דברים פרק כא
פרק כא
א"י(א) כי יִמָצֵא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נוֹתן לך לרשתה...
עם ישראל(ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה. פירש רש"י: "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה".
עם ישראל; אהבת ישראל
(ח) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'... (בעגלה ערופה). כתב בעל הטורים: "מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה".
א"י; מלחמת מצוה; פיקוח נפש
(י) כי תצא למלחמה על אוֹיביך וּנתָנוֹ ה' אלקיך בידך ושבית שביוֹ (באשת יפת תאר). כתב רש"י: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת א"י אין לומר 'ושבית שביו'...". לכאורה היה לרש"י לומר "במלחמת חו"ל הכתוב מדבר שבמלחמת א"י..."? אלא אגב אורחא לימד אותנו, שבדרך כלל מלחמת רשות היא מלחמת חו"ל, ומלחמת א"י אינה מלחמת רשות אלא מלחמת מצוה, ואין בה שיקול של פיקוח נפש.
מלחמת רשות
ויש לשאול על כל המושג הזה של מלחמת רשות, וכי ישראל פותח במלחמה סתם? והנה כתב בעל הטורים: "'כי תצא' - צא אליהם ואל תניחם לבוא עליך, פן ישחיתו הארץ". רואים מזה שמלחמת רשות היא כאשר יש לחשוש שהאויב מתכנן מלחמה, ובנדון הזה אסור לחכות אלא חייבים לצאת במכת מנע.
אמונה; מלחמה
כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. יש להקשות, למה התחיל בלשון רבים, "אויביך", וסיים בלשון יחיד - "ונתנו", "שביו"? ויתכן שהכתוב בא לומר לנו, שאע"פ שישראל יוצא נגד רבים, "אויביך", ה' ימסור אותם בידינו כאילו הם אחד.
מושגים; המשפחה
(יא) וראית בשביה אשת יפת תוֹאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. כתב רש"י: "אם נשאה, סופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה". זאת התוצאה של קידושין שאינם באים על רקע של קדושה אלא של אהבה פיזית, כמו באמנון ותמר. ובזה מתורצת הקושיא, למה כתוב בפסוק י: "כי תצא למלחמה על איביך... ושבית שביו", והרי היה צריך לומר "ושבית שביך", שהרי "שביו" משמע השבי של אויבך? אלא ודאי, הכוונה היא שכאשר אתה לוקח אשת יפת תואר, על אף שאתה חושב שאתה כבשת אותה מאויביך, האמת היא שהיא מלכודת, ואתה עתיד להיות כבוש על ידה, ותהיה באמת "שביו" של האויב. ולכן גזרה התורה את כל הדינים של אשת יפת תואר, כדי שתתגנה עליו.
מושגים; יצר הרע; עם ישראל
וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. כתב רש"י: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע...". ואמרו בקידושין (כא:-כב.): "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות [בהמה מסוכנת וקרובה למות] שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". לפעמים הקב"ה נאלץ כביכול לסגת ולוותר על הקדושה המלאה, משום שהוא מכיר את חולשת האדם, וגם אצלו יש ענין של "אין גוזרין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".
ידעתי את ה'; מדות הקב"ה; רחמים
אומר המדרש כאן (דברים רבה ו:א): "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כוחו. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה; מנין? שנאמר (ויקרא כב:כז): 'ומיום השמיני והלאה [יֵרָצֶה לקרבן אשֶה לה']'. ולא עוד - אלא שאמר הקב"ה (שם:כח): 'אוֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות; מנין? שנאמר: 'כי יִקָרֵא קן צפור לפניך'".
הגאולה - בעתה אחישנה
(טו-טז) כי תהייןָ לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים... והיה ביום הנחילו... לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה. מביא בעל הטורים: "במדרש דורש: 'לאיש' - זה הקב"ה. 'האהובה' - אלו הגוים שמראה להם פנים. 'שנואה' - אלו ישראל שמסתיר מהם פנים. 'ביום הנחילו' - לעתיד לבוא. 'לא יוכל לבכר' - כי אם 'בני בכורי ישראל' (שמות ד:כב)".
