במושב הלצים

במושב הלצים

במושב הלצים 1 

י"ד שבט (7 בפברואר) – מה אנחנו עושים שם, בכלל? מה, בשם ה', אחז בנו, שבגללו אנחנו נשארים בחברתם, לסבול עלבונות וחירופים? מה יש שם שמחייב אותנו לשבת ולהיות עדים להתקפות ולגינויים, מטרה להחלטות הנוטפות שנאה תהומית, שהורתה בצביעות ולידתה ברמאות? מה מדביק אותנו לכסאותינו במושב הלצים, מקום העמים הזועמים, המכונה "האומות המאוחדות"?

אני צופה בלי להאמין. לא במראה האבסורדי של כנופיית פלישתים, המתעלמים ממה שקורה בפולין, באפגניסטן, באירן, בעיראק וכל השאר, חוץ מן הרשע היחיד והמסוכן ביותר בעולם, מדינת ישראל; לא במראה של נציגיהם של הברברים העירומים למחצה של אפריקה והפאגאנים של אסיה והמנוונים של אירופה, המתאחדים בכוחם נגד אויב האנושות, מדינת ישראל; לא בכוחה המדהים של המדינה היהודית לאחד עולם שבדרך כלל מלא שנאה ועוינות הדדית, של קומוניזם ופאשיזם, מזרח ומערב, צפון ודרום, שחור וחום וצהוב ולבן, סביב האיום מאוייבם המשותף, מדינת ישראל. לתמיהתי אין שום קשר לפרימיטיביים האפריקנים ולאיים אסיאניים שבקושי יודעים על קיום היהודים ושמצטרפים לקריאה העקיפה להשמדת ישראל. תדהמתי אינה מופנית לצ'אד חסרת המזל או לפפואה הקניבליסטית או לגרמניה המזרחית אוהבת המצעדים או לפשיסטים הסובייטים. אני לא אחד מאלו שזועמים על הקרמלין בשל השוואתו את ישראל לגרמניה הנאצית, או על סוריה ה"דמוקרטית" בשל גינוייה את ישראל כ"פשיסטית", או על הרפובליקה העממית של סין, אוהבת השלום, בשל גינוי ה"תוקפנות" של ישראל. אני אחד מאלו המפהקים למשמע הגינויים של עשיו, מפני שאינם באים כהפתעה עבורי בכלל. אני אחד מאלו שמתייחסים לאותו מושב לצים, האומות המאוחדות, באותה דאגה השמורה לי עבור קשקשים – משהו שאדם מנער מעליו, ושוכח אותו לנצח.

לא, זה לא ההמון הרב-לשוני של הברברים המתוחכמים, שמצליחים להיות נשגבים מבינתי, אלא דווקא יכולתם של היהודים לשבת ולספוג את השנאה, הבוז, התיעוב, הארס והזעם שה"לצים" עורמים עלינו, כמעט יום יום. אין ספק שמדינת ישראל קבעה שיא במאזוכיזם לאומי, שיחזיק מעמד שנים רבות. לא מטרידה אותי ההחלטה העלובה של העצרת הכללית שקוראת להטיל סנקציות על מדינת ישראל. אני נבוך מסירובה של מדינת ישראל להטיל סנקציות על ה"לצים".

מה אנחנו עושים שם? מדוע אנחנו נשארים שם? איפה מידת הכבוד העצמי שראוי להניח שתהיה למדינה יהודית שנולדה מתוך להבות אושוויץ, ונועדה לשמור על גאוות עם ישראל ועל כבודו?

עליך להבין שבסופו של דבר, הם יסלקו אותנו (ואלו שנשענים על משענת הקנה הרצוץ של ושינגטון, עוד יגלו את קיסמיה ננעצים בידם, כאשר היא תישבר תחת משקלם). דע, שבסופו של ענין, בכל מקרה, הם יוציאו אותנו מקרבם. בואו נקדש את השם לפני חרפתו של אותו חילול השם, ונעזוב. בואו נסלק אותם מקרבנו תחילה.

