דברים פרק כט
פרק כט
עם ישראל(א) ויקרא משה אל כל ישראל... לפי הרמב"ן, לא זזו משם אחרי התוכחה. ומ"מ הוא מדבר אל כולם ומחזק את הברית שהפכה את ישראל לעם ה'.
לא בפילוסופיה אלא בהוכחת החושים...אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים - לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. פעמיים הוא מדגיש את ההוכחה שהם ראו בעיניהם, והם גם ידעו את כחו ואת עוצמתו של פרעה ושל ארץ מצרים, שהיא היתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.
(ב) המסות הגדוֹלוֹת אשר ראו עיניך... שוב ההדגשה על הנסים הגלויים שהיו צריכים לשמש כהוכחה ברורה לידיעת ה', ובכל זאת:
ידעתי את ה'; בחירה חפשית; עם ישראל מסרב לדעת את ה'(ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינַיִם לראות ואזנַיִם לשמוֹע עד היום הזה. כלומר, ובכל זאת, כל מה שה' השתדל לעשות כדי להוכיח את גדולתו ואת יחודו לא עזר. שהנה הקב"ה נותן לאדם בחירה חפשית, ובסופו של דבר האדם הוא הקובע אם יעשה טוב או רע. אבל כאן, הקב"ה רצה להנהיג אתכם ולכוון אתכם בדרך הטוב, על ידי זה שהראה לכם דברים כל כך ברורים עד שהאדם השכלי כמעט חייב ללכת בדרך הטוב, וכאילו ה' היה נותן לאדם לב ועינים ואזנים שיכוונו אותו על כרחו לטוב. ובכל זאת, עד היום הזה - כלומר, מאז ועד היום - זה עדיין לא עזר, אלא ישראל ניסו את ה', ומרדו בו, ו"לא ידעו" אותו. ולא כרש"י שפירש "עד" ולא עד בכלל, כלומר, שהיום הזה כן הבנתם. ויתכן גם שמה שאמר משה (פסוק ה): "המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם", מתייחס גם למעמד הר סיני, ששם ראו בעיניהם דברים שלא ראה עם אחר. אלא שלא נראה כן, שהרי אותם הביטויים "מסות, אותות ומופתים", מופיעים לעיל ד:לד, ושם מדובר על יציאת מצרים. ולכן נראה שכאן הוא מפרט רק את הנסים שעשה איתם שנתנו להם הנאה ותועלת גשמית ופיזית. מ"מ, ממשיך משה ואומר: הרי חוץ מהנסים שראיתם ביציאת מצרים, היו עוד דברים גדולים שעשיתי לתועלתכם:
בטחון
(ד-ה) וָאולֵך אתכם ארבעים שנה במדבר - לא בלו שֹלמוֹתיכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגלך; לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם - למען תדעו כי אני ה' אלקיכם. וכך כתוב לעיל ח:ב-ה: "למען ענוֹתך, לנסוֹתך...", וכתב הרשב"ם (שם:ב): "זה עינוי, שאין פת בסלך, וחייך תלויים למרום בכל היום". והכלל הוא, שהקב"ה הראה להם שכל צרכיהם - המזון והלבוש - היו בידיו. ומצד אחד זה היה עינוי להם - אם לא האמינו; ומצד שני, זה היה הוכחה ברורה שצדיק אינו נעזב ואין זרעו מבקש לחם. ולכן גם זה, כשראוהו ישראל, היה צריך לשמש כהוכחה שה' ישמור עליהם תמיד, ויֵדעו שה' הוא אלקיהם.
שני דברים עשה הקב"ה במדבר: סיפק לישראל את כל צרכיהם, וגם הראה להם שתאוות התענוג והלוקסוס, אינם בכלל צרכי האדם, שהרי ארבעים שנה חיו בלי לחם ויין, כדי שהיהודי יבין שמטרת חייו היא להתקדש ולהתעלות.
א"י - בגלות א"א לישראל להיות אור לגוים
(ד,ו-ז) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר... ויֵצא סיחוֹן מלך חשבון ועוג... ונקח את ארצם... כתב הספורנו (ד): "והביאכם עתה אל ארץ סיחון ועוג, שיש לכם אחוזת ארץ שתוכלו לקיים בה המכוּוָן". כוונתו היא, שלכאורה קשה, הרי יכול היה הקב"ה לשחרר את ישראל במצרים מעבודה קשה, ושיישארו בחרות במצרים, ויהיו שם אור לגוים, ולמה הכניסם לא"י? והתשובה היא, שרק בארץ שלהם, בלי התרבות הגויית והשפעת הרוב, יוכלו להקים מדינת סגולה ולקיים בה את "המכוון" להם. וזו תשובה מוחצת לכל האוילים שטוענים שיעוד ישראל הוא לנוע בגלות ולהיות אור לגוים, שזה שקר ודבר שאינו יכול להצליח.
וממשיך משה, שמלבד ההוכחה מזה שהקב"ה מבטיח להם את כל צרכיהם:
(ו) ותבוֹאו אל המקום הזה [עבר הירדן], ויצא סיחוֹן מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה וַנַכֵם. לא רק שהשפלתם את פרעה, אלא גם את סיחון ועוג. שהנה אדם או מדינה שיודעים שאינם צודקים אינם נלחמים באותו מרץ כמו עם שלוחם על חרותו ועל ארצו נגד אויב שמסכן אותם. ולכן היה אפשר לחשוב שאולי פרעה והמצרים שלא פחדו מישראל, אלא אדרבה, גרמו להם עוול, לא לחמו נגדם בכל כוחם, ולכן הובסו; אבל סיחון ועוג שחשבו שישראל מסכנים את ארצותיהם, אין ספק שיצאו עם כל כוחותיהם, ומה עוד שהם היו מלכים אדירים, ויותר קשה לנצחם. ובכל זאת, ראיתם איך ה' הפיל אותם.
א"י; ישראל שלא עלו מבבל מנעו שכינה מלשרות בבית שני; גלות
ותבוֹאו אל המקום הזה. כתב רבינו בחיי: "ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה [וכן אמר רש"י לעיל כח:כג]... וטעם הדבר שהיו קללות שבתורת כהנים נאמרות בלשון הקב"ה ואלו שבמשנה תורה בלשון משה, לפי שאותן קללות שבת"כ נתקיימו בבית ראשון... שהרי בבית ראשון שרתה שכינה... ובבית שני נסתלקה שכינה (עיין יומא כא:)...". וטעם סילוק השכינה מבואר ביומא (ט:): "ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה [מבבל], יהב ליה ידא. א"ל [ריש לקיש]: אלקא [לשון שבועה], סנינא לכו [אני שונא אתכם]". ופירש רש"י (שם): "לכל בני בבל, שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא, מלשוב לשרות בבית שני". פירוש - שהרי השכינה יצאה לגלות עם ישראל, ואם הם חוזרים לגמרי, היא חוזרת לגמרי, ואם רובם נשארים שם, גם השכינה אינה חוזרת בהדרה ובשלמותה. ועל זה כתב רבינו בחיי: "אבל בבית שני לא שרתה שכינה כל כך תדיר אלא חופף".
ידעתי את ה'; כחי ועוצם ידי; מנהיג
ותבאו אל המקום הזה. כתב רש"י: "עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד. אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם... דבר אחר: 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' (פסוק ג) - שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה. ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה. אבל מכאן ואילך יקפיד...". ונראה שרש"י מפרש את המלה "המקום" בשני אופנים בכל אחד משני פירושיו. לפי הפירוש הראשון: עתה הגעתם ל"מקום", כלומר, למדרגה ולדרגה של גדולה וכבוד, ועליכם לדעת שה"מקום" - הסטטוס הזה - בא לכם מן ה"מקום", כלומר, מן הקב"ה, שהוא מקומו של עולם. וכן לפירוש השני: שאין אדם מגיע למדרגה, ל"מקום", שיוכל להבין בבירור את כוונת דברי רבו עד ארבעים שנה. ועתה הגעתם ל"מקום" הזה, ולכן יקפיד עליכם "המקום" - הקב"ה. ואם תשאל, א"כ מה הקשר בין זה לבין "ויצא סיחון..." שנאמר מיד אח"כ? התשובה היא, לפי הפירוש הראשון: מאחר שהגעתם לגדולה, שלחתי את סיחון ועוג, כדי שתדעו שרק ה' מושיע אתכם, וכדי להבטיח שלא תאמרו "כחי ועוצם ידי". וכן לפירוש השני: מכיון שהגעתם למדרגת ההבנה, שלחתי את סיחון ועוג לנסות אתכם אם אכן הבנתם שלא בכח יגבר איש, ושאין מה לפחד מהם.