מושגים; קדושת הבכור; עם ישראל
(יז) כי את הבכוֹר בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים בכל אשר יִמָצֵא לו, כי הוא ראשית אוֹנו, לו משפט הבכוֹרה. טעם העדיפות של פי שנים לבכור הוא משום שיש לו קדושה. וקדושתו היא כמו שאמר יעקב לראובן (בראשית מט:ג): "בכוֹרי אתה, כוֹחי וראשית אוני". כלומר, שהוא, האב, לא בא על אשה אחרת לפני אמו של הבכור הזה, ולא הוציא זרע לבטלה, ולכן הבכור הזה הוא תוצאה של קדושה. ועל אף שזה לא נכון אצל כל בכור (שהרי אולי אביו אכן בא על אשה אחרת קודם לכן, או הוציא זרע לבטלה), מ"מ כמו שכתב על זה האבן עזרא: "הנודע עם הישר ידבר, וכל ישראל בחזקת ישרים". ואגב המושג הזה, כל "ראשית" הוא מובחר וקדוש. וזאת כוונת בעל הטורים שכתב: "כל 'ראשית' הוא מובחר, 'ראשית דגנך' (לעיל יח:ד), 'קוֹדש ישראל לה', ראשית תבואתוֹה' (ירמיהו ב:ג)". וכתב הספורנו (טז): "אבל אם יעשה זה בסיבת רשעת הבן הבכור, אז ראוי להעביר כאומרם ז"ל (ב"ב קלג:)".
עם ישראל; קדושים תהיו; בן סורר ומורה; מושגים
(כ) ...בננו זה סורר ומוֹרה, איננו שוֹמע בקוֹלנו, זולל וסוֹבא. החטא של סורר ומורה מוגדר ע"י הרמב"ן כך (פסוק יח): "האחד, שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם. והשני, שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט:ב): 'קדוֹשים תהיו', ונאמר עוד (לעיל יג:ה): 'ואוֹתו תעבוֹדו ובו תדבקון', כאשר פירשתי, שנצטוינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'". ונראה לי שהתורה לימדה אותנו כאן כלל גדול: שמטרת החיים היא הקדושה, והיא מתבטאת בביטול היש וביטול האנוכיות וקבלת מרות ה' ועול מלכות שמים, ומי שאינו מוכן לקבל על עצמו משמעת בחיים ולהיות קדוש, אלא רוצה רק ליהנות, כופר בה' ובעול מלכותו. כך כתב אבן עזרא (כ): "והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה". ואדם כזה פועל בניגוד לתכלית הבריאה, ואינו ראוי להתקיים, ולכן הוא חייב מיתה. וכל זה הוראה ולקח בשבילנו, ומשום כך אמרו חז"ל (סנהדרין עא.) שבן סורר ומורה לא היה במציאות מעולם, אבל הלקח נשאר. והענין הזה של משמעת וקבלת עול ומרות, מודגש בזה שאינו שומע לאביו ולאמו, שהם סמל המרות והמשמעת. ואם הוא פורק את עוּלם בגיל צעיר כזה, בוודאי הוא מרדן, שלא ישתנה, והמורד בהוריו כמורד בהקב"ה. ומי שחי רק בשביל תענוגים, גם אם עד עכשיו לא פגע באנשים אחרים, בהכרח יגיע לזה, משום שאדם שאוהב רק את עצמו, בהכרח יפגע באחרים כדי ליהנות. ועל זה אמר רש"י (כ): "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו".
מושגים; תכלית ותועלת החיים; בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו, מוטב ימות זכאי...; עם ישראל
(כא) ורגמֻהו כל אנשי עירו באבנים ומת... כתב רש"י (כ): "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו - סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו [הרגלו], ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב!" מזה לומדים את סופו ההכרחי של אדם שחי רק לשם התענוגים שלו, והתורה מלמדת אותנו גם: א) שאדם כזה אינו ראוי לחיות, כי זאת לא תכלית האדם והבריאה; ב) שכדאי לאדם למות זכאי ולא לחיות בעבירות, כי החיים אינם העיקר אלא איך שאדם חי את חייו.
