פרק לה- סימני גאולה

פרק לה

סימני הגאולה

דורו של משיח יהיה ממושך, כפי שהבאנו לעיל שיש אומרים שיהיה ארבעים שנה, ויש אומרים שבעים שנה, ויש אומרים שלשה דורות (עיי"ש). הספרי אומר (האזינו שי): "'בינו שנות דור ודור' (דברים לב:ז) - זה דורו של משיח שיש בו ג' דורות, שנאמר (תהלים עב:ה): 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'".

חז"ל רמזו על סדר השלבים של תקופת המשיח, בגאולה האחרונה, והם: ימות המשיח; מפלתה של רומי-אדום; והשלב האחרון, גוג ומגוג. כך אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי לז): "'שוש אשיש' (ישעיהו סא:י), 'שוש' - בימות המשיח; 'אשיש' ---אדום לא תבשר את סוף הרשעות ואת ביאת המשיח ואת מלכות הקב"ה, אלא עדיין העמים האחרים שיישארו יעלו על ארץ ישראל. במפלתה של רומי הרשעה; 'תָגֵל נפשי באלקי' זו מלחמת גוג ומגוג". יוצא מדברי חז"ל, שמפלתה של רומי

עוד משמע משם, ש"ימות המשיח" יקדמו למלחמת גוג. אך מדברי חז"ל בספרי (זאת הברכה שמג) משמע להיפך, וז"ל: "'הופיע מהר פארן' (דברים לג:ב) - ארבע הופעות הם: ראשונה במצרים, שנאמר: 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה' (תהלים פ:ב); שניה בשעת מתן תורה, שנאמר: 'הופיע מהר פארן'; שלישית לימות גוג ומגוג, שנאמר: 'אל נקמות ה', אל נקמות הופיע' (שם צד:א); רביעית לימות המשיח, שנאמר: 'מציון מכלל יופי אלקים הופיע' (שם נ:ב)". ונראה לי שבשני המדרשים מדובר בשתי הגאולות השונות. הפסיקתא מדברת בגאולה של "אחישנה", ובה בודאי ימות המשיח יבואו בלי חבלי משיח, ללא יגון ועינויים, חיש מהר, ומשום כך אמרו שם חז"ל "'שוש' - בימות המשיח", כלומר, שכבר בתחילת הגאולה יש לשוש ולשמוח כי לא יהיה יגון, וחיש מהר תפול רומי ויושמדו גוג והעמים. לעומת זאת, הספרי מדבר על גאולה של "בעתה", שבה הסוף המתוק והמפואר לא יבוא מיד, אלא לפני כן תבאנה על ישראל צרות עגומות, כַלֵה במלחמת גוג, ורק אז יהיו ימות המשיח של "מציון מכלל יופי".

>אם תהיה גאולה של "אחישנה", אחרי שתפול מלכות רומי, יבואו המוני גוים מתוך פחד ובגלל הכבוד של ישראל וירצו להתגייר, ולא יקבלום מנהיגי הדור שיהיו גדולי התורה ומאמינים בתורת ה' (שהרי אם לא כן, לא תיתכן גאולה של "אחישנה"). והסיבה שלא יקבלום היא שיחששו שאינם באים מתוך כוונה לשמה אלא בגלל הכבוד של ישראל. כל אמרו חז"ל (ע"ז ג:): "רבי יוסי אומר לעתיד לבא באין אומות העולם ומתגיירין. ומי מקבלינן מינייהו, והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה [משום שלא התכוונו לשמה]? אלא שנעשו גרים גרורים [כלומר, הם מתגיירים כביכול ומקיימים מצוות אך אנחנו איננו מקבלים אותם], ומניחין תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם".

אבל אח"כ, ממשיכה הגמרא: "כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן, על מה באתם? [[תכב]] אומרים לו: 'על ה' ועל משיחו', שנאמר (תהלים ב:א-ב): 'למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [יתיצבו מלכי ארץ]' וגו'. וכל אחד מנתק מצוותו והולך לו, שנאמר (שם:ג): 'ננתקה את מוסרותימו' וגו'. והקב"ה יושב ומשחק, שנאמר (שם:ד): 'יושב בשמים ישחק' וגו'. אמר רבי יצחק: אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד" (ובגמרא מפרשים שהקב"ה לעולם אינו משחק על בריותיו, היינו שאינו שֹשֹ על מפלתם, אלא רק באותו יום של מפלת גוג והעמים, שבו ביום הוא מומלך כמלך על כל הארץ). ואם הקב"ה שֹשֹ במפלת גוג אע"פ שלא שֹשֹ על מפלת מצרים, הרי ישראל, שנצטווה להודות ולהלל ולשיר בים סוף, על אחת כמה וכמה שישיש בגאולה האחרונה.

אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי ב): "ולמה קורין את ההלל [בחנוכה]? מפני שכתב 'אל ה' ויאר לנו' (תהלים קיח:כז). ולמה אין קורין בפורים? כתב 'להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם' וגו' (אסתר ח:יא), ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות, ומלכות של אחשורוש היתה קיימת לכן אין קורין. אבל במלכות של יון שכילה אותה הקב"ה, התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים: לשעבר היינו עבדים לפרעה, עבדים ליון, ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו - 'הללו עבדי ה'' (תהלים קיג:א)". ואם קבעו הלל על חרות ארעית, בודאי תהיה חובה להלל ולשבח ולשוש ולשמוח בגאולה האחרונה על מפלת והשמדת גוג והגוים שיעלו על א"י להשמידנו.