(ז) ונקח את ארצם. זהו שיא הידיעה, שהרי כבר ראיתם שתכלית ההבטחה, שיביא אתכם לארץ שלכם, כבר הוגשמה חלקית.
וַנִתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. הרי שכבר ניתנה לנחלה לחלק מכם, וא"כ בוודאי ראוי לכם לשמור את הברית הזאת.
(ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת, ועשיתם אוֹתם. לא רק שמירה - לימוד והבנה, אלא גם עשייה.
למען תשכילו את כל אשר תעשון. הברית הזאת עשתה אתכם לעם ה', ודעו שכל הצלחתכם, כולל הצלחה במלחמה ובכיבוש הארץ, מבוססת לא על לאומיות חילונית, אלא על הברית הזאת, וסוד ההצלחה היא במחשבה ובהבנה ובשכל. וזאת כוונת המאמר (סוטה ה:): "'ושֹם דרך אַראֶנו ביֵשַע אלקים' (תהלים נ:כג) - אל תקרי 'ושֹם', אלא 'ושם'", כלומר, שאדם ישוּם וישכיל ויחשוב במה שהוא עושה, ויעשה לפי ציווי ה', ואז יראה ישועה.
עם ישראל; ברית ה'; ידעתי
(ט) אתם נצבים היום כֻלכם לפני ה' אלקיכם. "מלמד שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית" - רש"י. אחרי ארבעים שנה של מדבר, ונסים ונפלאות, כאשר מגיעים ישראל לסף הכניסה לא"י, ומשה עומד ביום האחרון של חייו, הקב"ה מצוֵהו לכנס את ישראל לשלב השני של הברית. שבמעמד הר סיני הם נולדו כעם ה', ועכשיו כאשר הגיעו לסוף ארבעים שנה, צריכים לחזק את הברית באלה ובשבועה (כמו שנראה בפסוק יא), כדי שיעברו לשלב השני - מלידה כעם להקמה על רגליהם. וכאשר יגיעו לא"י ויכרתו ברית שלישית בשכם, יגיעו לשלב של עם שלם ומושלם בארצם שלהם.
עם ישראל
אתם נצבים היום... כל איש ישראל. כתב רבינו בחיי (והוא מהתנחומא): "ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני, באמרם (שמות לב:ד): 'אלה אלהיך ישראל', לפיכך חזר... לכרות עמהם ברית אחר, וקיבלוהו עליהם באלה ובשבועה". ואף לפי זה, אין הכוונה שברית סיני נתבטלה ממש, שהרי הברית הזאת קיימת לעולם, אלא שהיא נחלשה ע"י מעשה מעגל, והיה צורך לחזק אותה כדי שלא תהא זולה בעיני העם, ולכן הוסיף הקב"ה כאן אלה ושבועה.
ראשיכם שבטיכם. ראשיכם לשבטיכם, או לפי הרמב"ן: "ראשיכם וכל שבטיכם".
גלות; בעתה אחישנה; עם ישראל; א"י
אתם נצבים היום... אומר התנחומא (נצבים א): "מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם". ונראה לי שיש כאן עוד כוונה, שדוקא כשתהיה האפלה הגדולה ביותר, עתיד להאיר לכם אור עולם. וממשיך התנחומא: "אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר (לעיל ד:ד): 'חיים כֻלכם היום'. בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיהו נ:ה): 'בימים ההמה... יבוֹאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדָו...' - כשהן אגודין מקבלין פני שכינה". ועוד נראה לי, שזה דוקא כשהם אגודים בזה שבאו כולם או רוב רובם לא"י, ואם לאו אין זו נקראת אגודה אחת. עוד נ"ל שהכוונה כאן היא, שאם יעשו את זה, הגאולה תבוא מיד בבחינת "אחישנה". אבל גם אם לא יהיו מאוחדים ולא יזכו, היא תבוא - אך ביסורים ובגדר "בעתה".
ישראל קיים לעולם; עונש הגוים וישראל - ההבדלים; גלות; ידעתי
אתם נצבים היום כֻלכם לפני ה' אלקיכם... אומר התנחומא (שם): "זה שאמר הכתוב: 'הָפוֹך רשעים ואינם, ובית צדיקים יעמוֹד' (משלי יב:ז) - כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם, אין להם תקומה. הָפַך במעשיהם של דור המבול, לא היתה להם תקומה, שנאמר (בראשית ז:כג): 'וימח את כל היקום'; הפך במעשיהם של אנשי סדום... (שם יט:כה); הפך במעשיהם של מצרים... (שמות יד:כח): 'לא נשאר בהם עד אחד'; הפך במעשה של בבל... (ישעיהו יד:כב): 'והִכְרתי לבבל שֵם ושאָר...'. אבל ישראל נופלין ועומדין, וכן הוא אומר (מיכה ז:ח): 'אל תשמחי אוֹיַבתי לי כי נפלתי קמתי', 'כי אני ה' לא שניתי [ואתם בני יעקב לא כליתם]' (מלאכי ג:ו)... אמר הקב"ה: מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה [לא הייתי צריך להכותה פעמיים, אלא בפעם הראשונה חיסלתי אותה], אבל 'אתם בני יעקב לא כליתם', שנאמר (לקמן לב:כג): 'חִצַי אֲכַלה בם' - חיצַי כלים והן אינן כלים... כל זמן שהיסורין באין עליהן, היסורין כלין [החיצים הם סמל היסורים], והם במקומן עומדין ואינן כלין... ואם תאמר: מפני מה הגוים נתחייבו כלייה ואנו עומדין קיימין? לפי שבשעה שבאין עליהן יסורין מבעטין בהן ואינם מזכירין שמו של הקב"ה, שנאמר (תהלים עט:ו): 'שפוֹך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך'. אבל ישראל - כשהיסורין באין עליהן, הן נכנעין ומתפללין, שנאמר (שם קטז:ג-ד): 'צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'; (שם:יג): 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' [כלומר, גם בעת צרה וגם בעת ישועה - בשם ה' אקרא]... וכך אמר להם משה לישראל: אע"פ שהיסורין הללו באין עליכם, יש לכם עמידה. לכך נאמר: 'אתם נצבים היום כולכם'". כאן אנו רואים שהסיבה היא האמונה והבטחון בהקב"ה וידיעת שמו, שזה מרים את ישראל מהיגון.
אחדות
(ט-י) זקניכם ושוֹטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך - מחוֹטב עציך עד שוֹאב מימיך. משה ביקש שכולם יבואו, מהגדול ועד הקטן, כדי שלא יגיד אף אחד מהם שהוא לא שמע ולא נשבע. וכן, כדי שיהיו כולם ביחד ובאחדות, כמו שאמרו (תנחומא נצבים א): "אימתי [אתם "נצבים"]? בזמן שתהיו 'כולכם', אגודה אחת". וכמו שכתוב (שמות יט:ב): "ויחן שם ישראל" - "כאיש אחד, בלב אחד..." (מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, סוף פרשה א, ורש"י שם). וכתב בעל הטורים (ט): "כדרך שנאמר בסיני 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יט:יז), בו בלשון אמר כאן 'אתם נצבים'". ונ"ל שזה דיוק טוב, והכוונה היא, שכמו ששם דרשו חז"ל (שבת פח.): "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", כך גם כאן. ושם הכוונה היא שהשביע אותם שיֵדעו שיהודי חייב לעשות את המצוות "בכפייה", כלומר, מתוך קבלת עול מלכות שמים ולא משום שהוא מסכים איתן, אלא גם אם לא יסכים איתן, וגם אם יתנגד להן לפי "מצפונו", יכריח את עצמו, יעשה את רצונו כרצון ה', כאילו הוא חייב לעשותו משום שכפה עליו הר כגיגית. ולכן ניצבו "סביבות הארון" (אבן עזרא), כדי שיהיה דומה להר סיני.
