראל אם תוחיל עוד".

כלל גדול וקשה למדנו כאן: כאשר הקב"ה מצוה וקובע ומורה לנו מצוה, אפילו אם קשה, קשה לקיימה, ואפילו אם נראה שלא יתכן ולא מציאותי לקיימה, ואפילו אם לפי ההגיון - ולמען קיום המצוה כביכול - עדיף לשנותה או "לתקנה", יאחוז האדם בישראל באמונה ובטחון מלא ושלם, שאם רק יציית ללא סטיה לדבר ה' ויבטח בו, זאת היא דרכה של תורה. מצוה רבה היא מצוה זו של בטחון אמיתי בה', ואך בו יחיה הצדיק, ואין דרך שניה, ואין תימה שרבים וגדולים נכשלו בחוסר בטחון מלא בה'.

גם יעקב אבינו נכשל בזה, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ויצא ב): "ויחלום והנה סולם... מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א"ל הקב"ה ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר, כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה? א"ל הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. ר"ש בן יוסינה היה דורש: 'בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו' (תהלים עח:לב)". כלומר, כמו שהחטא של בני ישראל במדבר נבע מחוסר אמונה, כך גם זה שלא האמין יעקב בהבטחת ה', חטא הוא, ואין לנקות אותו בגלל שפחד, כי הרי כל הענין של בטחון נאמר רק כאשר מולו עומד הפחד והסכנה, שהרי מי אינו מוכן להאמין ולבטוח בה' כאשר אין מחיר ואין סכנה? וממשיכים חז"ל (שם): "א"ל הקב"ה: אילו עלית והאמנת, לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכיות בעוה"ז במסים ובארנוניות ובגולגליות" (עיין גם ויקרא רבה כט:ב).

ושוב מעד יעקב אבינו בחוסר בטחון, כאשר עמד לפני הסכנה של עשו, אע"פ שהקב"ה כבר הבטיח לו (בראשית לא:ג): "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". למרות הבטחה זו, כתוב (בראשית לב:ד-ה): "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו... כה אמר עבדך יעקב...". וז"ל חז"ל (בראשית רבה עה:ב): "'מעין נרפשֹ ומקור מָשחת צדיק מט לפני רשע' (משלי כה:כו) - א"ר יהודה ב"ר סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת [היינו מעצמו, אלא אם כן האדם גורם לקלקולם] כך א"א לצדיק למוט [[רו]] לפני רשע [אא"כ הוא גרם לקלקול בעצמו במה שעשה, וא"כ, כך כוונת הפסוק]: וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. א"ל הקב"ה: [עשו] לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו, ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב". כלומר, הקב"ה הבטיח ליעקב שיהיה עמו, ואילו האמין ולא היה מפחד מעשו, היה עשו הולך לדרכו, ועכשיו מתוך הפחד הביא יעקב את עשו על עצמו בזה ששלח אליו, ועוד בהתרפסות זו של הלשון "עבדך יעקב". וז"ל תנחומא ישן (וישלח ד): "'וישלח... אל עשו' - ורוח הקודש אומרת: ווי, יעקב משלח אל עשו". וכן על הפסוק (שם) "כה תאמרון לאדני לעשו", אמרו חז"ל (בראשית רבה עה:יא): "א"ל הקב"ה: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו 'אדוני' ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך".

וכדי להבין את המכשול והתקלה של חוסר בטחון, התבונן במה שנאמר (בראשית לב:יד,יז-יט,כא-כב): "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו... ויתן ביד עבדיו... לאמר: כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר, למי אתה... ואמרת: לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדני לעשו... כי אמר אכפרה פניו במנחה... ותעבור המנחה על פניו...". הנה המשמעות של "מנחה" היא מתנה או תשורה או שי. והרי "מנחה" היא גם שמו של קרבן ושל תפלה. הקרבן ששמו המיוחד נקרא מנחה, הוא קרבן הבא מן הצומח, או מן החטים או מן השעורים, ונקרא מנחה משום שהובא לא רק כשי וכתשורה, אלא ג"כ מתוך מסירות נפש ובטחון בה', וכמו שאמרו חז"ל (מנחות קד:): "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' [כלומר - אצל קרבן מנחה כתוב (ויקרא ב:א): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", ואילו בעולה (שם א:ב) נאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"]? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". כלומר, העני אינו יכול להביא בהמה, וגם הקמח שמביא לקרבן מנחה, הוא בשבילו הקרבה. והלא זאת היא המטרה האמיתית של "קרבן", להקריב את עצמו ובכך להתקרב אל ה'. והעני, אע"פ שגם זה קשה לו, וכאילו מקריב את נפשו בזה, מ"מ מביא את הקרבן בבטחון שה' ידאג לו לפרנסה. ונקרא מנחה, מהמלה "נח", כאילו נחה נפשו של העני המביא אותה, ומת, ומ"מ הוא בוטח בה'.

מאותו טעם, נקראת תפלת הערב מנחה. חז"ל אמרו (ברכות כו:): "ומפני מה אמרו, תפלת המנחה עד הערב? שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב...". אך לא מובן מדוע קראו לתפלת הערב "מנחה". אלא, לכך נקראת מנחה, כי כאשר השמש כבר נוטה למערב לנוח, לשקוע - זה זמן מנחה וזמן של בטחון. כי הרי האור שוקע והחושך מגיע, ולאדם יש בטחון שלאחר החושך של הלילה, שוב תזרח השמש ויהיה אור. ותפלת מנחה זמנה בעת שקיעת החמה, כאשר החושך מגיע, ומשום כך נקראת היא מנחה, שכל "מנחה" קשורה לבטחון בה', ועניות ושפלות לפניו שהוא אדון הכל - הוא יביא שוב את האור ואת היום, והוא יביא את הפרנסה לעני שהביא לו את הסולת שלו, והוא יציל את ישראל מכל אויביו החזקים (ועיין במה שכתבתי בענין המן ומרדכי על קמיצת המנחה, במגילה טז.).

וכה חשובה היא המנחה, עד שאמרו חז"ל (ברכות ו:): "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה [בהר הכרמל מול נביאי הבעל] אלא בתפלת המנחה...". הקב"ה עונה לאדם מתוך המנחה שלו, כאשר תקוותו נחה ויורדת, אם רק יבטח בו.

וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא:ב): "תכון תפלתי קטורת לפניך, משֹאַת כַפַי מנחת ערב". כלומר - כאשר אשא כפי אליך בתפלה ובבטחון בך, קבל את בקשתי כמנחת ערב, כמו קרבן התמיד של בין הערבים, שמסמל את הבטחון בך אע"פ שהחושך מגיע.

והנה יעקב לקח את המושג של מנחה, השי והתשורה להקב"ה, שמסמל את שפלות [[רז]] האדם כלפי בוראו, והאמונה והבטחון בו, ושלח את המושג "מנחה" לעשו. וחוסר בטחון גדול היה כאן, וכמו שהסביר הרשב"ם מדוע לקה יעקב במאבקו עם שרו של עשו, וז"ל (בראשית לב:כט): "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנענשו...".

ואם תשאל, והרי יעקב פחד מעשו מסיבה מוצדקת, כמו שאמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכת דעמלק פ"ב): "יעקב ניתן לו רמז [שלא לירא] ולא חש, שנאמר (בראשית כח:טו) 'והנה אנכי עמך ושמרתיך', והוא היה מפחד ויירא, שנאמר 'ויירא יעקב מאד...' (בראשית לב:ח) - אדם שהקב"ה הבטיחו היה ירא ומפחד? אלא שאמר יעקב אבינו: אוי לי שמא יגרום החטא" (וכן עיין ברכות ד., שגם שם אמרו שאמר יעקב "שמא יגרום החטא"). ואם כן, מדוע נענש יעקב על זה שפחד? אלא למדנו כאן כלל גדול במידת הבטחון: ודאי שעל האדם לפשפש תמיד במעשיו, וכן אמרו חז"ל (ברכות ס.): "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד. אמר ליה: חטאה את, דכתיב (ישעיהו לג:יד) 'פחדו בציון חטאים'. אמר ליה: והכתיב (משלי כח:יד) 'אשרי אדם מפחד תמיד'? אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב". ולאו דוקא בלימוד תורה, אלא גם שיפשפש במעשיו, כמו שכתב רש"י (משלי שם): "דואג מעונש ובכך יתרחק מעבירה". אך אם הקב"ה מצוה על אדם לעשות איזה מעשה, ומבטיח לו שאם אכן יעשה אותו לא יאונה לו כל רע, אזי על האדם לציית ולקיים את שליחותו ללא הרהורים וחששות. אין זה אומר שלא יפחד תמיד ושלא יפשפש במעשיו, אלא ידרוש ויחקור תמיד וככל אדם שחייב לחפש איך לתקן את מעוותיו, אך אל יעשה מזה סיבה ועילה שלא ללכת בשליחותו.