אלוקי האהוב, כמה הייתי רוצה להיות שליח מדינת ישראל, של ממשלה שמבינה מהי גאווה יהודית וקידוש שם השם! כמה הייתי משתוקק לנאום את הנאום האחרון של מדינת ישראל בפני אותה כנופיית ליצנים, מושב הלצים. איך הייתי קם, ופונה לאספסוף הרבגוני, ואומר:

לפני שנים רבות, כאשר אבות אבותיכם עסקו בציד ובביזה, אבותי כתבו את התנ"ך, ומי שניצח את הפלשתים, נעים זמירות ישראל, דוד, כתב את הראשון שבמזמורי התהילים הנפלאים שלו. אני קורא אותו לכם, הפלישתים של ימינו. האזינו:

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב".

למשך יותר מדי זמן הלכנו, אנחנו, העם הנבחר והמיוחד של ה', בעצת הרשעים הזאת. למשך יותר מדי זמן עמדנו בדרך החטאים הזאת. למשך הרבה יותר מדי זמן ישבנו במושב הלצים המגעיל הזה. אתם רוצים לגנות אותנו? אנחנו מגנים אתכם פי אלף. אתם רוצים לסלק אותנו? אנחנו מציעים היום, שנסלק אתכם מנוכחותנו. אנחנו מציעים היום שניפרד מטומאת הרע והצביעות שלכם. אנחנו מציעים היום שנימלט מנוכחותכם הנתעבת והמרושעת. אנחנו עומדים היום ו"עושים הבדלה". אנחנו, הקדושים, נפרדים מכם, אנשי החול.  אנחנו, אור העולם, נפרדים מכם, החושך. אנחנו, ישראל, נפרדים מכם, אומות העולם. אנחנו עוזבים אתכם היום, אומות זועמות עלובות, כדי למלא את ייעודנו. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

אתם סוחרים בכחש, ומתעסקים בלכלוך. אתם מתרברבים בצביעות ועושים גלים בכיעור. אתם כיעור וסרטן שצריך להסיר, ושיוסר. אבל תחילה, אנחנו מסירים את עצמנו מכם. אתם יכולים להמשיך את השאגות ואת צווחות הזעם שלכם, אבל אנחנו לא נהיה כאן לשמוע אותן. תוכלו להמשיך להעמיד פנים כבית משפט בינלאומי, אבל אנחנו לא נהיה כאן לסייע לשודדים ולפרימיטיביים ולמנוונים ולברברים בהצגה שלהם. אנחנו מוציאים את עצמנו מ"מושב הלצים המאוחדים" הזה, מאוחדים רק בשנאה ובתיעוב לעם הנבחר ולאלקי ישראל. ואנחנו גם מוציאים מקרבנו את הכנופייה של אספסוף החיילים  שלכם. שימצאו להם מדינה אחרת ל"פקח" עליה.

ועוד מלה אחת, זועמים מאוחדים. הורג הפלשתים המשיך וכתב מזמור שני. האזינו, מפני שהם מדבר אליכם – לכל אחד ואחד מכם:

"לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק? יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי–אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל ה' וְעַל-מְשִׁיחוֹ... יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק; ה' יִלְעַג-לָמוֹ... וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ; הִוָּסְרוּ שׁפְטֵי אָרֶץ. עִבְדוּ אֶת-ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף ותֹאבְדוּ דֶרֶךְ..."

זִכרו, אתם שמזלזלים – הוזהרתם מראש. ולגבינו – אנחנו עוזבים אתכם ומשליכים אתכם מקרבנו. אנחנו הולכים לירושלים, ששם, יבוא יום, בקרוב, ותזחלו על גחונכם אל הר ה', שמשם, מציון, תצא תורת אמת.

אהה, אילו היו לנו קצת כבוד, קצת אמונה, קצת בטחון בה'. אז היתה גאולתנו באה מהר כנהר שוטף.

1  In the Seat of the Scornful, February 19, 1982.