הדר ושפלות; כולם שקולים, הגדול והקטן
"ניצבים" משמע בכבוד ובתפארת. וכן ראוי לישראל, להיות נצבים כך, כי הם נכנסים לברית שתעלה אותם מעל כל הגוים. והנה אדם יכול להיות "ניצב", בקומה זקופה, בפאר ותפארת, שהוא רשאי להתפאר שהוא הגיע למדרגה ומעלה גבוהה של קדושה, ומצד שני הוא יכול להיות "ניצב", כסימן לגאוה, או יותר גרוע - כחירוף וגידוף נגד ה'. כך מצאנו (שמות ה:כ): "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם", והביא רש"י: "ורבותינו דרשו (נדרים סד:): כל 'נצים' ו'נצבים' דתן ואבירם היו, שנאמר בהם (במדבר טז:כז): '[ודתן ואבירם] יצאו נצבים...'". ובבמדבר שם כתב רש"י: "'נצבים' - בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו (שמואל א יז:טז): 'ויתיצב ארבעים יום' דגלית". אם כן, ראוי לדעת שיש "גאות" ויש "גאוה". מי שגאֶה בתורתו, ובקדושתו, ולא הופך בזה לגס הרוח, אלא יש לו נחת רוח בזה שהגיע לקדושה כזו, ומתגאה לשמה, הוא שניצב כראוי ולפי ההלכה. אבל מי שמתגאה לכבודו ולהנאתו והופך לגס רוח, הוא רשע שאין כמוהו. ולכן אמר הכתוב, "אתם נצבים... כלכם...", כלומר, מהגדול ועד הקטן, "ראשיכם... זקניכם ושטריכם", עד ל"כל איש ישראל", ואפילו השפלים ביותר, "מחוֹטב עציך...". נכון שהגדולים הם מכובדים, אבל היום אתם נצבים "לפני ה' אלקיכם", שבעיניו כולכם שוים. ועליכם לדעת שלגבי הקב"ה גם הגדולים שפלים, ו"מותר האדם מן הבהמה אין". ולכן ציווה הקב"ה שפלות גמורה בשויון הזה, ומצד שני "התיצבות" וגאות של תורה - אבל בשויון.
אומר התנחומא (נצבים ב): "כולכם שוין לפָנַי... דבר אחר כולכם ערבים זה בזה". וכתב רבינו בחיי: "'כל איש ישראל'... מכאן שכל ישראל נתפסין בעוון איש אחד, וראיה לזה: עכן... ואמר הקב"ה ליהושע (יהושע ז:יא): 'חטא ישראל'... וזהו שאמר (ויקרא כו:לז): 'וכשלו איש באחיו', ודרשו רז"ל (סנהדרין כז:): בעוון אחיו, ללמדך שכל ישראל ערבין זה בזה. ואם בפורענות... כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד... וכן דרשו רז"ל (יומא לח:): בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר (משלי י:כה): 'וצדיק יסוד עולם'".
מנהיג - תפקידו וכבודו
(ט-י) אתם נצבים... לפני ה' אלקיכם ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגרך... כתב רש"י (ט): "החשוב חשוב קודם". וכתב בעל הטורים: "הקיש 'ראשיכם' ל'אלקיכם', לומר: מורא רבך כמורא שמים (אבות ד:יב)". וכן הוא, שהיהודי חייב לציית לדברי התורה וללכת בדרכיה, ואיך יֵדע מה היא הדרך אם לא יהיה לו מדריך דרך? והתורה היא מה שהגדולים אומרים, ואין לך ללכת אחרי לבבך אלא לציית להם. ועל המנהיג מוטלת האחריות והחובה להדריך את העם ולהכריח אותו ללכת בדרך הטובה. כך כתב הספורנו: "ועל כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם שיקבלו עליהם, או ימאנו" - שימאנו לקבל מה שלא טוב להם. הדמוקרטיה היא מכשיר טוב בתוך המסגרת של תורה, ואם היא מסודרת עם כל ההגבלות והאחרויות של התורה. אבל אין לאדם הזכות לבחור לעצמו את החיים שירצה, אלא חובתו היא להתקדש ולהתעלות בדרך ה'. אין לעם "זכות" להיות רע או בהמי. יש ליהודי רק חובה ללכת בדרכי ה', ובמסגרת הזאת יש לו כל הזכויות שהעניקה לו התורה.
כל מנהיג צריך להסתכל על העם כאילו הם בניו ובנותיו - לאהוב אותם ולמסור את נפשו עליהם. כך כתב בעל הטורים: "'כל איש ישראל', וסמיך ליה 'טפכם', לומר, שיהיו ישראל בעיני הראשים, לנהלם ולהדריכם כטפם".
א"י - הגוי שבה
(י) ...וגרך אשר בקרב מחניך, מחוֹטב עציך עד שוֹאב מימיך. רש"י הביא מחז"ל (תנחומא ב): "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים... ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים". ולכאורה נראה שבאו גם הכנענים בערמה, וכעונש נתנום להיות עובדים לעם ולה'. אבל הרמב"ן כתב: "ואין הכוונה לומר שרימו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו כי כן המשפט [שאפילו כנענים, אם הם משלימים, ומקבלים עליהם שבע המצוות וגם שעבוד, מקבלים אותם]... וכך מצאתי במדרש תנחומא (ב): ללמדך שבאו [הגבעונים] אצל משה ולא קיבלם. כלומר, שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים...". ונראה שלא באו להתגייר ממש, שאילו באו להתגייר ממש, למה לא קיבלם משה? אלא כוונת התנחומא היא, שבאו לכרות ברית כאילו לא היו כנענים אלא עם רחוק, וזה מותר לעם רחוק אם יסכימו לקבל עליהם שבע המצוות. אבל משה הבין שהם כנענים, ולא קיבל אותם כדין עם רחוק, אלא עשה עמם כמשפט אלה שגרים בא"י, נכרות ברית איתם, רק אם יקבלו עליהם את שבע המצוות, וגם ייכנעו לְמַרותנו, ויודו בריבונותנו על א"י, ולאות לזה ישתעבדו לנו במסים ובעבודה.
עם ישראל - הקב"ה בחר בהם ולא יחליפם לעולם
(יא) לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כוֹרת עמך היום. (יב) למען הקים אוֹתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלקים, כאשר דִבר לך וכאשר נשבע לאבוֹתיך, לאברהם, ליצחק וליעקב. ברית בין הבתרים היתה הרת העם, והיא נתחדשה עם יצחק ויעקב, והברית בסיני היתה הולדת העם. ומרגע ההריון כבר עמדה הברית בתוקף לעולם ולא בטלה. וזה מה שהוא אומר כאן "כאשר דיבר לך" - בסיני; ועוד "וכאשר נשבע לאבותיך". וא"כ למה צריך שוב ברית כאן? "למען הקים אותך", שעכשיו יש עוד שלב: אתם מוכנים להיכנס לא"י, ואני, משה, אמות, ויש צורך שתתבגרו. ולכן קומו היום על רגליכם, והתחזקו והֱיו לאנשים, תגיעו לשלב של עם מבוגר (ולכן אמר דוד לשלמה [מלכים א ב:ב]: "וחזקת והיית לאיש", שזה סמל לישראל שכבר עבר לשלב של "איש"). ובסופו של דבר, כאשר ייכנסו לא"י ויהיו עַם עִם ארץ שלהם, יושלם הדבר ו"יהיו" לעם. ומשום כך כתוב (לעיל כז:ט) על הברית בשכם: "היום הזה נהיית לעם". ובכל שלב ושלב של התפתחותו של העם, היה צורך לעבור בברית ולחדשו ולחזקו: בברית בין הבתרים; בברית בסיני; בברית כאן; ובברית בשכם. ומכיון שהיום הושלם העם כעם מבוגר (שחסרה להם רק ארץ שלהם), ומכיון שמשה עמד למות, חיזק משה את הברית באלה ובשבועה. וכל חידוש ברית היה חיזוק הברית, שהרי אחרי זמן, הברית מתרפה וישראל שוכח. וא"כ, היום שאין לנו אפשרות לכנס את כל העם לחדש את הברית, יחדש אותו כל יחיד ויחיד בכל יום.
רש"י דייק במלה "לעברך" (יא): "להיותך עובר בברית. ולא יתכן לפרשו כמו 'להעבירך'". פירוש - שאתה בעצמך, מרצונך, עובר בברית, ולא שהקב"ה מעבירך על כרחך. והכוונה היא, שהקב"ה אומר: נכון שבסיני כפיתי עליכם הר כגיגית, אבל זה היה לסימן שעליכם לקיים את התורה מתוך קבלת עול מלכות שמים, ולא מצד שכלכם והסכמתכם; אבל דעו שעליכם להיכנס לברית הזאת מרצונכם, כי היא טוב בשבילכם, והיא חכמתכם ובינתכם, ואם תעשו את זה תהיו לעם ה'.
