דברים פרק ל

דברים פרק ל

פרק ל

בעתה אחישנה; תשובה מביאה את הגאולה; ידעתי; בטחון

(א) והיה כי יבוֹאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך - והֲשֵבוֹת אל לבבך בכל הגוים אשר הִדִיחך ה' אלקיך שמה. אחרי שהזהיר אותם לגבי שכר ועונש, השגחה פרטית, ברכה וקללה, מודיע להם הקב"ה שגם אם יעברו על בריתו, וגם אם תתגשמנה הקללות הגרועות ביותר, בכל זאת עם ישראל יתקיימו לעולם, והקב"ה לא יחסל אותם, ובידיהם להיגאל אם אך יחזרו בתשובה ואפילו בתוך הגלות. לכן הוא אומר "והיה כי יבואו...", שלשון "כי" פירושה: "אם", כלומר, אם באמת תחטאו - שהרי הבחירה בידיכם - יבואו עליך וכו'. והמלה "כי" הולכת גם על סוף הפסוק, "והשבות...", כלומר, "אם" תשיב אל לבבך ותעשה תשובה וכו'. והכוונה היא, שהבחירה ביד ישראל, ואם יחזרו בתשובה, ייגאלו מיד, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.) על הפסוק (תהלים צה:ז): "היום, אם בקוֹלו תשמָעו". וכל הפרשה הזאת מדברת באפשרות הזאת של חזרה בתשובה וגאולה בדרך של "זכו - אחישנה", גאולה מהירה ונהדרת. אבל גם אם לא יחזרו בתשובה, תהיה גאולה, אבל בדרך של "לא זכו - בעתה".

ידעתי את ה'

אך לא תוכל להיות תשובה אמיתית כלל וכלל אם יתבוננו רק בקללות שבאו עליהם, שהרי התשובה חייבת להתבסס על אמונה שלמה של "ידעתי את ה'", שהוא כל יכול. ולכן צריכים להתבונן גם על הקללות וגם על הברכות. שהרי הברכות בוודאי יבואו לפני הקללות, שישראל בודאי יגיעו לא"י והקב"ה יתן להם נחלה ויחיו שם לפני שיחטאו - אם יחטאו. ולכן, בגלות, אם יחשבו על הברכות והקללות, שהקב"ה ביכלתו לעשות הכל, גם לברך וגם לקלל, ואכן כבר עשה כך; ואם יבינו שזה שגאל את ישראל בעבר הוא גם הא-ל של "גואל ישראל" מיד, בהווה, אם אך יחזרו בתשובה - יקחו את זה ללב, ובאמת יחזרו בתשובה, ותבוא הגאולה.

המושגים קודמים לפולחן

והשבות... פירש הספורנו: "התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו, להבחין האמת מן השקר. ובזה תכיר כמה רחקת מן הא-ל יתעלה בדעות ובמנהגים [במעשים] אשר לא כתורתו". כלומר, אדם חייב להתבונן בשקר ובאמת, כדי להבחין מה ביניהם. ועוד יותר: הרי כתב הספורנו שהאדם חייב להתבונן "בדעות ובמנהגים", משום שבלי הדעות, ההשקפות והמושגים, אין כלום, ואין אדם יכול לדעת על מה באו המנהגים והמצוות. והדעות קודמות למנהגים, מפני שהן המסגרת והכיוון למצוות.

בטחון

בכל הגוים אשר הדיחך. אם תעשה את זה, יתחיל תהליך הגאולה הנהדרת, ואף אם תהיה "בכל הגוים", ממש נפוץ ומפוזר, ואפשרות הגאולה תֵרָאה אפסית, וההווה והעתיד יֵראו כחושך מוחלט, בכל זאת בְטח בה' שזו היא ראשית תהליך הגאולה. והעיר בספר דעת סופרים, שמצאנו שלוש לשונות של גלות: "השלכה" (לעיל כט:כז), "הפצה" (לעיל כח:סד) וכאן "הדחה". ההשלכה היא השלכה מהארץ, ההפצה היא שלב שני, של הפצה בהרבה ארצות הגולה, וההדחה היא שלב שלישי, הפצה עד קצות הארץ. עוד יש להוסיף, שכאשר ישראל יתבונן וישיב אל לבו על "בכל הגוים אשר הדיחך... שמה", על כל הגוים שניסו לחסל אותו ולא הצליחו, על כל השנים שהיה בגלות והוא עוד קיים - הוא יבין את גדולת ה'.