מושגים; ובערת הרע מקרבך; עם ישראל
ורגמהו כל אנשי עירו באבנים, ומת; ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויִרָאו. יש לבער את הרע קודם שיביא לידי מעשה רע. כלומר, גם אם בן סורר ומורה זה לא הגיע עדיין לידי מעשה רע, בכל זאת יש להמיתו לפני כן, כדי שזה ישמש התראה לעם. כך כתב הרמב"ן (יח): "כי לא הומת בגודל חטאו, אלא לייסר בו את הרבים, ושלא יהיה תקלה לאחרים". וכן בזקן ממרא, וכן במסית.
מושגים; כל ישראל ערֵבים להוכיח על הרע; עם ישראל
(כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מָוֶת והומת - ותלית אוֹתו על עץ. כתב בעל הטורים: "לומר לך שכל ישראל ערבים זה לזה לבער ולהוכיח החוטאים". מכאן אנו מבינים שיש מצות הוכחה על כל יהודי, ללמד את השאר את האמת, וזה משום שכל יהודי ערב בעד חבירו, וההוכחה היא בגדר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח). ואם לא יעשו כן, כולם יֵענשו, כי גם זה משמעות של "כל ישראל ערבים זה בזה". ולכן ביהדות אין מושג של "סובלנות" ו"חופש הפרט", כי אין פרט לגבי יעוד עם ישראל.
חילול השם; מושגים
וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת - ותלית אתו על עץ. כתב הרמב"ן: "והלכה כדברי חכמים, שאינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז, וזה טעם 'כי קללת אלקים תלוי' (פסוק כג)". צריך לפרסם את ביעור החילול.
(כג) לא תלין נִבְלתו על העץ כי קבוֹר תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלקים תלוי... אע"פ שצריך לפרסם את ביעור החילול, מ"מ אסור למשוך את זה יותר מדי, כי מזה יוצא בזיון להקב"ה, שמדברים על זה יותר מדי. כך כתב הרמב"ן: "שיאמרו [האנשים]: מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את ה' או שעבד ע"ז פלונית בכך וכך עבודה, וכך אות ומופת ראה בה...". כלומר, שימשיכו לדבר על זה יותר מדי.
ועוד טעם ניתן בדבר. כך כתב רש"י (והובא גם ברמב"ן): "זלזולו של מלך הוא ["קללת אלקים תלוי"], שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל [בפרט] הם בניו". ולכן, ביזוי האדם הוא ביזוי הקב"ה, ולכן הוא נתלה ליום אחד כדי לבער את חילול השם, ומכאן ואילך זה נקרא ביזוי. יוצא מזה שיש שני טעמים בבל תלין: האחד לכל מת, שאסור להלין מי שעשוי בדמותו של הקב"ה; והשני, למי שנתלה משום שגידף את ה' או עבד ע"ז, משום שזה מפרסם יותר מדי את חילול השם.
א"י
לא תלין נבלתו על העץ... ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נוֹתן לך נחלה. איסור "בל תלין" נוהג גם בחו"ל, אבל בא"י, בנוסף ללאו הזה, יש עוד לאו של "ולא תטמא את אדמתך...", כי המבזה את המת מבזה את הקב"ה, ואם עשה את זה בא"י, הוא מבזה גם את ארץ הקודש. כך כתב הרמב"ן (כב): "המלין התלוי או אפילו המת בארץ, עובר בשני לאוין ועשה; ובחו"ל בעשה ולא תעשה אחד". ולכן אסור גם להלין את נבלתו של גוי, משום טומאת הארץ ומשום שגם הוא עשוי בדמותו של הקב"ה. כך כתב הרמב"ן: "ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן... היה בהם משום טומאת הארץ או שחשש לקללת אלקים".
כאן בולט היסוד של א"י, שחוץ מהאיסור המהותי של כל חטא, שהוא איסור השוה בארץ ובחו"ל, יש איסור נוסף של טומאת הארץ כאשר החטא נעשה בא"י, כי היא ארץ הקודש, ויש הבדל מהותי בינה לבין הגלות.
© כל הזכויות שמורות