הברית בין ה' לישראל היא שהקב"ה קיבל עליו שישראל יהיה לו לעם, והוא ישים אותו עליון על כל העמים בקדושה, והם יקבלו אותו כאלוקים, לשמור את מצוותיו. והנה כתב רש"י (יב), והוא מהתנחומא: "לפי שדיבר לך [נשבע לך] ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו [שהרי "איסור" בא מהמלה לאסור, לקשור בחבל, כלומר, שאין האדם חפשי לעשות את כל מה שירצה], שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להיבדל מכם". דבר עצום אמר כאן רש"י: שהקב"ה נשבע שישראל יהיה עמו ויהי מה, וכביכול אינו יכול לבטל את הברית. ומצד שני, גם ישראל אינו יכול לוותר על הברית ולבטלה. והתנחומא (ג) מוסיף: "'מלך אסור ברהטים' (שיר השירים ז:ו), ואין אסור אלא שבועה... לפיכך אינו יכול לעבור על שבועתו". וגם בני ישראל אסורים. כך אומר התנחומא: "וכן אתה מוצא, כשביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל... (יחזקאל כ:א): 'באו אנשים מזקני ישראל לדרוֹש את ה''... א"ל: אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה כאומות העולם. אמר להם יחזקאל לישראל (שם:לב): 'והעוֹלה על רוחכם, היוֹ לא תהיה'...".
עם ישראל - עם סגולה ולא יכול לבטל את הברית לעולם
(יג) ולא אִתכם לבדכם אנכי כוֹרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. (יד) כי את אשר ישנו פוֹה עמנו עוֹמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פוֹה עמנו היום. הברית הזאת חלה על כל הדורות העתידיים, על כל יהודי ויהודי שעתיד לבוא לעולם, אף אם "איננו פה עמנו היום". בכל זאת הוא נחשב "עומד... לפני ה' אלקינו". כך כתב רש"י (יד): "ואף עם דורות העתידים להיות". וכתב רבינו בחיי (יג): "לפי שהאב שורש, והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השורש, ועל כן היה יכול השורש להביא באָלָה את הדורות הבאים". כלומר, שהיהודי אינו בא לָעולם כיחיד, עצמאי, חפשי, בלי אחריות ובלי קשר לזולת, אלא הוא חוליה בשרשרת, והוא קשור והדוק לדור שקדם לו ולכל הדורות שעברו לפניו. והוא מקבל עליו את ההתחייבויות והשבועות שהקב"ה הטיל על אבותיו, כי רק לשם כך הביא אותו הקב"ה לעולם, ואם לאו - אין צורך בו. ולא רק שיש לו קשר לאבותיו, אלא יש לו גם קשר וחובה לאלה שיֵצאו ממנו או שיבואו אחריו. שכל ישראל מאברהם ועד עולם קשורים ביעוד ומטרה אחת. ולכן כתב תרגום יונתן שכל הנשמות - גם של אלה שהיו ומתו ושל אלו שלא נולדו עדיין - היו שם. והכוונה פשוטה: שהברית תחול גם על אלה שעתידים להגיע לעולם, ושידעו אלה שעמדו שם וגם אלה שעתידים לבוא, שהם מושבעים מכח היהודים הראשונים, החל מאברהם אבינו, שאיתו התחיל היעוד היהודי כעם נבחר וכעם סגולה.
עם ישראל; נישואי תערובת; א"י כתנאי
(יד) ...ואת אשר איננו פה עמנו היום. לכל יהודי יש חובה לשמור על יחודו ועל זהותו, וללכת בדרכי ה', כי לא רק הוא נוגע בדבר אלא גם "אשר איננו" עדיין בעולם, שהרי הוא עתיד להביא בנים לעולם, והם יושפעו על ידיו. אם הוא ישא גויה או יתבולל או יעזוב את דרך ה', הסיכויים גדולים שגם הם יתנהגו כך, וא"כ הוא מאבד נפשות ונשמות שהם מחוץ לחייו הפרטיים. לכן יש עליו אחריות עצומה, ואין לו רשות לעשות מה שהוא רוצה, כי לא מדובר בחיים של אדם אחד אלא בחייהם של המון נפשות לעתיד לבוא. וכתב הספורנו: "שתודיעם [לבאים] שמתנת הארץ וזולתה היתה לכם על תנאי קיום הברית, ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם".
(טו) כי אתם ידעתם את [הע"ז שראיתם בעת] אשר ישבנו בארץ מצרים. וישראל נתפסו לה, כמו שאמר יחזקאל (כ:ז): "ואוֹמַר אֲלֵהם: איש, שִקוצי עיניו הַשליכו...".
ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם. "באדום ועמון ומואב ומדין" - אבן עזרא. וישראל נתפסו גם לזה בערבות מואב.
(טז) ותראו את שקוציהם - "מאוסים כשקצים" (רש"י).
ואת גִלֻליהם - ש"מוסרחים ומאוסין כגלל" (רש"י).
עץ ואבן - "ראיתם בגלוי לפי שאין הנכרים יראים שמא יִגָנבו" (רש"י).
לא ידעתי; השפעת הגוים; הבלי ע"ז; בטחון
כסף וזהב אשר עמהם - "בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יִגָנבו" (רש"י). והוא מהתנחומא (ג). ועוד אמרו שם: "תבוא מאֵרה על לבן שאמר ליעקב: 'למה גנבת את אלהָי' (בראשית לא:ל). לעצמה אינה יכולה להציל מן הגניבה, לאחרים [עובדיה] היאך יכולה להציל?! אבל ישראל אינן כן... הוא [הקב"ה] משמר את ישראל כאב המשמר את הבן, שנאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'".
ומ"מ, מכיון שחייתם בתוך ע"ז, וגם עברתם דרך עמים שעבדו ע"ז, "שמא הִשיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם" - רש"י (טו). ויש כאן אזהרה להשפעה הגדולה של תרבות הגוים וע"ז למיניהן, שאפילו כאשר ישראל ראו במפלת הגוים ובנצחונם של ישראל, בכל זאת תאוות הגשמיות והחיים "הטובים" נראו להם כעדיפים על חיי קדושה ומשימה.
לא ידעתי את ה'; פריקת עול וכפירה בהשגחה; מושגים
(יז) אחרי שראיתם את תרבות ע"ז, יתכן שיש יהודי שנתפס לה, ולא מפני הע"ז גופא אלא מפני חיי התאוה וההנאה שסביב לה, שהרי חז"ל אמרו (סנהדרין סג:) שישראל לא עבדו ע"ז אלא כעילה להשתתף בגילוי עריות. ואומר משה:
פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פוֹנה היום מעם ה' אלקינו, ללכת לעבוֹד את אלהי הגוים ההם. שמא השפיעו החיים של ע"ז על יחידים או אפילו על משפחה או שבט, שהרי הפיתוי של החיים החומרניים הגשמיים הוא דבר חזק מאד.
פן יש בכם שוֹרש. גם אם מבחוץ ובאופן שטחי נראה היהודי כשומר מצוות וחוקים, אין מזה ראיה שזו אמונתו הפנימית, שכן הרבה שומרי מצוות הם רק שומרי פולחן, ששמירתם את המצוות באה רק משום שנולדו למשפחה דתית וכך חונכו והורגלו, וההרגל נעשה להם טבע, אבל אין אורח החיים שלהם בנוי ומבוסס על מחשבות והשקפות חזקות ונכונות. ואלה ששומרים את המצוות והחוקים מתוך הרגל אבל הם בורים בהשקפות, בקלות יכולים לסטות מהדרך. ואמנם כל זמן שאין להם ההזדמנות לסטות לא יסטו - אך זה לא מחמת אהבת ה' והבנתו, אלא מחמת פחד הרוב שעדיין שומר מסורת, או מתוך העדר הזדמנות (כמו שאמר כאן הרמב"ן: "אבל משפחה או שבט [וכ"ש יחיד, ולהוציא את כל העם] יבואו בברית [ה'] מפני פחד הרוב"). אבל חסרה להם השקפה טובה וחזקה, חסרה אהבת ה' ויראתו האמיתית, ובקלות יכולים לסטות מן הדרך בתנאים המתאימים, שהרי זרע ונטע הרע נמצאים בתוכו, ביצר הרע שלו, ובידיעתו שקיימת תרבות ע"ז ועוה"ז המושכת (וכך ראינו שיהודי אירופה רוב רובם ככולם שמרו את המצוות, עד שבאו החירות והאמנציפציה שהולידו באופן מפתיע ומהיר את ההשכלה ופריקת העול, וכן ראינו שיהודים שומרי מסורת זרקו מעליהם תפילין ושבת ועוד עמודי הדת כשהגיעו לאמריקה). ועל זה אמר: פן יש בכם שוֹרש פוֹרֶה, כלומר, זרע ונטע של ע"ז וכפירה ופריקת עול, ששקועים בתוך לבבכם, ורק מחכים לעת הנכונה ולהזדמנות לפרות ולצמוח.