אמונה ותשובה

(ב) ושבת עד ה' אלקיך. התבונן כמה מיני "שיבות" יש כאן: שתים לישראל בתהליך התשובה שלו, דהיינו בפסוק א, שצריך ישראל להשיב אל לבו את ההתבוננות על הברכה והקללה וההשגחה פרטית, וההבנה שה' אכן הוא האלקים; ואח"כ ה"שיבה" השניה כאן, שהיא התשובה - כלומר, החרטה, הוידוי, והקבלה לחזור לה' ולשמוע בקולו. וגם להקב"ה יש שתי "שיבות", בפסוק ג, שהוא ישוב אל ישראל, כלומר, יסלח להם, והוא ישיב אותם לא"י.

ושבת עד ה'. וכן אמר הושע (יד:ב): "שובה ישראל עד ה' אלקיך". ואם תאמר, מדוע כתוב "עד" ולא כתוב "אל"? הכוונה ברורה ופשוטה: שעיקר התשובה היא האמונה בהקב"ה, ולא סתם מס שפתיים למושג של אמונה, אלא הוכחות בפועל שהיהודי באמת מאמין בו. והוכחות אלו באות אך ורק כאשר היהודי מקיים מצוות שהולכות בניגוד לגוים, ושיש בהן מדה של סכנה והרגזת הגוי. היהודי חייב להוכיח שהוא אינו מפחד מהגוי ואינו סומך עליו, אלא שהוא ירא ה', מאמין בו, וסומך ונשען עליו. ולכן כתב שישוב עד ה', ממש "עד", שכביכול יישען עליו, שה' יהיה לו למשענת! ואונקלוס תירגם: "ותתוב לדחלתא דה' אלקך", ליראת ה'.

הספורנו כתב: "תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד, וזו היא התשובה שאמרו ז"ל (יומא פו.) שמגעת עד כסא הכבוד". ואין ספק שתשובה זו היא הטהורה ביותר, וחייבת להיבחן באמונה שלמה וטהורה ובמסירות נפש גמורה, דהיינו הבטחון והסמיכה בהקב"ה. והתשובה הזאת חייבת להתבסס על מה שממשיך הפסוק לומר:

ושמעת בקוֹלו. קבלת עול מלכות שמים היא תנאי מוקדם לעשיית המצוות. ולזה רמז הספורנו: "לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן". גם לא ללכת אחרי תרבות זרה של אנשים "גדולים", וגם לא לקיים את המצוות על פי ההגיון האנושי, אלא "ושמעת בקולו". תקיים את המצוות משום שהוא גזר אותן עליך, וכך תשבור את גאותך ותתקדש.

ככל אשר אנכי מצוך היום. ואל תשנה את התורה.

אתה ובניך. "אתה" - כי גם הגלות וגם הגאולה יכולות לבוא בפתע פתאום. ו"בניך" - שעל אף שבניך אינם כאן, בכל זאת הברית חלה עליהם.

בכל לבבך ובכל נפשך - תשובה אמיתית של לב ונפש. ויש בזה גם רמז לקבלת עול מלכות שמים, "שמע ישראל", שהוא כתוב בתפילין, שגם שם כתוב "בכל לבבך ובכל נפשך" (לעיל ו:ה).

גם הרמב"ן וגם רבינו בחיי דיברו כאן על הגאולה שתבוא בתשובה שלמה וגמורה ("אחישנה"), והביאו את המאמר בע"ז (ה.): "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז:טז): '[כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי'". כלומר, שיש אפשרות מיידית לגאולה, אם נשמת האדם ורוחו יעטפו, פירוש - ייכנעו ויסתכלו על עצמם כאַיִן, וישברו את גאותם ויקבלו את עול מלכותי.