זה אמור לא רק במקרה של שליחות אלוקית ממש, אלא הוא הדין בכל מצוה ומצוה. אל יתן האדם לנפשו דאגה מתמדת שמא יגרום החטא, ואל יתבלבל ויעוות את דרכו בכל מיני מחשבות כגון "שמא אינני ראוי" או "שמא אין הדור ראוי לזה". אם תורתנו הקדושה ציוותה וחייבה לעשות איזו מצוה או מעשה, ישא את רגליו וילך לדרכו. בודאי הוא צריך לחזור בתשובה כל יום ויום, ובודאי הוא צריך לקבל על עצמו לתקן את דרכיו - אך אין קשר בין זה לבין חובתו לקיים אותה מצות ה' שממנה ירא, בבטחון ואמונה. הוא יעשה את חובתו, וה' יעשה את הטוב בעיניו. והרי אפילו כאשר אדם רואה ברוח הקודש בוודאות שמעשיו יולידו פירות רעים ובאושים, חייב הוא לעשות את מה שהיה מוטל עליו, כמו שאמרנו לעיל לגבי חזקיהו שלא רצה להתחתן ולקיים מצות פרו ורבו כי ראה שמנשה יצא ממנו. אם כן, אם יש מקום לחשוש שמא יגרום החטא, בודאי צריך לחשוש לזה, אך אין זו סיבה ח"ו להפר את מצות ה', אלא יעשה את הכל לתקן את מה שחושש ממנו, וישים לדרך פעמיו.

מצינו עוד גדול בישראל שנכשל בחוסר בטחון בה', ושוב מסיבה שהיתה נראית לו כהוגנת, והוא עמרם אבי משה רבינו. חז"ל (מדרש שכל טוב, שמות ב:א) דרשו: "'וילך איש [מבית לוי]' - אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ... וזה עמרם". ובשמות רבה (א:יג) נאמר: "שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה...". עוד רואים שעמרם צדיק גדול היה, ממה שאמרו (שבת נה:): "ארבעה מתו בעטיו של נחש [כלומר שלא היו ראויים למות, אלא מתו משום שנגזרה על העולם גזירת מיתה אחרי החטא של אדם הראשון], ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד וכלאב בן דוד". וז"ל חז"ל (סוטה יב.): "תנא - עמרם גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו. עמדו [[רח]] כולן וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו [מרים, שהיתה אז בת שש]: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב; פרעה הרשע ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזרתך מתקיימת... עמד והחזיר את אשתו; עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

אמונה ובטחון תמימים הם קשים כקריעת ים סוף, שגם שם, כאשר נס גלוי עמד מול עיניהם, היו קטני אמונה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קיח:): "ישראל שבאותו הדור מקטני אמונה היו, וכדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב (תהלים קו:ז) 'וימרו על ים בים סוף' - מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולין מצד אחר...".

וכן אצל שלמה המלך נאמר (מלכים א יא:א,יא): "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה... ויאמר ה' לשלמה: יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחוקותי אשר צויתי עליך, קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך". ואמרו חז"ל (במדבר רבה י:ד): "באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת ביהמ"ק, נשא בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת ביהמ"ק... ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לב:לא): 'כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת'".

והפירוש הברור של "באותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים", הוא מה שאמרו חז"ל (סנהדרין כא:): "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי". וכן על הפסוק (תהלים קכז:א): "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו", פירש רש"י (שם): "השיר הזה אמר דוד על שלמה בנו, שצפה ברוה"ק שעתיד לבנות בית המקדש, ובו ביום ישא שלמה את בת פרעה... לכך אמר המזמור הזה, למה לך בני לבנות בית ולסור מאחרי המקום, מאחר שאינו חפץ בה, לשוא עמלו בוניו בו". אם כן, רואים שעל חטא זה שנשא את בת פרעה, החליט הקב"ה לקרוע מזרעו את המלכות, ומיד התקין כבר את מלכות רומי לפורעניות לעתיד.

ומ"מ נאמר (מלכים א יא:לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת, אך לא כל הימים". ועל זה מביא ילקוט שמעוני (שם, קצו) את דברי הסדר עולם וז"ל: "אמרו רבותינו: עתידה היתה המלכות לחזור בימי אסא אם לא היה מקלקל...". והסבר ופירוש נתן רש"י (שם), וז"ל: "ובסדר עולם מצאתי: 'ואענה את זרע דוד למען זאת' - כנגד שלשים ושש שנה שנתחתן שלמה את בת פרעה, שנשאה בשנה הרביעית למלכו, וכנגדו נגזרה גזירה על מלכות בית דוד ליחלק. וראויה היתה המלוכה לחזור בימי אסא בשנת שש עשרה למלכו, אלא שקילקל לשלוח שוחד למלך ארם ולא סמך על הקב"ה...". וכן הרד"ק (שם) כתב: "ובימי אסא היתה עתידה לחזור, אלא שקילקל אסא שנאמר (דברי הימים ב טז:א) 'בשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא מלך ישראל על יהודה'. ולא היה אלא בשנת י"ו לאסא, אלא ל"ו למלכות שלמה שעתידה לחזור, אלא לפי שקילקל ונשען על מלך ארם, לא חזרה". פירוש, שהקב"ה העניש את בית דוד בקריעת המלכות רק לתקופה של ל"ו שנה, כנגד הזמן שהיה שלמה נשוי לבת פרעה, ואם כן, היתה המלכות צריכה לחזור לבית דוד אחרי ל"ו שנה, דהיינו בשנה הט"ז למלכות אסא, נינו של שלמה. אלא שקילקל אסא בחטא של חוסר בטחון ואמונה בה', כמו שנאמר (מלכים א טו:יז-כא): "ויעל בעשא מלך ישראל על יהודה... ויקח אסא את כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ויתנם ביד עבדיו וישלחם המלך אסא אל בן הדד בן [[רט]] טברמון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק, לאמר... הנה שלחתי לך שוחד כסף וזהב, לך הפרה את בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי; וישמע בן הדד אל המלך אסא, וישלח את שרי החילים אשר לו על ערי ישראל ויך את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה... ויהי כשמוע בעשא ויחדל מבנות את הרמה וישב בתרצה".

הנה נתן אסא שוחד - ומה עוד, מאוצרות בית ה' - ומתוך פחד וחוסר בטחון בה', ביקש מהגוי לעזור לו נגד אחיו מישראל ולהכות את ערי ישראל. וכי יש חוסר בטחון וחילול השם יותר חמורים מזה? וכאילו להוסיף חטא על פשע, אותו אסא, שבתחילת מלכותו נאמר עליו (מלכים א טו:יא): "ויעש אסא הישר בעיני ה' כדוד אביו", זמן קצר קודם לכן עמד לפני אויב וצבא מדהים ונורא, והביסם בזכות בטחונו בה' יתברך, כמו שנאמר (דברי הימים ב יד:ח-יג): "ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות ויבא עד מרשה. ויצא אסא לפניו ויערכו מלחמה בגיא צפתה למרשה; ויקרא אסא אל ה' אלקיו ויאמר, ה' אין עמך לעזור בין רב לאין כח, עזרנו ה' אלקינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה, ה' אלקינו אתה אל יעצר עמך אנוש; ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים; וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפֹל מכושים לאין להם מחיה כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאד; ויכו את כל הערים סביבות גרר כי היה פחד ה' עליהם, ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם".

הנה דוגמה של מלך בישראל שהולך בדרכי ה', בוטח בו ומבין את חילול השם שיש כשגוים עולים על עם ישראל בארץ ישראל; אינו מתפלפל בטענות של איסור התגרות בגוים או של פיקוח נפש, ויודע שמלחמת מצוה היא, ואכן יוצא נגד הצבא המפחיד של גוים. ומ"מ יש לתמוה, איך מלך שעשה הישר בעיני ה', ושעמד בבטחון בה' יתברך מול צבא עצום וניצח אותם, לאחר מכן איבד את בטחונו ואמונתו, וביקש עזרה מגוי, כאשר בפירוש ציווה הנביא (ירמיהו יז:ה): "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומן ה' יסור לבו". ואכן, כך הוכיח אותו הנביא, כמו שנאמר (דברי הימים ב טז:ז-י): "ובעת ההיא בא חנני הרואה אל אסא מלך יהודה, ויאמר אליו, בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלקיך, על כן נמלט חיל מלך ארם מידך; הלא הכושים והלובים היו לחיל לרֹב לרכב ולפרשים להרבה מאד, ובהשענך על ה' נתנם בידך; כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו, נסכלת על זאת כי מעתה יש עמך מלחמות; ויכעס אסא אל הרואה ויתנהו בית המהפכת כי בזעף עמו על זאת וירצץ אסא מן העם בעת ההיא".