ראש ולַעֲנָה - את סם המוות והמרירות של המעשים, כלומר, שמא יש בכם המחשבות הזרות, שהן השורש הנסתר, המחכה להצמיח את המעשים הרעים. וגם המחשבות הזרות הן סם המוות, שהרי אין צמח וענף שאינו יונק מהשורש, ומה שיש בשורש הוא מוליד ונותן לענפים ולפירות, וכן המחשבה היא המתחילה והמולידה את המעשים. ולכן אין דבר יותר חשוב מלבסס את מצוות התורה על השקפות ומחשבות טובות, להשריש באדם את סם החיים כדי שמעשיו בהכרח יהיו טובים ובריאים. כך כתב רבינו בחיי (יח): "גם מן הידוע כי הלב באדם שורש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות". וכוונתו היא, שההשקפה היסודית של קבלת עול מלכות שמים והבנת ה' ויראתו ואהבתו הן יסוד ההשקפה שבלב, ומהן יוצאים ענפי המחשבה וההשקפה היותר מפורטת, ומהם יוצאים המעשים, המצוות.
מעין מה שפירשתי שמעשי האדם מושפעים ע"י השקפתו, יש שפירשו כאן שהתורה הזהירה את היהודי פן יהיה שורש מר ורע להשפיע על הזולת - על בניו או על יהודים אחרים. כך כתב הרמב"ן: "פן יש בכם שורש רע שיפרח וישגה [בתוך לבו של היהודי], ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה על 'אשר איננו פה עמנו היום' (פסוק יד). כי האב שורש, והבן - נצר משרשיו יפרה... ואמר 'פורה ראש' לרמוז כי משורש מתוק לא יֵצא מר. וכל אשר לבבו שלם עם ה' הנכבד ולא הירהר כלל בע"ז, לא יוליד מודה בה [בע"ז]". ואין ספק שדבריו נכונים גם לגבי עצמו וגם לגבי בנו. והספורנו (יז) פירש את זה לגבי השפעת אחרים שאינם בניו: "חושב להדיח רבים אל דעותיו הנפסדות".
והעיקר כאן להבין שהתורה הדגישה בהרבה מקומות את הצורך ללכת בדרכי ה' שהם המושגים וההשקפות, שבלי זה, לא רק שאין ליהודי הבנה מה היא תכלית התורה ותכלית חייו בעוה"ז, אלא שבסופו של דבר גם ישליך מעליו את עול המעשים.
המפרשים פירשו את דברי התורה כאן כסיבה למה הצריך הקב"ה ברית עם קללות. כך כתב הרמב"ן (יז): "אני צריך להביאכם באלה ובשבועה... מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשיקוצי מצרים... או לשיקוצי עמון או מואב...". והוא נכון, אבל החזרה כאן של "פן יש בכם" כוללת עוד יותר, כפי שאפרש בע"ה.
עם ישראל - אין היהודי "חפשי" ואין לו רשות לעשות מה שרוצה
...פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. כתב הרמב"ן: "...האב שורש, והבן - נצר משרשיו יפרה. והזכיר השורש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים. שהשורש [האב] אשר ממנו יצמחו, הוא לפניו היום, והוא בא בברית ובאלה הזאת". ובאלתו הוא מחייב גם את זרעו, כך שכל יהודי יהיה קשור לברית ולאלה, והוא חייב ללכת בדרכי אבותיו, ואין הוא בן חורין להיפטר מהן.
לא ידעתי את ה'; האנוכיות וה"אני"; חיי הנאה; פריקת עול; חילול השם; קידוש השם
(יח) והנה, סם המוות והמרירות הזאת אינה סתם מחשבה של סטייה, אלא ביסוד המחשבה לסטות וללכת אחרי תרבות הגוים יש גם כפירה ופריקת עול טוטלית. שהרי אחרי שיהודי עומד לפני משה ורואה את ניסי ה', איך יעיז ללכת אחרי ע"ז אם אינו כופר בעיקר לגמרי? ולכן גם הקללות עלולות להיראות בעיניו כבלתי יעילות וכדבר שאין לו ערך, ועלול היהודי לבוז להן משום שהוא בז וכופר בהקב"ה, ואין לך ראש ולענה וסם מוות יותר גדול וארור מזה. ולכן אמרה התורה, שאם יש אדם שכופר בעיקר ו"אינו יודע את ה'" וכופר בהשגחתו:
והיה בשָמעו [היהודי הסוטה הזה] את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי. שלשֵמע הקללה, יבוז לה וילעג לה, שיכפור בהקב"ה ובהשגחתו ויאמר: לא רק שלא אתקלל, אלא אפילו אתברך, ושלום יהיה לי. וכתב אבן עזרא: "שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק [ה'], שהוא כינוי במלת 'רוה' עם דבר 'הצמאה'".
כי [כאשר] בשרִרות לבי [בחוזק ועקשנות לבי] אלך, כאשר אני אמרוד בה' ואלך אחרי ע"ז ותאות לבי והנאתי ("ואני הולך בתאות לבי" - ר' סעדיה גאון). ורש"י מפרש: "במראית לבי... מה שלבי רואה לעשות". וזה נכון, אבל יש כאן רעיון יותר עמוק - שהוא הולך במראית לבו בגלל שהוא עקשן וקשה עורף ומורד בהקב"ה.
למען ספות הרָוָה את הצמאה. הוא ילך אחרי תאוות לבו, ויחיה חיים של חפשיות ופריקת עול, כדי שיתגבר הרווה, השובע, על הצמאה, כלומר, כדי שיענה לכל דרישות גופו וכדי שיהנה את עצמו בכל דבר שבעולם, ולא יישאר צמא ורעב ותאב לשום דבר חומרי. כך כתב הרד"ק: "הרשע חושב בלבו להלוך בשרירות לבו, למען תת יתרון ותוספת לנפש הרוה, והיא המתאוה, על הצמאה, והיא [כלומר, "הצמאה" היא] הנפש השכלית [ו"הרוה" היא הגוף הבהמי]. ידמה בעיניו כי הדרך הישר להרוות הנפש המתאוה, לאכול ולהתענג אפילו בדברים אסורים". ה"הגיון" של יהודי שפורק מעליו עול מלכות שמים ויראת ה' וכופר גם בהקב"ה וגם בהשגחתו, הוא שבלאו הכי אין הקב"ה קיים או אינו מסוגל להשגיח על עולמו, וא"כ למה לא ללכת אחרי חיים של הנאה וראווה, ולספק את דרישות הגוף במקום להקריב ולחיות חיים של משמעת ולהישאר "צמא". ואין לך חוסר ידיעת ה' וחילול וגידוף שמו יותר גדולים מזה, והוא השורש הרע וסם המוות הפורה שממנו יוצא כל דבר רע, שהרי משום שהוא חושב כך וחי חיים כאלה, בועט הוא במטרת היצירה ותכליתה - שהיהודי יחיה חיים של קדושה ושיתעלה ויתקדש. ובגלל זה זועם עליו הקב"ה במיוחד בפסוקים הבאים.
גם הרד"ק וגם אבן עזרא הביאו את דברי רבי יונה, להסביר מדוע כופר היהודי הזה בהקב"ה ובאלות אחרי שראה את הנסים. כך כתב הרד"ק: "...למען שיראה הרשע כליון הצדיק עם הרשע, ואין יתרון לצדיק... ואין עונש... וזוהי דעת בעלי הקדמות [שמאמינים שהעולם הוא קדמון] אשר אינם מאמינים בגמול ובעונש". ועיין מה שאכתוב בפסוק כט בשאלה איך ולמה כפר אדם זה אחרי שראה את הנסים של ה'.
עם ישראל - אין היהודי יכול שלא לקבל את התורה; כל ישראל ערבים זה בזה
...והתברך [הכופר] בלבבו לאמר: שלום יהיה לי כי בשרִרות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כתב הרמב"ן: "יהיה לי שלום בעבור [כלומר, פירוש המלה "כי" הוא "משום"] שאינני מקבל עלי השבועה [איני רוצה לקבל את הברית ואת השבועה, איני רוצה להיות עם סגולה ולא לקבל עול המצוות], כי בשרירות לבי אלך כל ימי, וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו, לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל". כלומר, היחיד אינו יכול להוציא את עצמו מן הכלל. הקב"ה בחר בישראל, וברגע שעמדו בהר סיני קיבלו את הברית, ומאז כל יהודי נכלל בברית לעולם.
האבן עזרא פירש: "'שלום יהיה לי' אע"פ שאלך 'בשרירות לבי', כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים ואני יחיד חוטא". ומחשבתו של אדם זה אינה נכונה, שהרי אמנם צדקת הצדיקים בוודאי מגינה על העם מעונש לאומי, אבל לחטא היחיד יש עונש ופרעון.
