פרק טו – כללי קידוש השם

פרק טו – כללי קידוש השם

פרק טו – כללי קידוש השם

אך אם אני לדודי ודודי לי, מי יוכל לנו? והלא אז, מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבת ה' אלינו. אמונה, בטחון, "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"! (תהלים כז,יד).

ועִקר העִקרים ויסוד היסודות – כל זה בגלוי ובלי ערמומיות, בלי פשרות או ויתורים, בריש גלי, לעיני כל העמים, ביד רמה ומיד! ובל נתפס בפח שלכד רבים וטובים – אך לא מושלמים – שמסכימים לדברינו אך טוענים: בכל זאת אנו חייבים ללכת לאט; בכל זאת נצטרך לוותר פה ושם כדי שנקבל לפחות חלק, ואז נתבע עוד; בכל זאת העיתוי צריך להיות מתאים ונכון...

לכזה תאמר: "פוק, קרא קראך לברא! (לך, פסוק פסוקיך לחוץ)" – עד מתי אתם מעקמים עלינו את המקרא! אין זאת דרכה של אמונה – כי אם דבר והיפוכו! האזינו לציוני הדרך של קידוש ה':

א. בלי פשרות וויתורים! תשע מכות עברו על מצרים, ופרעה – רצוץ ועל סף התמוטטות – קורא למשה רבנו, ואומר לו: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י,כד). וכי לא שמחה גדולה זו? וכי יש צל של ספק משה יסכים? אחרי שנות גרות ועבדות, כאשר הרודן העריץ התקפל ונכנע ופותח שערי הכלא לחבושים, ואור החרות מאיר להם, הייתכן שבגלל תנאי פעוט זה " רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג" – יתעקש משה רבנו? האם יש לדחות חרות ושלווה בגלל צאן ובקר? אם הויתור המועט הזה הוא מחיר יציאה משעבוד לגאולה – הבה נשלמו.

אך משה רבנו בשלו: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה..." (שם כה-כו). מטרת הגאולה ממצרים אינה בעיקרה פדות מעבדות מצרים. כוונת ה' הרבה יורת עמוקה .רצון ה' הוא להוכיח לפרעה, למלכותו ולעולמו, המכריזים בגבהות לבם. "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה,ב) – שאכן יש אלוקים בישראל, שאכן הוא על הכל מושל, שאכן בידו נפש כל חי. מטרת יציאת מצרים היא ששם ה' יתגדל ויתרומם. קידוש ה'! ולימדנו הכתוב שכשאר מדובר בקידוש ה' – אין פשרות ואין ויתורים.

ב. ביד רמה ובראש גלוי! המכה העשירית פוקדת את מצרים. "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב,ל). בבהלה, באמצע הלילה, נכנע פרעה כניעה מלאה, וקורא למשה רבנו: "קוּמוּ, צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם..." (שם לא-לב). אך עתה, מיד – בחצות הלילה! ברור עתה שהצר הצורר נכנע כניעה מלאה. ניצחון בלי תנאים. אנשים, נשים, טף, צאן ובקר – הכל.

מובן מאליו שמשה רבנו יסכים, ובו במקום יצעד בראש רבבות ישראל ויוליכם לחרות. אך לא מחשבותינו מחשבות ה': "אמר לו האלוקים: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא לבני בלילה, אלא יצאו בראש גלוי, בחצי היום! (שמות רבה יח,ח). ומשה רבנו אומר לפרעה: "...וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים" (תנחומא, בא ז). וכן: "אמר לו משה: מֻזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (מכילתא, בא, פרשה יג).

והעיקרון הוא כה חשוב, עד שרבי עקיבא (פסחים קכ) פוסק שקרבן הפסח – סמל הגאולה – נאכל עד הבוקר, "שעת החיפזון" של ישראל, כזיכרון שהגאולה האמיתית הייתה דווקא בבוקר, בפרהסיא. ודבר מובן מאליו הוא, שהרי קידוש ה' תובע "ראש גלוי", בלי מרמה וערמומיות. שהרי פשרה וסודיות וערמומיות הן כולן היפוכן המוחלט של קידוש ה', שכל כוונתו הוא להפגין לעולם ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא,ל). קידוש ה' עומד בגלוי ובלעג למשנאיו; "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל" (ישעיה ח,י). ובכן, בני ישראל מצֻוים: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב,כב). ורק למחרת, לאור השמש: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שם,נא), ואמרו חז"ל: "לפי שהיו מצרים אומרים... אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם... אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה!" (ספרי, פרשת האזינו שלז).

ג. ואסור להשהות את פרשת קידוש השם אפילו לרגע. לגבי חילול וקידוש שמו יתברך אין עניין של "עיתוי", שכל זמן ששמו מתחלל, אין כסאו שלם. וכך למדונו חז"ל במסכת סוטה (יג): "כיון שהגיעו השבטים שבאו לקבור את יעקב למערת המכפלה, בא עשו ועִכב בטענה שהחלקה הנותרת שייכת לו. אמרו לו: מכרת את חלקך במערה ליעקב. אמר להם: הראו לי את שטר המכירה. אמרו לו: השטר בארץ מצרים. שלחו את נפתלי קל-הרגליים להביא אותו. חושים בן דן היה שם והיה חרש. אמר להם: מה כל זה? אמרו לו: זה (עשו) מעכב עד שיבא נפתלי ממצרים (עם השטר). אמר להם: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בביזיון?!" (ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהא סבא מוטל בביזיון?!) – הרים מקל והכה לעשו על ראשו והרגו...". ותימא! והלא נפתלי היה חוזר בעוד כמה ימים, ולמה לא חכה חושים זמן קצר? אלא לימדונו חז"ל זאת חילול השם וביזיון שמו, חייב היהודי לחסל מיד, ומי יעז לקחת על עצמו ויתור על כבודו של ה' יתברך?

וכן מצאנו במשה רבנו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא,ב). וזה לשון חז"ל: "אלו היה רוצה משה להיות כמה שנים, היה חי. שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'נקום... אחר תאסף' – תלה הכתוב מיתתו במדין (ואם היה משהה את המלחמה לא היה מת), אלא להודיעך שבחו של משה, אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!" (במדבר רבה כב,ב).

ותימא! איזה שבח זה למשה? וכי כאשר ניתנת לאדם אפשרות לחיות עוד כמה ימים או שבועות או שנים מותר לו לסרב? וכי אין אנו מצווים "'וחי בהם' – ולא שתמות בהם"? התשובה מרשימה: כאשר מתעוררת בעיה של ביטול חילול ה', כמו מלחמת מצווה נגד מדין שיעצה למואב לחלל שם ה' בשיטים, אין בכלל מושג של השהיה, של "עיתוני" נכון, אפילו כאשר ברור שהצעד שהאדם עושה בוודאי יעלה לו במחיר של חייו. אין קידוש ה' סובל השהיה ולו לרגע.

האמונה, הביטחון וקידוש ה', שהם לב ליבה של הבעיה של ארץ ישראל, עומדים בסתירה מוחלטת לויתורים, ערמומיות, השהיה וסתר. כל אלה מסלפים, מכערים והורסים את הנשק היחידה אשר יחיש לנו את הגאולה: האמונה. הישמעאלים המסוכנים, משטיננו ומקטרגינו מהווים סכנה, פצצת זמן, גידול ממאיר וחילול שמו של הקדוש ברוך הוא וישראל. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם..." (במדבר לג,נה) מוזהרים ועומדים אנו מהר סיני.