אשתומם כשעה חדא! איך ישכח מלך זה את גדלות ה' וגבורתו שהראה לו במו עיניו, ואיך ישכח את אמונתו ובטחונו בו, ועוד יכעס על הנביא המוכיח אותו ויתנהו במאסר? ומכל מקום, כך היה מעשה, ואין לך אזהרה גדולה מזו שלא תאמין בעצמך עד יום מותך. וז"ל הרלב"ג (מלכים א טו:יז): "ואחשוב שמנה מעת החלק המלכות... כי כבר החל המלכות לשוב לו קודם זה... ובעבור זה החטא, נשארה המלכות נחלקת כבראשונה. והנה החטא היה ששם בשר זרועו במה ששלח אל בן הדד... ולא בטח בה' אשר הפיל מחנה הכושיים לפניו. ואחשוב שלזאת הסיבה חלה את רגליו לעת זקנתו [כמו שנאמר (מלכים א טו:כג): "רק לעת זקנתו חלה את רגליו"], כי הוא שלח זה אל בן הדד כאילו לא היו לו רגלים ללכת במלחמה, ולזה סבב השם יתברך שחלש כח רגליו לעת זקנתו". הנה חטא ועונש על חוסר בטחון בה', ועל פחד מהגוי שמביא לידי חילול השם.

צריך להבין נקודה מרכזית ביחס לחטאו ועונשו של שלמה המלך: הרי הקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ח:) "שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו", ואיך [[רי]] תאם עונשו של שלמה, היינו קריעת המלוכה, את חטאו, שהתחתן עם בת פרעה? התשובה לכך היא, שעיקר חטאו של שלמה לא היה עצם זה שהתחתן עם בת פרעה שהלא יש מחלוקת בדברי חז"ל בדבר שלמה ונשיו (ירושלמי, סנהדרין ב:ו): "'והמלך שלמה אהב נשים נכריות' (מלכים א יא:א) --- גיירן ואח"כ התחתן עמהן, וחטאו היה בזה שלא גיירן ממש לשם שמים, כי הרי הן לא התגיירו לשם שמים, וגם סיבתו העיקרית היתה שאהב אותן]". א"כ, ודאי שעיקר החטא לא היה החתונה (ואף למ"ד שאכן התחתן עם גויות, הדרא קושיא לדוכתה, מדוע דוקא עונש חמור כזה של קריעת מלכות). אלא עיקר החטא היה בלקחו את בת פרעה, וסיבתו העיקרית בזה לא היתה שרצה להתחתן עם בת פרעה, אלא שרצה להיות חתן פרעה, ולבוא עמו בברית דרך חתונתו עם בתו, וא"כ עיקר החטא כאן היה רצונו לשמור על מלכותו, שלא בטח בהקב"ה אלא חיפש ברית עם פרעה דרך החטא הזה. ועל זה חרה אפו של הקב"ה, והעניש אותו מדה כנגד מדה: שלמה לא בטח בה', וחיפש ברית עם הגוי כדי לשמור על מלכותו, אזי הקב"ה העניש אותו בזה שנקרעה ממלכתו ממנו. וגם במדה כנגד מדה זו היתה מדה כנגד מדה נוספת, כי מי שקרע את מלכותו, ירבעם בן נבט, מצא מחסה דוקא אצל שישק מלך מצרים, אותה מצרים ששלמה חשב לקרב אליו דרך חתונתו לבת פרעה, וכמו שנאמר (מלכים א יא:מ): "ויבקש שלמה להמית את ירבעם, ויקם ירבעם ויברח מצרים אל שישק מלך מצרים...". ונכון, שהגזרה היתה רק לל"ו שנה, ושוב בתור מדה כנגד מדה, אך החטא של אסא היה מאותו ענין של שלמה, דהיינו חוסר בטחון בה' וריצה אחר הגוי, ומשום כך נמשכה הגזירה. רשב"י אמר: אהב ממש לזנות [כלומר, לא שהתחתן עמהן לאישות, אלא רק לזנות, וא"כ לא עבר על איסור דאורייתא של "לא תתחתן בם"]. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: על שם 'לא תתחתן בם' [כלומר אכן התחתן עמהן ועבר על דאורייתא]. ר' יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה [כלומר

ורמז לזה אפשר למצוא בתוספתא (סוטה פרק יב) וז"ל: "'בשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא מלך ישראל על יהודה'... מה תלמוד לומר 'בשנת שלשים ושש'? נגד ל"ו שנה שנתחתן שלמה במלך מצרים...". הרי בפירוש שעיקר החתונה היתה לשם מלך מצרים, כדי ליצור ברית עמו. וכן מצאנו ברד"ק (מלכים א טו:לג) וז"ל: "...נגזרה גזרה שתיחלק מלכות בית דוד ל"ו שנה, כנגד אותן ל"ו שנה שהיה שלמה חתן פרעה". והמדקדק בלשון הרד"ק יראה, שלא כתב "בעל בת פרעה" אלא "חתן פרעה", להורות שזאת אכן היתה המטרה העיקרית של שלמה כשהתחתן עם בת פרעה - לא כל כך משום בתו אלא להיות חתנו, כדי להבטיח לעצמו בעל ברית, ועל זה נענש.

בוא וראה כמה גדול עונשו של חוסר בטחון בה' והנהירה אחרי עזרת הגוי, שהביאו לידי קריעת המלכות. ועתה מובנים מאד דברי חז"ל בסנהדרין, שאותה שעה נעץ גבריאל קנה בים ועלה בו שרטון שעליו נבנה כרך גדול שברומי. כלומר, שהמדה כנגד מדה הגיעה לשיאה, בזה שאותה שעה שחוסר בטחונו של שלמה נקבע בשמחה והילולא, כבר התקין הקב"ה את העונש הנורא ביותר, ייסוד המדינה שתרחיק לכת ולא תסתפק בקריעת המלכות מבית ישראל, אלא תביא את חורבן הארץ ובית המקדש, וגלות ישראל (ועיין בשיר השירים רבה, א:[ו]ד, ששם הלשון יותר מדויקת, וז"ל: "והוא היה מקומו של רומי"). הפחד מבשר ודם הוא נשק אדיר של יצה"ר ההולם בחולשתו הטבעית של האדם, ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו. ואפילו מלכים צדיקים כגון אסא ושלמה ושאול וחזקיהו, שאכן עמדו בבטחון מול סכנות, לאחר מכן התמוטטו ולא הספיקו לאזור בטחון בה' עד הסוף.

[[ריא]]

ישעיהו הנביא מקונן על חוסר הבטחון של ישראל כלפי סכנת אשור והריצה למצרים לבקש ממנה עזרה, וז"ל (ישעיהו ל:א-ג,ה,ז): "הוי בנים סוררים, נאום ה', לעשות עצה ולא מִנִי ולנסך מסכה ולא רוחי, למען ספות חטאת על חטאת; ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו, לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים; והיה לכם מעוז פרעה לבושת והחסות בצל מצרים לכלמה... כל הֹבִאיש על עם לא יועילו למו, לא לעזר ולא להועיל, כי לבושת וגם לחרפה... ומצרים הבל וריק יעזֹרו, לכן קראתי לזאת רהב הם שבת".

וכתב רש"י (שם:ב): "על הושע בן אלה אשר שלח מלאכים אל סוֹא מלך מצרים". והכוונה לזה שנאמר (מלכים ב יז:ד): "וימצא מלך אשור בהושע קשר אשר שלח מלאכים אל סוֹא מלך מצרים ולא העלה מנחה למלך אשור...". ועל המלים "לרדת מצרים" (ישעיהו שם:ב), אומר רש"י: "ירידה היא להם". וז"ל הרד"ק (שם): "לא די להם בעוונם ובחטאתם, אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו, שישאלו על פני עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול, העבד באדוניו שנתלה באדון אחר".

ואכן, חוסר הבטחון בהקב"ה הוא, כביכול, בושה ונאצה כלפי הקב"ה, וכנגד זה אומר ישעיהו: "והיה לכם מעוז פרעה לבושת...". והאסון והמסכנות הוא, שחוסר האמונה והבטחון בהקב"ה מסנוור את האדם בישראל, עד שאינו רואה ואינו מסוגל להבין שאילו רק האמין בה' והשליך עליו יהבו, אזי הישועה היתה מגיעה בשלוה ובמהירות, ומכיון שאינו רואה את זה, אזי האסון המיותר בא עליו. וזאת כוונת הנביא האומר (שם:טו-טז): "כי כה אמר ה' אלקים, קדוש ישראל: בשובה ונחת תִוָשֵעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם - ולא אביתם; ותאמרו: לא, כי על סוס ננוס - על כן תנוסון...". וז"ל רש"י (שם): "כי כה אמר הקב"ה לכם זה ימים: אין אתם צריכים לבקש לכם מעוז מצרים ולאבד ממונכם, כי בשובה ונחת תהיה לכם תשועה בלא שום טורח - אם תשמעו לי". כמה נוגה, וכמה עצוב ועגום סרובם של ישראל לבטוח בכח ה', היחיד שיכול לעזור להם, ובמקום זה לסמוך על קנים רצוצים, והבל שאין בהם מועיל.