יצר הרע; התמוטטות החברה
...למען ספות הרוה את הצמאה. כתב הרמב"ן: "כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה, יותר מבראשונה. [וחוץ מזה] ומתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן, תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות. וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב:): 'משביעו - רָעֵב; מרעיבו - שָבֵע'". כאן למדנו כלל גדול: שככל שהאדם הולך אחרי תאותו ונכנע לה, כך אינו שבע, ורוצה יותר ויותר, והולך מהמותר אבל מגונה, לאסור, ומהאסור לתועבה, ומהתועבה עד לגזל ורצח. וכך מתמוטטת החברה, שהרי היא רק סכום של היחידים. וכך רואים אנחנו בזמננו.
ידעתי; קדושה; בטחון
והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך... כתב רבינו בחיי: "ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל, הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כיוון שלמה ע"ה במה שאמר (משלי טו:יג): 'לב שמח יֵיטִב פנים, ובעַצְבַת לב רוח נְכֵאָה [=נשבר]'. ביאר: שלא יקל בעיני האדם ענין המחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה [שהמחשבה משפיעה על מצב רוחו של האדם, ולבסוף גם על מעשיו]... וזהו שאמרו רז"ל (יומא כט.): 'הרהורי עבירה קשין מעבירה', לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף [שבסופו של דבר תהיה גם פעולת עבירה], ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור". א"כ, רבינו בחיי פירש את המאמר כך: הרהורי עבירה קשים מעבירה בלי הרהור. ועבירה בהרהור הרבה יותר גרועה מעבירה בלי הרהור, מפני שההרהור הוא העיקר, שהוא משפיע על האדם ומוריד אותו מקדושתו ומשפיל אותו לבהמיות, והוא ההיפוך של העושה מצוה בכוונה ובמחשבה.
והנני מרחיק לכת ומוסיף שהרהור בלי מעשה, גרוע ממעשה בלי הרהור, אם מדובר על מצוות שבין אדם למקום, מפני שסתם חילול מצוה כמו תפילין בלי הרהור לא ישפיע על נפשו של האדם. ונראה לי שזאת כוונת רבינו בחיי בפירוש אחר שנתן למאמר הזה: "ועוד פירשו: כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב, והנפש מִשְכנָה בלב, ועל כן, כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה, קשה יותר מן העבירה עצמה. כי העושה עבירה עצמה, אין מחשבתו כל כך טרודה... ואם ישאל שואל: והיאך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה? כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו?... ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע... גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות [שהאדם צריך להרגיל את עצמו לחיים מתמידים של קדושה], כי נצטווה שיחשוב מחשבה טובה, ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה... ומה שלפעמים יולידו... בפתע פתאום הרהורים לא ראויין שלא במתכוון - הנה זה טרם ההכנות, והוא סימן המכשול והחטא, כי היטה עצמו מני אורח ולא גידל נפשו במדרגת ההכנות ותקנתו... שישתדל בהכנות, והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל ה' יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים. ואם [בעת הכשרת מחשבותיו] באת המחשבה הרעה - שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו, הנה הוא נענש [אבל אם הוא גוער בה, אין חטא במחשבה רעה, כיון שעדיין לא הכשיר לגמרי את מחשבותיו ונפשו]. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב, ויכין לבו לאהבת ה' יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה' יתן הטוב, ויגמלהו כצדקו, שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע... ועל זה אמרו (יומא לח:): 'בא לטהר מסייעין אותו...', כי ה' יתברך מכין לב האדם ומיישר תולדתו [מעשי לבו] כשהאדם מכין לבו כנגדו יתעלה".
כוונה וקבלת עול ומושגים - אין המצוה, המעשה, העיקר אלא המחשבה והכוונה שמלווה אותה
יוצא מזה, שמטרת כל המצוות היא להעלות את האדם ולקדשו, והחטאים הם שמורידים אותו. ורוב מעשי האדם אינם "טובים" או "רעים" במושגי המוסר, שהרי מי שאוכל אינו "טוב" או "רע" וכן מי שישן. ומ"מ, המעשים הניטרליים כביכול, על אף שבעצמם אינם רעים או טובים, הרי בצירוף המחשבה והכוונה והמגמה - הם הופכים למכשירים שמעלים או מורידים את האדם. שהרי אדם שאוכל ושותה ונהנה כל ימיו במטרה ליהנות, משפיע על נפשו ומוריד אותה לבהמיות, ואילו מי שאוכל ומברך, ומי שעושה דברים "ניטרליים" בצרוף מצוות ומחשבות קדושות, מעלה את עצמו לקדושה. ולכן אפילו כאשר האדם עושה מעשה כמצוה, אם אינו מצרף לזה מחשבה טובה ונכונה שמדריכה ומכוונת את המצוה - אין בזה כלום. שבלי ההשקפות שהן המסגרות למצוות המעשיות, אין תועלת הרבה. ובדיוק כך - אבל בהיפוך - עם העבירות: שאדם שאוכל בלי ברכה או אוכל לא כשר, ואינו חושב על זה, ועושה את זה בלי כוונה או פילוסופיה, אינו גרוע כמו אדם שעובר עבירות במחשבה ובאידיאולוגיה. ולכן המחשבה הרעה גופא היא חטא גדול, הגדול ביותר. ובחיים של קדושה מתמדת, אפשר להתעלות ולהתקדש ולהגיע למדרגה כזו שאפילו המחשבות יהיו טהורות.
לא ידעתי; נקמה; פריקת עול וחילול השם; מדה כנגד מדה
(יט) לא יוֹאבֶה ה' סלוֹח לו, כי אז יֶעשַן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. אין לך עונש גדול כעונשו של אדם הפורק עול שמים בכוונה, בזדון, ושבועט בקדושת החיים ובכוונת היצירה; אדם שלועג לה' וליכולתו לעשות את רצונו בעולם, ולהעניש; אדם שמחרף את המושג של השגחה פרטית. אם הקב"ה יעביר על מדותיו בענין זה, משום שיש כאן רק מחשבה ופילוסופיה רעה, הוא יחזק בלב האדם הזה את מחשבתו הרעה. ולכן הקב"ה פונה במיוחד אליו בכעס וזעם הראוי לחילול שמו. והסגנון של התורה כאן הוא סגנון יוצא דופן ומיוחד, לשון שהאדם יכול להבין כי היא ברורה, כמו שאמר רש"י: "ואע"פ שאין זו לפני המקום [שהרי אין לו אף, ואין לו כעס או שמחה], הכתוב [בכל זאת] משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ [הטבע]". והזעם הזה הוא כעס של קנאה לשמו הגדול שמחולל. כך כתב רש"י: "לשון חֵימָה [שהרבה יותר גדולה מכעס]... אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה". ולימדנו הכתוב שלכל דבר יש זמן, גם לנקמה, שיש לה מקום גדול במקום שיש לחסל חילול השם.
ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. כל האלה, מדה כנגד מדה: הוא כפר בכל, בהקב"ה ובהשגחה פרטית, ולכן תבוא עליו כל האלה, שיראה שיש ה' ויש השגחה.
ומחה ה' את שמו מתחת השמים. מדה כנגד מדה: הוא אמר שאין אלקים; לכן שמו יימחה, כאילו הוא עצמו לא היה ולא נברא.
מדובר כאן ביחיד או במשפחה, אבל לגבי השבט שהזכיר, אי אפשר שבשבט גדול, כל השבט יחשוב כך, אלא בוודאי יהיו יחידים שאינם חושבים כך. לכן לא כל השבט יימחה, ולכל הפחות הצדיקים יחיו, אבל השבט יושמד ברובו, ועל כל השבט יעברו כל אלות הברית, כי כל ישראל ערבים זה בזה, וכאשר הרוב הגדול חוטא, כולם סובלים, גם משום שלא מחו הזכאים כראוי. ומ"מ בשום פנים ואופן לא ימחה הקב"ה שבט שלם, אף אם הוא יביא אותם עד סף השמדה, וכמו שנאמר בשבט בנימין במעשה פילגש בגבעה (שופטים כא:ג): "למה ה'... היתה זאת בישראל, להִפָקֵד היום מישראל שבט אחד".
ורבצה בו. יש כאן כמה כוונות: א) הקללה תתפשט כולה בו, מלשון "להרביץ תורה", שהתורה תתפשט; ב) הקללה תהיה כל כך כבדה, שהוא יישבר ויתמוטט כמו בהמה שרובצת תחת משאה; ג) כמו שנאמר בקין (בראשית ד:ז): "לפתח חטאת רוֹבץ", כלומר, שהחטאת מחכה לו ועוקבת אחריו תמיד, כך תהיה הקללה כאן.