ליום גדול זה צמאים ישראל ומחכים בכליון עינים - להשמדתם של גוג והעמים. ובודאי מצוה לצפות לישועה זו כל שעה ושעה. כך אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי א): "'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים' (תהלים מב:ג)... 'צמאה נפשי לאלקים' - כשתעשה את הדין באומות העולם... 'לאלקים' - כשתחזור אותה האלקות שעשיתני בסיני: 'אני אמרתי אלקים אתם' (שם פב:ו). ד"א: 'לאלקים', שתלבושו אלקות כשם שלבשת בסיני, הקרב הקץ ותייחד אלקותך בעולמך 'והיה ה' למלך על כל הארץ' (זכריה יד:ט)".

>חז"ל לימדונו כלל גדול ועצום: תורת המלחמה נגד הגוים היא ההדרכה והלימוד למלחמת המשיח נגד הגוים. כלומר, כשם שבכל מלחמה נגד הגוים, הברירה שניתנת להם היא בין כניעה עם מסים ועבדות לבין מיתה, כך בימי המשיח. כך אומר התנחומא (שופטים יט): "'וקראת אליה לשלום' (דברים כ:י) - מדבר במלך המשיח שפותח להם לשלום, שנאמר (זכריה ט:י): 'ודִבר שלום לגוים ומשלו מים עד ים'. 'והיה אם שלום תענך' (דברים כ:יא), שהם כופתים את עצמן, שנאמר (ישעיהו ב:ד): 'וכִתתו חרבותם לאִתִים וחניתותיהם למַזְמֵרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. 'והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך' (דברים שם), שיהיו מביאין לו דורון, שנאמר (תהלים סח:לב): 'יאֱתָיו חשמנים מִנִי מצרים', שהם חשים ובאים במנחתם. 'כוש תריץ ידיו לאלקים' (שם), שהן רצים ובאים במנחתם. 'ואם לא תשלים עמך', רוח חזזית נכנסת בהם והם מורדין במלך המשיח. מיד הורגם, שנאמר (ישעיהו יא:ד) 'והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע'. ואין משייר אלא ישראל, שנאמר (דברים לב:יב): 'ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר'".

פתח פיך, ידידי, ואמלאהו באמת היקרה של תורת ה'. כמו שמלחמות ישראל נגד הגוים בא"י נועדו לטהר את הארץ מהזרות ומהנכריוּת של תרבותם הרעה, ומשום כך הגוים היו חייבים לקבל על עצמם מסים ועבדות לישראל, ולהודות שישראל הם בעלי הארץ ושה' אלקי ישראל הוא האלקים האמיתי, הוא הדין לימות המשיח. המושג "לא ישא גוי אל גוי חרב" אינו רק ענין של שלום עולמי, כפי שטוענים [[תכג]] המתבוללים והמתייוונים והמסופקים, אלא בראש ובראשונה שהגוים יהיו שפלים ועבדים לעם ישראל. אחרית הימים, התקופה בה ימלוך הקב"ה כמלך על כל הארץ, לא נועדה כדי לתת נחת רוח ושלוה לרשעים או לגוים שאינם משפילים את עצמם לפני ישראל בעבדות ובמסים. הגוים חייבים להיכנע, להשליך מעליהם את אמונותיהם ואת דתיהם הנפסדות, ולהיכנע בפני ישראל. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה ח): "וכן את מוצא שעתידין אומות העולם לכפור בעבודה זרה שלהן, שנאמר (ירמיהו טז:יט-כ): 'ה' עֻזי ומעֻזי ומנוּסי ביום צרה וגו' היעשה לו אדם אלקים' וגו', ואומר (ישעיהו ב:כ): 'ביום ההוא ישליך האדם' וגו', ואומר (שם:כא): 'לבוא בנקרות הצורים' וגו', ואחריו מה כתיב (שם:יח), 'והאלילים כליל יחלוף'".

הגאולה תבוא בשביל ישראל, כדי להרים את קרנם ואת קרן אלקי ישראל בעיני הגוים שבזו להם ועינו אותם. אומר הפסיקתא רבתי (לה): "'רני ושמחי' (זכריה ב:יד) - אימת מתקיים הדבר הזה? בשעה שהקב"ה גואל את ישראל. קודם שלשה ימים שיבוא משיח, בא אליהו ועומד על הרי ישראל ובוכה ומספיד עליהם, ואומר: הרי ארץ ישראל עד מתי אתם עומדים בחורב ציה ושממה. וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. ואח"כ אומר להם: בא שלום לעולם, שנאמר: 'הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום' (נחום ב:א). כיון ששמעו רשעים, הם שמחים כולם, ואומרים זה לזה, בא שלום לנו. ביום השני בא ועומד על הרי ישראל ואומר: טובה באתה לעולם, שנאמר: 'מבשר טוב' (ישעיהו נב:ז). ביום השלישי בא ואומר: באתה ישועה לעולם, שנאמר: 'משמיע ישועה' (שם). וכיון שהוא רואה את הרשעים שהם אומרים כך, לכך: 'אומר לציון מלך אלקיך' (שם). ללמדך, לציון ולבניה בא ישועה, ולא לרשעים. באותה השעה, מראה הקב"ה את כבודו ומלכותו לכל באי עולם, וגואל את ישראל ונגלה בראשם, שנאמר (מיכה ב:יג): 'עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו שער ויצאו בו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם'".

גם הספרי אומר (האזינו שיא): "'בהנחל עליון גוים' (דברים לב:ח) - כשהנחיל המקום העולם לאומות חלקום לגיהנם, שנאמר (יחזקאל לב:כב,כד,ל,כט): 'שם אשור וכל קהלה... עילם וכל המונה... שמה נסיכי צפון כולם וכל צידוני... שמה אדום מלכיה וכל [נשיאיה]'. ואם תאמר מי נוטל עושרם וכבודם של אלו? הוי אומר ישראל, שנאמר 'יצב גבולות עמים' (דברים שם)".

[[תכד]]