הנה הנביא אמר: "ותאמרו, לא, כי על סוס ננוס, על כן תנוסון". בפסוק זה שוב אפשר להבחין בהשגחה הפרטית של הקב"ה בעולם, כפי שהיא מתבטאת בלשון הקודש שבו ברא הקב"ה את עולמו. הפסוק בא לקונן על זה שישראל מסרבים לקבל את דבריהם של הנביאים המוכיחים אותם והמנסים לשכנעם לבטוח בה', ובמקום זה אומרים: "לא, כי על סוס ננוס", פירוש - לא, כי נתנוסס על סוסי מצרים. כאן רואים שהקב"ה ברא את לשון הקודש באופן מפליא, כבטוי של ערכים ומדות ומחשבות. במיוחד יצר הקב"ה מלים מאותו שורש ומקור, שיש להן קשר זו לזו, ולפעמים בניגוד גמור זו לזו, וזאת כדי להדגיש שהאדם נוצר בבחירה חפשית, ושאותו אדם יכול לבחור בטוב או ברע, ללכת לכאן או לכאן, וכן בפסוק הזה. המושג של "נס" מתפלג לכמה משמעויות וכולן קשורות זו בזו, ויש אף בדרך הניגוד.

האדם ההולך בדרכי ה' יכול ליהפך ל"נֵס", כלומר, לאות ולמופת, לדגל המתנוסס על תורן שהוא זקוף וגבוה, סימן וסמל של גדלות ומלכות, כדברי הפסוק במעמד הר סיני (שמות כ:יז): "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים...". וז"ל רש"י (שם): "לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באומות, שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות: לשון הרמה וגדולה, כמו 'הרימו נס [על העמים]' (ישעיהו סב:י), '[אשא אל גוים ידי ואל עמים] ארים נסי' (שם מט:כב), 'וכנס על הגבעה' (שם ל:יז), שהוא זקוף". וכן, ראוי יהיה עם כזה לנס, לנסים ולאותות ומופתים מצד הקב"ה, כך שעל ידי נסי ומופתי הקב"ה יהפוך ישראל לנס, לאות ולמופת לעמים, ויינשא על כנפי נשרים (שמות יט:ד): "ואשא אתכם על כנפי נשרים", וכן יהיו נשואים ומרוממים, כמו שנאמר (תהלים כח:ט): [[ריב]] "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם", וכן (במדבר כג:כד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

אך אפשר גם להיפך, אם ח"ו יברח וינוס ישראל מעול מלכות ה' ומבטחון בה' יתברך, אז הנֵס הופך לנָס, כאשר ישראל שנָס מיעודו ותפקידו כעם קדוש המאמין והבוטח בה', ורודף אחרי הגוי שיעזור לו, בסופו של דבר ינוס לפני חרב האויב, כמו שנאמר בתוכחה (ויקרא כו:יז): "ורדו בכם שונאיכם, ונסתם ואין רודף אתכם". וכן כאן בפסוק שהבאנו, אומר הנביא: "ותאמרו: לא כי על סוס ננוס, על כן תנוסון", פירוש - חשבתם להתנוסס ולהתגדל על ידי הסוסים שקיבלתם מהגוים במצרים, על כן הקב"ה ישלם לכם מדה כנגד מדה, שלא תתנוססו, אלא תנוסו מהאויב, על אותם סוסים שעליהם חשבתם להתנוסס.

וכל הברירה הזאת, אם ישראל יהיה בגדר נֵס או נָס, היא מענין הנסיון, שגם הוא מהשורש האמיתי של "נס". הקב"ה מנסה את ישראל, האם יקבלו עליהם את עול מלכותו ויבטחו בו ויאמינו בו. אם כן - יתנוססו כמו נס ומופת ויעשה עבורם נס ומופת; ואם לאו, אלא ינוסו מבחירתם, אזי ינוסו לפני האויב ומכל הברכות שהיו ראויות להגיע להם (אבי מורי ז"ל העיר שבתוכחה (דברים כח), נאמרה גם בברכות וגם בקללות, המלה "והשיגוך": בברכות - "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", ובקללות - "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך"; ושאל: אמנם, לגבי קללות אפשר להבין את הלשון "השיגוך", שהרי אדם שרואה קללות הרודפות אותו, נס, והן משיגות אותו ברדיפה, אך מדוע יברח האדם מברכות הבאות עליו, כך שהברכות תצטרכנה לרדוף אחריו ולהשיג אותו? וענה, שאדם שאין לו בטחון בה' אינו מבין מה זאת ברכה; הוא רואה אותה מתקרבת וחושבה לקללה, ומשום כך בורח הוא מהברכה עד שהיא צריכה לרדוף אחריו ולהשיגו).

כל החיים של ישראל ושל האדם בישראל הם נסיון: האם יבטחו בה' וילכו ללא פחד אחריו באמונה שלמה ובטוחה שיעזור להם. חז"ל אמרו (אבות ה:ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם - להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו". וכן זה שהמן ירד בכמות מוגבלת היה לנסיון לישראל, כמו שנאמר (שמות טז:ד): "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא", וכן (דברים ח:ב): "למען ענותך לנסותך", כמו שכתבנו לעיל.

ודע, שכמו שהקב"ה מנסה את האדם לראות אם הוא בוטח בו, כך האדם שאינו בוטח בה' מנסה אותו, את הקב"ה. שהרי כמו הקב"ה נסה את אברהם עשרה נסיונות, כך "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום במדבר" (אבות ה:ד). ומקרא מלא הוא (במדבר יד:כב): "וינסו אותי זה עשר פעמים". וכן (ערכין טו.): "עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן".

התורה קראה למקום אחד על שם נסיון להקב"ה, והוא "מסה", כאשר התלוננו ודרשו מים, כמו שנאמר (שמות יז:ז): "ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר, היש ה' בקרבנו אם אין". וכן נאמר (דברים ו:טז): "לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה". על ידי תלונתם, הפכו למסה ונסיון את המסות הגדולות שהקב"ה עשה להם, כמו שנאמר (דברים כט:א): "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם... , וכן (שם ז:יט): "המסות הגדולות אשר ראו עיניך, והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה".

ועל חטא גדול זה במסה, שניסו את ה' והסתפקו אם הוא נמצא בקרבם - שלמעשה היתה הסתפקות אם מסוגל הוא לעזור להם - נענשו מיד במלחמת עמלק, שהרי נסמך לזה הפסוק (שמות יז:ח): "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". וז"ל חז"ל (שמות רבה [[ריג]] כו:ב): "ר' יהודה אומר: אמרו [ישראל]: אם רבון הוא של כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו, נעבדנו, ואם לאו - נמרוד בו. ורבי נחמיה אומר: אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין בני המדינה צריכים לו כלום [כלומר, שהוא מספק להם מזונות בכמות מספקת כך שלא יצטרכו לבקש ממנו את צרכיהם כל יום], נעבדנו, ואם לאו, נמרוד בו [אם אין לו היכולת לספק לנו צרכינו הרבה יחד]. ורבותינו אמרו: אם מהרהרים אנו בלבבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים, נעבדנו, ואם לאו, נמרוד בו. אמר להם הקב"ה: אם בקשתם לבדוק אותי, יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד 'ויבא עמלק'... אמר הקב"ה לישראל: אני נשאתי אתכם על ענני כבוד, ואתם אומרים, היש ה' בקרבנו? לפיכך יבא השונא וישלוט בכם. הוי: 'ויבא עמלק'". החטא הגדול הוא הטלת ספק, הספק הנפשי, ביכולת הקב"ה להציל בענין פלוני, בענין מסויים זה העומד על הפרק, על אף האמונה כביכול הכללית בה'. עיקר הנקודה של חוסר בטחון הוא הגבלת כחו של הקב"ה, הספק לגבי יכולתו האין סופית. וזאת כוונת הפסוק (תהלים עח:מא): "וישובו וינַסו א-ל וקדוש ישראל הִתווּ", וז"ל הרד"ק (שם): "הגבילו אותו, כלומר - שמו לו גבול בלבבם: זה יוכל לעשות אבל זה לא יוכל לעשות". ומי שמגביל את הקב"ה, מטיל ספק במציאותו, כי אם אין קדוש ישראל כל יכול ואין-סופי, אז אינו הכח העליון ששמו אלקים. ידיעת ה', אמונה שלמה בו, בטחון מלא בו, קובעים כי הקב"ה הוא אלקי האלקים, אדוני האדונים, ושהכל בידו ואין דבר שלא יוכל לעשות ואין מי שיעמוד מולו. ובזה הטילו בני ישראל ספק.

וכי יש צרי בגלעד לרפאות את מחלתנו זו? הנה הקב"ה נשא את אבותינו על כנפי נשרים והם נסו אותו. וכך בימינו אלה, כאשר הבנים אוחזים את מעשה אבותם בידם, הקב"ה הכין ומוכן להביא עלינו את הגאולה בענני כבוד, בבחינת "אחישנה" - מהר, בכבוד ובתפארת, וכמו שנאמר (דניאל ז:יג): "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אָתֵה הַוָא". ובגלל סרובנו לבטוח בו - והרי הבטחון הוא המפתח לגאולה - דחינו את הקץ, חסמנו את הדרך לגאולה, החלפנו את ענני הכבוד בגאולת עני ורוכב על חמור. והכל בגלל חוסר וקטנות האמונה והבטחון. ועוד נכתוב מזה, בע"ה, להלן.