(כ) והבדילוֹ ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. מדה כנגד מדה: הקב"ה אינו מערב טוב ורע, אור וחושך. אצלו אין מזיגה ודו-קיום בין צדק ורֶשַע - הוא מבדיל, הוא מפריד, ובורר את הרע מהטוב והטוב מהרע. אין "שויון" ביניהם. ולכן הוא הבטיח להבדיל את ישראל מהגוים, גם לעליונות רוחנית, וגם לברכה שלא יתן לגוים, אם ישמרו ישראל את התורה. וכאן, מכיון שהשבט הזה כפר בה', הוא יבדיל אותם לרעה, שלא רק שלא יקבלו יותר ברכה אלא יקבלו יותר קללה.
הכפירה יכולה להתפשט גם בקרב רוב העם כולו, וגם על זה יבוא עונש חמור ונורא, ועל זה מדובר בפסוק כא. כך כתב הרמב"ן (כז): "כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל".
ידעתי את ה'; בעתה אחישנה; חילול השם; זכו ע"י תשובה - הגאולה באה; אמונה
(כא) ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם. יש להקשות: מה זה הדור "האחרון", שמשמע האחרון דוקא? ומה זה "מאחריכם", שלכאורה היה צריך לומר "אחריכם"? אלא, שידוע שהגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים, כמו שאמר הנביא ישעיהו (ס:כב): "בעתה אחישנה", ואמרו על זה חז"ל (סנהדרין צח.): "זכו - 'אחישנה'; לא זכו - 'בעתה'". וההבדל הוא באורך הגלות וביסוריה וביסורי חבלי משיח, שאם יזכו, תבוא הגאולה מיד, כמו שאמרו (סנהדרין שם ע"פ תהלים צה:ז): "היום אם בקוֹלו תשמעו", וכן לא יבואו עליהם כל הסבל והיגון, משא"כ אם לא יזכו. וכאן מדבר הקב"ה על האפשרות שישראל אכן יחזור בתשובה, ויזכה לגאולה בבחינת "אחישנה", ולכן הוא מדבר על הדור האחרון של הגלות דוקא, אלה שלא ילכו בדרכים הרעות של אבותיהם שבגללם הביא הקב"ה חורבן על ארצו, והדור הזה יהיה של בנים שקמו מ"אחריהם", שכביכול מרדו בדרכים הרעות של אבותיהם.
והנכרי אשר יבוֹא מארץ רחוקה. שניהם, לישראל זה ולנכרי זה, ענין משותף בא"י, שהנכרי כאן הוא הנוצרי או המוסלמי שמאמין כחלק יסודי מאמונתו שישראל הלכו לגלות והארץ נחרבה מחמת סירוב ישראל לקבל את ה"נביא" החדש (או ישו או מוחמד) ואת ה"תורה החדשה", והנכרים מסתכלים על א"י כארץ הקודש, אבל גם כהוכחה לאמונתם, שהרי צרות ישראל הן הוכחה לגוי שהוא צודק.
וראו את מכות הארץ ההיא. התורה אינה קוראת לה לא בשם "ארץ כנען" ולא "ארץ ישראל", שהרי היא בחורבנה ואין מי שיושב בה קבע.
ואת תחֲלֻאֶיהָ אשר חִלה ה' בה. היא ממש חולה. והתורה כתבה "תחלואיה" ולא סתם "מחלותיה", מפני ש"תחלואים" הם מחלות שאין להן מרפא, כמו שכתוב אצל יהורם, מלך יהודה, שנענש ע"י הקב"ה (דברי הימים ב כא:יח-יט): "...נְגָפו ה' במֵעָיו לחֳלי לאין מרפא... וימת בתחלֻאים רעים...". והנכרי בא ורוצה לראות בזה תחלואים, שלא יהיה להם מרפא עד שישראל יודו בדתו, ולכן הוא לועג להם ומתגאה עליהם, ואין לך חילול השם גדול מזה. וכתוב "ואמר", לשון יחיד, אע"פ שמדובר גם על הדור של היהודים וגם על הנכרי, מפני ששניהם אומרים דברים שונים, ולכן כתוב בלשון יחיד, שכל אחד אומר דבר אחר. הנכרי מסתכל על השממה ואומר:
(כב) גפרית ומלח, שרֵפה כל ארצה; לא תזָרע ולא תצמִח [לעולם!], ולא יעלה בה כל עשב לעולם, אא"כ תודו בדת הגוים - כך אומר הנכרי.
כמהפכת סדוֹם ועמוֹרה... אשר הפך ה' באפו ובחמתו. הנכרי אומר: הרי אתם נענשתם בדיוק כמו שנענשו סדום ועמורה, ואין לכם תקוה אלא לחזור "בתשובה" ע"י המרת הדת. הגוי מבין היטב היטב שחורבנה של א"י מורה על השגחת ה', אלא שהוא מאמין שהיא עונש על זה שלא קיבלו ישראל את דתו. ולכן הוא מאמין גם שא"א שבלי זה תצמיח הארץ ותחזור לתחייה. והנה הוא לועג ליהודי ומוכיח אותו:
(כג) ואמרו כל הגוים [אשר ישראל דרים בתוכם]: על מֶה עשה ה' ככה לארץ הזאת?! מֶה חרי האף הגדול הזה - אם לא משום שכפרתם בדת "האמיתית"! וישראל בדור האחרון, שיחזרו בתשובה אמיתית, ויאמינו בה' על אף כל הסבל, ויבטחו בגאולתו, יענו להם: לא! זאת לא הסיבה אלא:
עם ישראל - חלק ה', וה' חלק עמו
(כד) ואמרו [ישראל]: על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבוֹתם אשר כרת עמם בהוציאו אוֹתם מארץ מצרים. (כה) וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם; אלהים אשר לא ידעום ולא חָלַק להם. כלומר, נהפוך הוא! לא כמו שאתם אומרים, שנענשנו על זה שלא קיבלנו דת חדשה וברית חדשה, אלא נענשנו דוקא משום שעזבנו את הברית הראשונה והעתיקה! לא נענשנו משום שלא בחרנו אלהים חדש, אלא נענשנו דוקא משום שהלכנו לעבוד אלהים חדשים שלא ידענו עליהם לפני כן ושאין לנו חלק בהם, מפני שרק ה' ותורתו הוא חלקנו. שהרי עם ישראל הוא חלק ה', והקב"ה הוא חלקו של עם ישראל. כך כתב רבינו בחיי: "אבל חלק ישראל יוצר הכל הוא, שנאמר (תהלים טז:ה): 'ה' מנת חלקי וכוסי'; ואנחנו חלקו, שנאמר (לקמן לב:ט): 'כי חלק ה' עמו'". ורש"י אמר: "'לא ידעום' - לא ידעו בהם גבורת אלוקות". כלומר, שאין להם כח להנהיג את ההיסטוריה, ובכל זאת הלכו ישראל אחריהם, לא משום שהאמינו בהם, אלא בגלל ההזדמנות להתבולל בתרבות הגוים, שהיא תרבות של הנאה, חומרנות, גשמיות ותאוה. ומשום כך:
(כו) ויחר אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. אין זאת הפתעה שבאו עלינו כל הצרות האלו, שהרי הן הן הקללות שכבר נכתבו, שהוזהרנו עליהן בספר הזה, התורה, שהוא הספר שאנו חייבים ללכת אחריו, ולא ספריכם. ולכן, משום שלא שמרנו מה שכתוב בו:
א"י; גלות כקללה
(כז) ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול. ואין לך עונש גדול מזה, שהגלות היא קללה, והיא הקללה העיקרית. אין הארץ יכולה לקלוט את מחללי ה' ומחללי התורה, מפני שהיא קדושה, ואינה סובלת טומאה וחילול, ואין קדושה וחול יכולים לדור בכפיפה אחת, שאין דו-קיום בזה.
וישלִכם אל ארץ אחרת כיום הזה. הקב"ה נותש את עמו מא"י בכעס, וגם אינו נותן להם מנוחה באותה ארץ בגלות שהם מגיעים אליה, אלא כאשר הוא רואה שהם מתיישבים בארץ מסויימת, ונוח להם וחושבים שמצאו מנוחה וגם כבר אינם רוצים לעזוב אותה ארץ, בוערת בו חמתו עוד יותר, והוא משליך אותם לארץ אחרת בגלות, כיום הזה, כלומר, אבל רק ליום, גם שם יהיו רק לזמן קצר. והעיקר - שזאת סיבת הגלות, ולא כמו שאמרתם.