חוסר האמונה של ישראל במדבר בלט במרה, המקום הראשון שהגיעו אליו אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף. זמן קצרצר בלבד אחרי שראו את הנס והאמינו בה' ובמשה עבדו, כמו שנאמר (שמות יד:לא): "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", בתחנה הראשונה שהגיעו אלה אחרי הנס והמופת, כתוב (שם טו:כב-כה): "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים; ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה; וילונו העם על משה לאמר: מה נשתה; ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים, שם שֹם לו חוק ומשפט, ושם נסהו". כמה רעועה היתה האמונה שהאמינו כביכול בה' ובמשה עבדו, שתוך זמן כה קצר כבר ניסו את ה'. והקב"ה סיבב את הענין, שמיד לאחר הנס הגדול והשמחה והצהלה והשירה על ים סוף, יגיעו למקום ציה ומדבר, ואז למים מרים. ועיין היטב, כמה פעמים משתמש הכתוב בפסוק אחד בלשון "מר": "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה". והכוונה היא, שילמד ישראל לבטוח בה' ולקבל את מלכותו ולשיר לפניו, לא רק בזמן שמחה אלא גם בתקופה קשה של צרה ורעות, כמו שהבאנו לעיל מדברי חז"ל (ברכות נד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". וכן בילקוט שמעוני (ישעיהו ח, סימן תיד): "'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב' (שמות כ:כ) - אמר הקב"ה לישראל: לא תנהגו בי כמו שעובדי אלילים נוהגים באלהיהם. עובדי אלילים, כשהטובה באה אליהם הם מכבדים את אלהיהם... וכשפורענות בא [[ריד]] עליהם הם מקללין את אלהיהם... אבל אתם - הבאתי עליכם את הטובה, תתנו הודיה, הבאתי עליכם את היסורים, תתנו הודיה. וכן דוד הוא אומר (תהלים קטז:יג,ג-ד): 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא... צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'...".

הקב"ה רצה להדגיש מיד את ההבדל הבולט והקיצוני בין שמחה גדולה כגון קריעת ים סוף לבין צרה גדולה כגון חוסר מים, המלווה באכזבה של מציאת מים שאי אפשר לשתותם. בכך רצה להורות, שבדיוק כמו ששרו והודו לה' והאמינו בו בשמחה, כך חייבים להאמין ולבטוח בו אפילו בעת צרה, שהוא יושיע. כמה קל לבטוח כביכול בה', כאשר אין בעיה ואין איום ואין סכנה ואין צרה! אז יוכל כל אחד להיות צדיק כביכול ולהכריז על בטחונו בה', כי הרי אז אין צורך בבטחון. המבחן והנסיון האמיתי הוא כאשר המצב רע ומר; רק אז אפשר לראות מי הם המאמינים באמת ומי הם מחוסרי האמונה. לכן כאן, לא רק שלא מצאו מים, אלא המים שמצאו היו מרים, הסמל בפועל של המצב שדורש בטחון בה'. כמו כן, רצה הקב"ה לחנך את ישראל לצרות גם בתוך חרות, כי מתוך השלוה והחיים הטובים המתמידים, אי אפשר להתרומם ולהתגדל, כי הגשמיות והחומרנות מגדילות את האנוכיות ואת הקליפה, וכאשר אדם אינו מרגיש את הצער והסבל של החיים, לא יתכן שיתמלא חסד ורחמים לזולת הנצרך, שהיא הדרך לשבירת האנוכיות וה"יש" שבו.

כמה יסודי כלל זה, ששלוה ושביעה הורסות את נפש האדם ואת רצונו ויכולתו להקריב, ומשכיחות ממנו את תפקידו בעולם הזה, ואת ההכרה שהעולם הזה הוא רק פרוזדור זמני ועובר לעוה"ב! וכמה הן מביאות לקהות השכל והחושים הבריאים! וז"ל חז"ל (ספרי, עקב מג): "'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם' (דברים יא:טו-טז) - אמר להם: הזהרו שלא תמרדו בהקב"ה, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה שנאמר: 'פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך'. מהו אומר אחריו: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך' (דברים ח:יד). כיוצא בו אתה אומר, 'כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו (ארץ) זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים' (שם לא:כ). כיוצא בדבר אתה אומר: 'וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק' (שמות לב:ו). וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה... אם טיפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו, 'ואֵד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה' (בראשית ב:ו). אמר להם הקב"ה, בטובה שהיטבתי לכם אתם מתגאים? בה אני אפרע מכם: 'ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה' (שם ז:יב)... וכן אתה מוצא באנשי המגדל, שלא מרדו בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר: 'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם' (שם יא:א-ב). אין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה, שנאמר: 'וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק' (שמות לב:ו), היא גרמה להם שאמרו: 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם' (בראשית יא:ד). מה נאמר בהם: 'ויפץ ה' אותם משם על פני (האדמה) [כל הארץ]' (שם:ח). וכן אתה מוצא באנשי סדום, שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהם: 'ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש' [וגו'] (איוב כח:ה). אמרו סדום, הרי מזון אצלינו, נעמוד ונשכח תורת רגל מבינינו. אמר להם המקום, בטובות שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח תורת הרגל מביניכם? אני משכח אתכם מן העולם".

וכן אמרו חז"ל (ברכות לב.): "...דבי רבי ינאי אמרי מהכא (דברים א:א): 'ודי זהב'. מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי ר' ינאי, אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. אמר רבי אושעיא, [[רטו]] משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו, אמר לה: מי גרם לך שתהא מבעטת בי, אלא כרשינין שהאכלתיך. אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא? אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי, מלי כריסיה זני בישי, שנאמר (הושע יג:ו): 'כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני'. רב נחמן אמר מהכא (דברים ח:יד): 'ורם לבבך ושכחת את ה''. ורבנן אמרי מהכא (דברים לא:כ): 'ואכל ושבע ודשן ופנה', ואי בעית אימא מהכא (דברים לב:טו): 'וישמן ישורון ויבעט'. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה? שנאמר (הושע ב:י): 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל'".

כך היא דרכה של שלוה ושביעוּת, עד שאמרו חז"ל (בראשית רבה פד:ג): "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה, ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז! תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף. 'וישב יעקב' (בראשית לז:א); 'לא שָלַותי ולא שקטתי [ולא נחתי ויבא רוגז]' (איוב ג:כו) - 'לא שלותי' מעשיו, 'ולא שקטתי' מלבן, 'ולא נחתי' מדינה, 'ויבא רוגז' - בא עלי רגזו של יוסף".

הקב"ה ברא את האדם שיתגדל ויתרומם בקדושה, שיטפס על הר החיים ויגיע לפסגתו, והשלוה הורסת ומונעת מן האדם להגיע למטרתו, כי היא מחלישה את רצונו הטוב, ומחזקת את היצר הרע המפתה אותו בהנאת השביעה, ומפחיד אותו בסכנה כביכול של הקרבה ומסירות נפש המאיימים לאבד ממנו את שלוותו. והמעיין בלשון חז"ל למעלה יבין את מה שאמרו: "בשעה שצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה...". כלומר, כאשר הם יושבים בשלוה, אז גובר הרצון והפיתוי להמשיך לשבת בשלוה, ולמנוע את עצמם מחיים קשים של הקרבה, שלזה נוצר האדם. החיים הקשים והיסורים ברכה הם לאדם, כי רק הם מצילים אותו מחיי השלווה, שמורידים את האדם לתהום הבהמיות והזחילה באדמה שהיא ייעוד השרצים והשקצים.

חסד עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם יסורים ומנע מהם את השלוה ההורסת. וכבר הבאנו את דברי חז"ל (ברכות ה.): "רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג:מ): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צד:יב): 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג:יב): 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר (ישעיהו נג:י): 'וה' חפץ דכאו החלי'. יכול אפילו לא קיבלם מאהבה, תלמוד לומר (שם): 'אם תשים אשם נפשו', מה אשם לדעת אף יסורין לדעת...".

וכן (שם): "...אלו ואלו [כל היסורים ואפילו אלה שבאים על אדם ומבטלים ממנו תורה ותפלה] יסורין של אהבה הן, שנאמר: 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אלא מה תלמוד לומר 'ומתורתך תלמדנו'? אל תקרי 'תלמדנו' אלא 'תלמדֵנו', דבר זה מתורתך תלמדנו, ק"ו משן ועין: מה שן ועין, שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין; נאמר ברית במלח דכתיב (ויקרא ב:יג): 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין דכתיב (דברים כח:סט): 'אלה דברי הברית', מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".

[[רטז]]

צדקה וחסד עשה הקב"ה עם האדם שמביא עליו יסורים, ומצילו מהשביעוּת שהיא בִיצת המות ושהופכת אותו לבֵיצה הטמאה של בת היענה, האדם הבורח מאחריותו ומתפקידו בעולם. וכן אמרו חז"ל (קדושין מ:): "לְמַה צדיקים נמשלים בעוה"ז? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. נקצץ נופו, כולו עומד במקום טהרה. כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה"ז כדי שיירשו העוה"ב, שנאמר (איוב ח:ז): 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד'...". כלומר, האדם שנברא טהור ועומד מיצירתו בטהרה, הקב"ה מקצץ את נופו וענפיו המושיטים את עצמם לטומאה, כלומר, על ידי יסורים הוא מונע מהם להתקרב לטומאה, ובכך מבטיח להם עוה"ב. ועל אותו פסוק באיוב, אמרו חז"ל (תנחומא, עקב ג): "ללמדך שכל המצטער בתחלתו נוח לו בסופו. ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן וגלה מבית אביו ורדפו אחריו ט"ז מלכים ונתנסה בעשר נסיונות וקבר את שרה - ולבסוף נח...". הנה אנו עדים להרס הנפשי של ישראל, כולל החרדים לדבר ה' במצוות הפולחן, שגרמה השלוה בגלות, השביעוּת בארצות הטמאות של הגוים. השלוה והשביעוּת גרמו לזה שארץ ישראל, הבית היחידי והבלעדי של עם ישראל, ארץ החמדה שחובה לדור בה, נשכחה מן הלב, וישראל בגלות השתקעו בבוץ הבהמיות של טומאת העמים, כאשר כל שנה ושנה בתוך שלותם, לא רק שמיטמעים ומיטמאים, אלא נחלש כח ההקרבה והיכולת להתגדל ולהתקדש על ידי מסירות נפש, וכמו שנכתוב בע"ה בפרק על הגלות. וככל שהאדם יותר גדול ואהוב על ה', רוצה הקב"ה להוכיח אותו ולגדלו ביסורים ונסיונות איומים, שלכאורה, ועל פי הטבע, אי אפשר להינצל מהם, כי אז, כאשר אכן יינצל מהם, יהיה ברור לצדיק שאכן יש אלקים בישראל. יוצא מדברינו, שכאשר הקב"ה מוכיח, היינו מייסר את האדם מישראל, בזה הוא מוכיח בסוף את מציאותו ואת גדלותו. א"כ, הכוונה המלאה של הפסוק "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" היא: מי שחביב על הקב"ה כי הוא יודע שבוטח בו, הוא מוסיף לו תוכחה ויסורים של אהבה שיגבירו את הבטחון בו, ובזה הוא יוכיח לו את מציאותו וגדלותו, ואין אהבה וחיבה גדולה מזה.

וכמה בטחון אמיתי צריך האדם בישראל כדי להבין את זה, לקבל את זה, וללכת בדרכי ההקרבה ומסירות הנפש. וכמה חוסר בטחון וכמה חולשת הנפש כבשו את ישראל בדורות אלה, רח"ל. לעולם ישים האדם בישראל מול פניו את מושג הבטחון הקשור ליסורים וצרות, ויבין כי:

א) ביכולתו של הקב"ה לעשות הכל ולהציל את האדם היחיד מצרות נפשו, ואת ישראל משעבודו ומצרתו.

ב) הקב"ה אכן יציל את האדם אם ראוי הוא להצלה, וכן אם הענין מצדיק את הצלתו.

ג) אם אין הענין צריך את הצלת האדם, וכגון אם הקב"ה רוצה ללמדו לקח על ידי יסורים, או שהצרה בסופו של דבר תיטיב עם האדם, אז לא ייענה על ידי הקב"ה, אך יבטח ויאמין באמונה שלמה שזאת לטובתו, ושהוא יגדל ע"י יסורים אלה הכופים את יצרו ואנוכיותו. וככל שהיסורים והצרות גדולים יותר, וככל שהסיכויים לצאת מהם קלושים יותר וכביכול בלתי אפשריים, דוקא בזה תגדל ההוכחה שה' הוא האלקים, כאשר אכן יינצל האדם.

ד) גם אם לא יצילו הקב"ה עכשיו, יתכן שיצילו לאחר מכן, אחרי שלמד את לקח הצרה והרויח מזה, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

[[ריז]]

ה) גם אם בעוה"ז לא יינצל מצרות ואפילו הוא שרוי בצרה הקשה ביותר, מכל מקום, בסופו של דבר אמת ה' לעולם, והוא ינצח באחרית הימים ולעתיד לבוא.

כל זה הלקח של מרה, שלשם הביא הקב"ה את ישראל מיד לאחר השמחה והישועה של ים סוף.

בוא וראה את דבריהם הנפלאים של חז"ל, שהסבירו לנו יסוד גדול באמונה ובטחון. על הפסוק (שמות טו:כה): "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", אמרו חז"ל (תנחומא, בשלח כד): "את מוצא, בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקב"ה אינו כן, אלא במכה שמכה - בו מרפא. וכן את מוצא, כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה, והיה משה סבור שהקב"ה אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם: 'ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ' [היינו עץ מר, כמו שאומר בהמשך], אמר לו הקב"ה: משה, אין דרכי כמדת בשר ודם, עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר 'ויורהו ה' עץ', 'ויראהו' לא נאמר כאן, אלא 'ויורהו', הורהו בדרכיו. ומה היה העץ? רבי יהושע אומר, של ערבה היה. רבי נתן אומר, הרדופני מר היה. רבי אלעזר המודעי אומר, של זית היה [ובמכילתא הגירסא: "שאין לך עץ מר יותר מעץ זית"]. רבי יהושע בן קרחה אומר, קרדנין. ויש אומרים, עיקרי תאנה ועיקרי רימון. מכל מקום מר היה. רשב"ג אומר, בוא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה, יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר, הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל, לעשות נס בתוך נס. כיוצא בו, ויאמר ישעיהו, 'ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי' (ישעיה לח:כא), הלא בשר חי שאתה נותן עליו דבלת תאנים מיד הוא נסרח? הא כיצד, נתן דבר המחבל לתוך דבר המחבל לעשות בו נס. כיוצא בו 'ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח, ויאמר, כה אמר ה' ריפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מוות ומשכלת' (מלכים ב ב:כא). והלא מים מתוקין שאתה נותן לתוכן מלח מיד נפסדים? הא כיצד, נותן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס. א"ל הקב"ה למשה, לא כך הוא אומנותי, אלא במה שאני מכה, בו אני מרפא, הלכך, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר".

דברים גדולים למדנו כאן. ראשית, שדוקא מתוך המר והיסורים, לומד האדם וגדל והופך למתוק. וכן למדנו (שמות רבה כג:ג): "...מן הקב"ה [לומדים] שבדבר שהוא מכה, הוא מרפא, שנאמר (ירמיהו ל:יז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך', ממכות שאני מכה אותך, מהם אני מרפא אותך". וחובה על האדם בישראל ללמוד את זה, וללמוד מיסוריו המרים שימתיקו את נשמתו, ויגדל דוקא מהם ודרכם. ולעולם יבטח בזה האדם בישראל, ויאמין שהדרך המרה תוביל למתוק ולטוב. וכן הורונו חז"ל, שהגאולה המתוקה, אם לא נחזור בתשובה ונקבלנה בהוד והדר, תבוא בדרך מרה, ורק כדי לקדש את שמו הגדול המחולל בגוים, וכמו שנפרש בע"ה להלן בפרק על הגאולה וקידוש השם.

עוד למדנו מכאן, שהדרך היחידית לקדש את שם ה' היא לנקום במרים, ברשעים, בדרך מרה, והיא הנקמה; שרק בעוז ונקמה ניכר הקב"ה ע"י הרשעים, כמו שכתבנו.

וראוי להוסיף כאן עוד יסוד גדול. שדוקא במרה, ששם קבע הקב"ה יסוד גדול בבטחון ואמונה, קבע גם את היסוד של עול מלכות שמים, והוא שנאמר (שמות טו:כה): "שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו". וז"ל רש"י שם: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם - שבת ופרה אדומה ודינין". והמקור של דברי רש"י אלה הוא בסדר עולם זוטא, ואכן יסוד גדול הוא זה שהקב"ה, מיד ביציאתם ממצרים, רצה ללמדם "חוק ומשפט" - שני מושגי התורה השונים לחלוטין, כי הרי המשפטים הם המצוות השכליות, ואילו החוקים הם גזרות ה'. כך נאמר (ויקרא יח:ד): "את משפטי תעשו [[ריח]] ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם, אני ה'", ואמרו חז"ל (יומא סז:): "'את משפטי תעשו' - דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: ע"ז, וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם [כלומר, הדברים שבלעדם יהיה הפקר ואנדרלמוסיא בעולם, ולזה התכוון רש"י כאשר אמר "דינין"]; 'ואת חוקותי תשמרו' - דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם - ת"ל: 'אני ה''. אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן". וכבר כתבתי בפרק עול מלכות שמים שכאן יסוד היסודות, יסוד העולם: שעל היהודי לקבל את כל המצוות בעול מלכות שמו. מצד אחד, הוא אינו מהרהר בחוקים ואינו מואס בהם, על אף שהם נראים לו חסרי סיבה וטעם; ומאידך, אינו מקיים את המשפטים משום שהוא מבין אותם, אלא שיהיו המשפטים כחוקים והחוקים כמשפטים - את שניהם יקיים משום שהקב"ה חקקם וגזר עליו לעשותם. וכבר כתבתי, שזאת כוונת חז"ל שאמרו (תורת כהנים, אחרי מות פרשתא ח:י): "ליתן שמירה ועשיה לחוקים, ושמירה ועשיה למשפטים": כלומר, אותה שמירה ואותה עשיה יהיו גם לגבי החוקים וגם לגבי המשפטים - כולם יצאו מפי עליון, וכולם נכוחים למבין, שעליו לקיימם באהבה ובתאוה משום עול מלכות שמים.