בטחון; עם ישראל ערבים זה בזה; ובערת הרע; קידוש ישראל - קידוש השם; עם ישראל; ידעתי
(כח) הנסתרוֹת לה' אלקינו, והנגלוֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. כל המפרשים פירשו שהפסוק בא לומר שהקב"ה מעניש את העובד ע"ז (או חטאים אחרים) והבוגד בו בסתר, כמו שאמר לעיל (יז-יט): "פן יש בכם איש... אשר לבבו פוֹנה היום... והתברך בלבבו... לא יאבה ה' סלוֹח לו"; כלומר, שהקב"ה יודע סתרי לב ובוחן כליות, ואין דבר נסתר ממנו, והוא יעניש את האדם על כל מה שעשה בסתר. אבל עלינו מוטל להוכיח את הרשע הגלוי ולבער את הרע מקרבנו, ואם לאו - כולנו נענשים. כך כתב רש"י: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלקינו, והוא יִפָרע מאותו יחיד. אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם - יענשו את הרבים". והוסיף רש"י מסנהדרין (מג:) שנקוד על "לנו ולבנינו" להודיע שלא חל דבר זה "עד שעברו את הירדן - משקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה".
בסנהדרין שם יש מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה. ר"י אומר שגם הנסתרות חלו עליהם משעברו את הירדן, והראיה, שהרי היו שמתו במלחמת עי על חטא עכן שנעשה בסתר. ולפי הירושלמי (סוטה ז:ה), ביבנה בטלו העונשים על הנסתרות. ולפי ר"נ, על הנסתרות לא היה עונש ציבורי ולא יהיה לעולם, וחטאו של עכן היה בפרהסיא, שהרי אשתו ובניו ידעו ולא מחו. והקשה המהרש"א (שם): הרי במסכת שבת (נד:) כתוב: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו... [יש לו למחות] בכל העולם כולו [ולא מחה] נתפס על כל העולם כולו" (וכן בע"ז יח. אמרו: "כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נענש עליו"), והרי ברור שהעונשים באים לאחרים רק משום שראו את עוונות הזולת ולא מחו, וא"כ איך אומר ר"י שגם על הנסתרות יֵעָנשו? ואומר מהרש"א: "דוודאי אין סברא שיענשו בעלמא על הנסתרות משום ערבות [סתם], אלא בכה"ג דהכא [בעכן]... היה לך [יהושע] להעמיד שומרים שיפקחו בדברים שלא יעברו על החרם". ומ"מ רואים שגם לפי ר"נ ודאי יש ענין של ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, והיא דורשת שישמרו מכל רע במחנה ישראל, וימחו נגד כל עוולה וחטא, ואם לא עושים את זה, נענשים מצד הערבות. ולר"י, אם נאמר שהוא סובר שנענשו על כל הנסתרות, טעמו שהערבות גופא מביאה את העונש, שעל עם ישראל לחנך את בניו לדרך הישרה. ואולי הוא סובר שדוקא בחטא לאומי, אפילו בסתר, נענשים, אבל בחטא פרטי העונש בא רק משום שצריכים למחות. ואין ספק שלכו"ע אם רוב רובו של העם חוטא, גם הצדיקים נתפסים, משום הערבות, והערבות בענין זה מראה שכל עם ישראל חטיבה אחת.
יוצא מדברינו, בענין זה שישראל ערבים זה בזה, שכל יהודי קשור לכל יהודי אחר, ומצד אחד הוא חייב לעזור לו ולאהוב אותו כנפשו, משום שלכולם יש יעוד משותף כעם עליון, סגולה ונבחר; ומצד שני, הוא חייב להוכיח אותו מאותה סיבה, שאסור שבמחנה הקדוש תהיה רעה וטומאה, והוא חייב לבער את הרעה הזאת. ואם יהודי אינו עושה את זה, הערבות-הערבון הזה נשאר, מדה כנגד מדה: אתם קשורים לטוב, ואם לא תנסו להגשים אותו, תהיו קשורים לפרעון.
הרמב"ן פירש שה"נסתרות" פירושו - השגגות, שהקב"ה לא מעניש עליהן, מפני שהן לא אשמתנו ולא "לנו", ו"הנגלות" הן הזדונות, שהן אשמתנו, "לנו", ועליהן אנו נענשים.
ולי נראה שהפסוק הזה קשור למה שכתוב לפניו, שהגוים יטענו שהגלות והסבל וחורבן הארץ באים מכח סירוב ישראל להודות בדת הגוים. וישראל השיבו שנהפוך הוא, שהם באים בעקבות סירוב ישראל לשמור את התורה. ועל זה ישראל מסיימים: על אף שהגלות ממשיכה לאורך זמן, וסבלנו אלפי שנים, ואין לנו ידיעה מתי ניגָאל, מ"מ נמשיך לקיים את המצוות, מפני שהנסתרות, מתי יהיה הקץ, לה' אלקינו, אבל הנגלות - קיום התורה והמצוות שנתגלו לנו בסיני - מוטלות עלינו ולבנינו לקיימן עד עולם. כך כתוב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב): "'הנסתרות'... אלו קיצי הגלות שהם סתומים וחתומים... 'והנגלות' - אלו תשובה ומעשים טובים" (ועיין לקמן מה שאכתוב בדברי רבינו בחיי).
ידעתי את ה'; קבלת עול מלכות
הנסתרת לה' אלקינו והנגלת לנו ולבנינו... עיקר העיקרים ויסוד היסודות הוא שיקבל אדם עליו עול מלכות שמים, ויקיים את המצוות משום שהקב"ה ציווה אותן לנו, וכך נשבור את גאוותנו ואת יצרנו, ונהיה נכנעים ושפלים, ונתרומם ונתקדש. ובין אם באמת אין אנו מבינים כלל וכלל למה נצטוינו מצוה מסויימת, ובין אם משכלנו המצאנו טעם הגון, חייבים אנו לקיים את המצוה משום שהיא ציווי ה'. ועל זה אמר: "הנסתרות" - טעמי ועומק המצוות הן בידיעתו של הקב"ה, ובין שאנו מבינים או לא, חייבים אנחנו לקיים את המצוה משום שהיא נתגלתה לנו ע"י הקב"ה. ומשה הדגיש את זה כאן, משום שסמוך לפסוק זה מדובר על אדם שבתוך לבו יכפור בה' ולא ירצה לשמור את המצוות; ובאמת יש להקשות איך זה, והרי האדם הזה ראה את ניסי ה' ואת נפלאותיו?! אלא שיתכן שיש אדם שאינו מקבל עליו את המושגים ואת המצוות מפני שאינו מסכים איתם, מפני שיש לו מוסר פרטי והתורה נוגדת אותו (כמו ששאול לא קיבל את השמדת עמלק). ולכן בא הכתוב ואומר: אל תהי צדיק הרבה. לה' הנסתרות והוא יוצר הצדק, ואיך לא יֵדע אדריכל הצדק מהו צדק אמיתי?! אלא אתה שְמור את הנגלות, וַעֲשה אותן בקבלת עול מלכות שמים.
...לעשות את כל דברי התורה הזאת. כל התורה, בין שמסכימים ובין לא.
קידוש השם - חילול ישראל הוא חילול השם
הנסתרֹת לה' אלקינו... כתב רבינו בחיי: "ויש לך להתעורר במלת 'הנסתרת' שהוא חסר וא"ו, 'הנסתרֶת' כתיב, וירמוז הכתוב על השכינה. ומה שקרָאָה 'הנסתרת' לפי שהיתה מסתתרת בענן, והיא הנסתרת ממנו בזמן הגלות שאנחנו בו [ומפרש רבינו בחיי שהפסוק הזה קשור לסמוך לו, כמו שכתבתי]... ויאמר הכתוב כי 'הנסתרת' מבקשת רחמים לה' אלקינו שיגלה הקץ לנו ולבנינו [שגם השכינה בגלות, וכאילו אמר הכתוב: הנסתרת בגלות ומבקשת שהקב"ה יגלה את הקץ לישראל, שגם הם וגם היא ייגָאלו]. וכן מצינו כמה כתובים שמצריכין גאולה לעצמו. וכן דרשו חז"ל (מדרש תהלים ט:[יד]): 'אגילה בישועתך' (תהלים ט:טו) - 'בישועתנו' לא נאמר אלא 'בישועתך' [וממשיך המדרש: "זה אחד מן חמשה מקראות הקשות... שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה"]. וכן (תהלים ס:ז): 'הושיעה ימינך וענני' [ואומר על זה מדרש תהלים קלז:[ז]: "גאלתי בני, גאלתי ימיני"]. וכן כתיב (שמואל ב ז:כג): 'אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו'. והתבונן בדבר הנביא ע"ה (ישעיהו ל:יח) שאמר: 'ולכן יחַכֶה ה' לחֲנַנכם ולכן ירום לרַחֶמכם'...". ונ"ל שכוונת רבינו בחיי בפירוש הפסוק שם היא: לכן יחכה ה' עד הקץ לחנון אתכם, ובעת הקץ, כאשר ירחם עליכם, אף הוא ירום, כי אז הוא יֵצא מהגלות ושמו יתקדש.
© כל הזכויות שמורות