מצאנו עוד כלל בענין אמונה, והוא שיש שני סוגים של חוסר אמונה. האחד, אלה שהם אמנם מחוסרי אמונה, שאינם מאמינים כלל וכלל, או שאמונתם היא הבל וריק, מס שפתים, שאין בה מהות. אך הסוג השני, דהיינו קטני אמונה, הרבה יותר נפוץ והרבה יותר מסוכן, כי הנגע שנכנס בתוכו עלול בקלות להיכנס גם לתוך ת"ח וצדיקים, ומהם יוצאים אלה המאמינים ולא מאמינים, כמו שמצאנו בנח, שנאמר בו (בראשית ז:ז): "ויבוא נח... אל התבה מפני מי המבול", וכתב רש"י שם: "אף נח מקטני אמונה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". והוא ע"פ בראשית רבה (לב:ו): "א"ר יוחנן: נח מחוסר אמונה היה, אילולא שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה". ובודאי שכוונת המדרש באומרו "מחוסר אמונה" הוא קטן אמונה, שהיה חסר לו מאמונתו השלמה (ואין הכוונה לסוג הראשון שהגדרנו למעלה, חסר אמונה, ללא אמונה). מכל מקום ראינו, שגם נח, שהיה צדיק בדורותיו, היה חסר מהאמונה השלמה, והיה מאלה שמאמינים ואינם מאמינים. ויש לברר, מה מביא אדם לדרגה של מאמין ואינו מאמין. חז"ל אמרו על חנוך (בראשית רבה כה:א): "א"ר איבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע". לא שח"ו שאדם שמאמין ואינו מאמין הוא בגדר רשע לפעמים, אלא שראוי לבדוק שמא קטנות האמונה נובעת גם מחנופה ופחד מדעת הקהל והדעות המקובלות בצבור.

אוי לדור שמאמין ולא מאמין. אוי לדור ודורות שנכנסו לגלות, ונתפסו על ידה, ושקעו בתוכה, ונכבשו על ידה, עד שהיא נכנסה לתוכם. והנה, הקב"ה חשב להקים לו עם גאה וניצב, בטוח באלקיו, ללא יראה וללא פחד כלל וכלל מבשר ודם. וכשופר גדול יתקע, הקול והקריאה הרועמת מעל, למשך כל הדורות: אל תירא עבדי יעקב! וכך אמר משה לבני ישראל (דברים א:כא): "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת". וכן (דברים לא:ו): "חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך". אכן, נודע דבר יסוד היסודות - אל תירא, אל תחת מילוד אשה; חזק ואמץ כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך. וכך קבעה תורתנו הקדושה (דברים כ:א-ד): "כי תצא למלחמה על אויביך, וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר [[ריט]] אליהם, שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם".

וכך למדנו במשנה (סוטה מב.): "משוח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר... 'ואמר אליהם שמע ישראל' וגו', על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם. 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו' וגו', 'אל ירך לבבכם' - מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, 'אל תיראו' - מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, 'אל תחפזו' - מקול קרנות, 'אל תערצו' - מפני קול צווחות. 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם': הם באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם' וגו' - זה מחנה הארון".

וכך כתב רבינו בחיי (כד הקמח, ערך יראה): "נצטוינו במדת היראה ליראה את השם הנכבד והנורא לבדו, ושלא נירא מבשר ודם, וכן הזהירה תורה: 'וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם' (דברים כ:א), שכל זמן שהאדם ירא מזרוע בשר ודם אין יראתו בהקב"ה שלימה, כי מן הראוי הוא שישים האדם כל יראתו בהקב"ה בלבד, וכאשר הוא נותן חלק ממנה לבשר ודם, הנה הוא חסר לב במדת היראה להקב"ה ומקצר בחוק עבודתו, וכן תצוה התורה: 'מי האיש הירא ורך הלבב' (שם:ח), שישוב מן המלחמה, והענין, כי נצחון ישראל בכל מלחמותם אינו אלא על פי הזכות, וזה אין זכותו שלם כי לא הגיע אל מדרגת היראה בשלימותה. ועל זה הזהיר ישעיה ואמר: 'מי את ותיראי מאנוש ימות' (ישעיהו נא:יב), 'ותשכח ה' עושך' (שם:יג), ביאר: כי הנותן חלק מיראתו לבשר ודם כאלו שוכח את השי"ת".

וכן שם, בערך בטחון, כתב: "ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות, הוא שכתוב: 'כי תצא למלחמה על אויביך... מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו' (דברים כ:א,ח). לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם. ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה, אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון, מפני זה רך לבבו ונחת טבעו, וצוה עליו לחזור בו, וזהו שכתוב (משלי כט:כה): 'חרדת אדם יתן מוקש', יאמר: החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו, ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו ומקרבת הצרה אליו, כי ראוי לו לאדם שלא יירא מזרוע בשר ודם. 'ובוטח בה' ישוגב' (שם) מן הצרה בשכר הבטחון, אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבא עליו. ואין ספק כי הירא מזרוע בשר ודם בשפלות הנפש הוא, והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת. וזהו שהנביא מזהיר על מדת הבטחון, כמו שכתוב (ישעיהו נא:יב): 'מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן', כלומר היום כאן ומחר בקבר, 'ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד' (שם:יג), כלומר בראותך הצרה קרובה ומוכנת, ונבצרה ממך מזמת הצלתה. 'ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק' (שם), כלומר היה לך לחשוב כי פעמים רבות מצאתך כזאת והשי"ת הציל אותך ברחמיו, ועל כן אין לך לירא מן האדם המכה אלא מן השי"ת".

ואכן, כאשר במלכות יהושפט עלו על ארץ ישראל המון רב מבני עמון ומבני מואב ומארם, נאמר (דברי הימים ב כ:ג,ו-ט,יב): "וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה' ויקרא צום על כל יהודה... ויאמר ה' אלוקי אבותינו הלא אתה הוא אלקים בשמים ואתה מושל בכל ממלכות הגוים ובידך כח וגבורה ואין עמך להתיצב. הלא אתה אלקינו הורשת את יושבי [[רכ]] הארץ הזאת מלפני עמך ישראל ותתנה לזרע אברהם אוהבך לעולם. וישבו בה ויבנו לך בה מקדש לשמך לאמר: אם תבוא עלינו רעה חרב שפוט ודבר ורעב נעמדה לפני הבית הזה ולפניך כי שמך בבית הזה ונזעק אליך מצרתנו ותשמע ותושיע... אלקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו, ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו". הנה האמונה של מלך בישראל שיודע ש"ובידך כח וגבורה ואין עמך להתיצב".

וכן כאשר עלה סנחריב וכל חייליו על ירושלים, בעת אשר רוב העם הלך עם שבנא הסופר שהיה מוכן להיכנע, אמר להם חזקיהו המלך (שם לב:ז-ח): "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עמו, כי עמנו רב מעמו. עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלקינו לעזרנו ולהלחם מלחמותינו. ויסמכו העם על דברי יחזקיהו מלך יהודה". כך היא דרכו של בטחון אמיתי בקרב מנהיגי ישראל.

אך לבושתנו וכלימתנו, נגע זה של פחד מבשר ודם וחוסר בטחון בה', קיבל חיזוק ותנופה ותאוצה, והתפשט בתוך עצמותיו של ישראל כנגע ממאיר, בגלל קללת הגלות שהפכה את נפש היהודי לנפש של עבד נרצע, לעם המפחד מאדוניו ומאלה שהיו אדוניו ומהגוים בכלל, עם שאינו מסוגל להשתחרר מאימתו מהגוי ולעמוד כנגד הגוי בבטחון בה'. חוסר בטחון זה הפך חלקים גדולים של עם ישראל לבעלי נפש שפלה ועבדותית, כי תחילה נכנסו ישראל לגלות, ואחר כך, כתוצאה משפלותנו שמה, נכנסה הגלות לתוך ישראל. והרי להוציא את הגלות מישראל קשה עשר מונים מהוצאת ישראל מהגלות, וזאת הסיבה שגם בארץ ישראל קם עם הרועד מגוים בשר ודם, עם של מחוסרי בטחון בהקב"ה, ולצערנו נגעה מחלה זו אפילו בלמדנים ותלמידי חכמים. ובענין זה של הנפש השפלה שמקורה בגלות, פירש האבן עזרא (שמות יד:יג) פירוש נפלא על זעקת ויללת בני ישראל שעמדו על ים סוף וראו את פרעה וחילו רודפים אחריהם, וז"ל: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה...". דבר גדול חידש לנו האבן עזרא, בזה שקבע שכבר אז, בים סוף, בתחלת יציאת ישראל ממצרים, החליט הקב"ה שדור זה אינו מסוגל להיכנס לארץ ישראל, כי רק דור עם נפש גבוהה מסוגל לבטוח בה' ולעמוד נגד הגוים, ורק דור כזה ראוי להיות עם ה' הדר בארצו. ועל כן, מנע הקב"ה מדור הגלות להיכנס לא"י, דבר שלדאבוננו לא קרה בימינו אלה. הרי היום, דור המדבר והערב רב, שניהם יושבים בארץ ואיה הבטחון ואיה האמונה? וי לנו, כי נפש שפלה הומיה, וקולה של נפש העבדות והגלות נשמע בארצנו. רק היהודי שמשתחרר מן הגלות ומתורת הגלות - שבעל כרחה הושפעה על ידי השפלות ופחד הגוי - מסוגל יהיה לעמוד בגאוה ובאומץ מול הגוי.

אצל משה רבינו, גדול הנביאים, מצאנו דבר דומה. האבן עזרא (שמות ב:ג) תמה, מדוע החליט הקב"ה שמשה רבינו, פה טהור וקדוש מרחם, מנהיג כל ישראל, יגדל דוקא בארמונו של הגוי פרעה, מרכז הטומאה של הארץ של נ' הטומאות, וז"ל: "ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולו לבדו נתכנו עלילות. אולי סיבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, [[רכא]] ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס...".

שוב הכלל הגדול בבטחון, הדורש נפש גבוהה ורמה ועליונה, השואפת לערכים גבוהים ורמים והבוטחת בה' ואינה מפחדת מבשר ודם; כאשר העבד, עם נפשו השפלה, לא רק שחי תמיד תחת עול אדוניו, אלא אינו מסוגל אפילו לחשוב מחשבות נעלות. והנה במקום להיות עבדי ה', שתואר זה אינו גנאי אלא אדרבה השיר והשבח הגדול ביותר שניתן להעניק לאדם, הפכנו לעבדים לעבדים. וראה מה שאמרו חז"ל (ספרי, וזאת הברכה שנז): "'עבד ה'' (דברים לד:ה) - לא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו. שכך מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים, שנאמר (עמוס ג:ז): 'כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'". והכוונה היא, שהרי הקב"ה קבע והגדיר את ישראל כעבדיו, כמו שנאמר (ויקרא כה:מב): "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים...", וכן (ישעיהו נד:יז): "זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי, נאום ה'", וכן (תהלים קיג:א): "הללוי-ה, הללו עבדי ה', הללו את שם ה'". וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים קיג, סימן תתעב): "זה שאמר הכתוב (תהלים עז:ז): 'אזכרה נגינתי בלילה', ר' יהודה בר' סימון אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, מזכרת אני נסים שעשית עמי בלילה במצרים והייתי מנגנת לך [הלל] על אותם הנסים, ואומרת שירים וזמרים בלילה, שנאמר (ישעיהו ל:כט): 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'. ואימתי? כשהרגת בכורי מצרים. 'ויהי בחצי הלילה' (שמות יב:כט), שבאותו לילה נגאלנו והוצאתנו מעבדות לחירות, שהיינו עבדים לפרעה וגאלתנו ונעשינו לך עבדים, שנאמר: 'הללו-יה, הללו עבדי ה'...'. התחיל פרעה צווח: לשעבר הייתם עבדי, ועכשיו הרי אתם בני חורין. אין אתם אלא עבדים של הקב"ה, צריכים אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו...".

והכוונה היא, שעבד לה' - דוקא בגלל זה שהוא חייב לקבל את עול אדונו שבשמים, ודוקא בגלל זה שהוא שפל וממעט את עצמו, מתוך פחד ויראה לפני אדונו הקב"ה, משום שהוא מעריך ומשבח אותו ככל יכול, כגדול גבור ונורא - מתוך אימתו של הקב"ה נופלת ממנו יראת בשר ודם. כי מי שהוא עבד לה' לעולם לא יהיה עבד לעבד, דהיינו לבשר ודם. מי שבאמת עומד ברתת ובזיע לפני כחו וגבורתו הבלעדית של הקב"ה, לעולם אינו מפחד מילוד אשה, הבא מעפר והחוזר לעפר. כך הוא ביראת ה': מי שעומד ביראה, ברתת ובזיע לפני הוד מלכותו של הקב"ה, ומתפעל מגבורתו וכוחו וגדלותו וכל-יכולתו, מחד גיסא, אחוז הוא פחד ואימה מבוראו ומלכו, אך מאידך גיסא, נופל ממנו כל פחד בשר ודם, כי במה הוא נחשב.

אוי לנו, שבגלל קללת הגלות, עברנו על האיסור הנורא שאסר עלינו הקב"ה, שאמר (ויקרא כה:נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם". ועל זה אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב:): "מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף [שהיא נרצעת]? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. ור"ש בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם".

והרי בגלל פחד הגוים הפכנו עבדים להם בדעתנו ובנפשנו, ומגיע לנו עונש של עבד נרצע: "ועבדו לעולם" (שמות כא:ו). כי מי שלוקח לו אדון בשר ודם משום שהוא מפחד ממנו וסומך עליו ונשען על כחו וחסדו, הרי הוא כופר בהקב"ה, באדון [[רכב]] האדונים. ולא רק זה, אלא הוא מחלל את השם, כפי שאמרו חז"ל (תורת כהנים, בהר פרק ט:ד): "'כי לי בני ישראל עבדים... אני ה' אלקיכם' (ויקרא כה:נה) - מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטן, מעלין עליו כאילו משתעבד למעלן". והכוונה הפשוטה היא, שהקב"ה הוציא את בני ישראל מעבדות במצרים כדי לקדש את שמו בהראותו לגוים את כחו וגבורתו, ואם כן, כאשר שוב משתעבדים ישראל, איה כחו ואיה גבורתו? אין לך חילול השם גדול מזה, והרי זה כאילו הקב"ה כביכול משתעבד בידי הגוים. ואם כך הוא כאשר הגוי עולה על ישראל ומשעבד אותו, מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, כאשר מתוך פחד מהגוי וחרדת אדם ויראת בשר ודם, משעבד היהודי את עצמו לגוי, ולוקח לעצמו אדון על אדונו הקב"ה, רח"ל? וכי יש חילול השם גדול מזה? חיגרו שקים, סיפדו והילילו ישראל.

בתקופה זו של התחלת הגאולה, של עקבות משיחא, כאשר הקב"ה בחסדו ולקראת הגאולה בעתה, דורש מאתנו קידוש השם העומד על עמוד התווך של אמונה ובטחון בה' - אנו ובנינו וזקנינו שקענו בבוץ של גלות ופחד מהגוי, והרמנו על נס עלוב את הפחד והשפלות של "אסור להתגרות באומות העולם", ענין שהורתו ולידתו העגומה בגלות ובעלבון ובשפלות - והעיקר בחילול שמו הגדול של מלך מלכי המלכים. ואם מושג זה היה מתאים לשפלות הגלות, כאשר בלית ברירה היינו לעבדים ולשפחות לגוים, ללא כח וללא אפשרות להתרומם ולהגן על עצמנו, איך נעֵז להביא לתוך ארצנו, ארץ הקודש, ארץ חמדה, ארצו של הקב"ה, את אותו מושג מביש ועלוב של "אסור להתגרות באומות העולם"? והרי כאשר הקב"ה העניק לנו את הנס והאות והמופת הגדולים והעצומים ביותר מאז נצחונות בית החשמונאים, נשארנו אותה תוצרת גלותית, אותו עבד לגוים, אותו עבד לעבדים, עם אותה נפש שפלה שבגללה גזר הקב"ה מה שגזר על אבותינו במדבר.

קידוש השם הוא צו ומצות השעה לעם ישראל, וקידוש השם תחילתו והורתו ולידתו וקיומו באמונה ובבטחון מלא בהקב"ה. זכור ואל תשכח את הכלל הגדול הזה: כל מי שסומך על הגוי ומבקש את עזרתו, דוחק את רגלי המשיח, דוחה את הגאולה ומביא עלינו את רוגזו וזעמו של הקב"ה. כי הגאולה תבוא אך ורק כאשר ישראל יהיו לבד, ואפס עצור ועזוב, כי רק בזה יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם, כאשר הגוים יראו בתמיהה ובפה פעור את כחו וגבורתו ללא עזר וללא עזרה, ויתגשם לעיני העמים החזון של "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב:יז). יתר על כן, לעולם לא יאמין עם חזקי מצח וקשי לב, שה' הוא הגואל והמושיע, כל זמן שיהיה אפילו עם אחד, בעל ברית אחד גוי, שיעמוד לצד ישראל. רק כאשר יתגשם "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", רק ביום שיראה היהודי כי ה' בדד ינחנו, רק אז יאמין ישראל בה' ובתורת משה עבדו. ואכן, כך יהיה: עם בדד עם אלקים בדד, ושניהם לבד מול כל העולם. רק כך תבוא הגאולה של עם ישראל וכביכול של הקב"ה, דרך "והתגדִלתי והתקדִשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לח:כג).

והבטחון בה', המלא והשלם, מביא לידי מסירות נפש.

[[רכג]]