קידוש השם ואמון ה'

(ג) ושב ה' אלקיך את שבותך ורִחֲמֶך - "ויקבל מימריה ברעוא ית תיובתכון" (תרגום יונתן). הקב"ה שהבטיח (מלאכי ג:ז): "שובו אלי ואשובה אֲליכם", ישמור את הבטחתו. ברגע שהוא יראה שאנחנו שבנו באמת, הוא יקבל ברצון את תשובתנו, והוא ישוב עם (פירושו של "את") השיבה, התשובה של ישראל, כלומר, יסלח לנו מיד וישכח את החטאים, כי הוא ירחם עלינו. ומיד אח"כ:

ושב וקבצך מכל העמים. ה"שב" הזה מדבר על קיבוץ גלויות. הרי שתי "שיבות" גם להקב"ה: הוא ישוב אלינו ויסלח לנו, ואח"כ "ושב וקבצך...". ויש כאן שוב ענין של קידוש וחילול ישראל, הקשורים לקידוש וחילול השם. כך כתב רש"י: "היה לו לכתוב 'והֵשיב [במקום "ושב"] את שבותך'. רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין, הכתיב גאולה [גם] לעצמו: שהוא ישוב עמהם". מפני שחילול ישראל ושפלותם היא גם חילול הקב"ה, ואין השכינה מתקדשת ומתגדלת כאשר ישראל בגלות, כי אז היכן גדולתו וכחו, כביכול?! ורק בהחזרת ישראל, ובהוכחת כחו וגדולתו, מתקדש ה'. והמקור הוא במגילה (כט.): "רשב"י אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן. שנאמר: 'ושב ה'...'... מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות". וא"כ יש בזה גם ענין של חיבה ואהבה, שהקב"ה משתתף בצער בחיריו וסגולתו, והולך איתם לנחם אותם, ולהראותם שכשם שא"א שהשכינה לא תיגָאל, כך ישראל ייגָאלו.

אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אל תפקפק בזה, מפני שהיכולת בידו, וכך יעשה, שיגאל את כל היהודים שיחזרו בתשובה וירצו לחזור.

ויש לדקדק כאן במלה "ושב ה' אלקיך את שבותך", לפי הפשט שגם זה מדבר על שיבת ציון. הקב"ה ישיב את "שבותך", את אלה שכבר שבים לא"י. שחלק מהתשובה היא שיבת ציון, הרצון לצאת מן הגלות ולקיים את ציווי ה' לשבת בא"י. ואם הקב"ה יראה את זה, הוא ישיב את אלה שבעצמם התחילו לשוב.

(ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך. זאת הבטחה לכם! שהיכולת בידו, ואם אך תשובו אליו בתשובה שלמה, ותרצו לחזור לא"י, ותנסו זאת בעצמכם, הוא יקבץ אתכם לשם אפילו מקצה הארץ.

ומשם יקחך. נראה שרמז בזה, שאף אם יהיו כאלה שלא ירצו לחזור, וירצו להישאר בגלות, הקב"ה לא יתן להם להישאר, ויקחם משם. ובאלו, לאו דוקא יחזירם, אלא אולי יספו בגלות. אבל העיקר הוא, שבגאולה הסופית הקב"ה יפריד את ישראל מהגלות, כמו שאמר יחזקאל (כ:לג): "ובחֵמה שפוכה אמלוך עליכם". ואח"כ אמר:

(ה) וֶהֱביאֲך ה' אלקיך אל הארץ. לעיני הגוים, ועל אף הגוים.

אשר ירשו אבוֹתיך, וִירִשתה. על אף שהגוים ימחו, ויאמרו: לסטים אתם! דעו שהארץ שלכם, מפני שהבטחתי אני - בורא שמים וארץ ובעל העולם - את הארץ לאבותיך. ולכן אתה יורש את הארץ שירשו אבותיך, את זכותם ואת בעלותם, מפני שאתה יורש ירושה חוקית.

והיטִבך. אל תפחד מהגוים שינסו לתקוף אתכם ולחסל אתכם, מפני שאני איטיב לכם ואגן עליכם.

והרבך מאבוֹתיך. לא רק שלא תחוסלו, אלא שאגדיל אתכם בכמות יותר מאבותיכם, ואשמיד את הגוים ותשבו בשלוה.

לא תהיה גלות שלישית; קדושת הארץ לעתיד לבוא; ישראל עתיד לכבוש את כל העולם; א"י

והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה. אמרו חז"ל (יבמות פב:): "דתניא בסדר עולם: 'אשר ירשו אבותיך וירשתה' - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן". ופירש רבינו בחיי, שירושה ראשונה היתה ירושת יהושע, שלא קידש את הארץ אלא לשעתה, וירושה שניה היתה ירושת עזרא, שהיה צריך לקדשה שוב. אבל בירושה שלישית - כאשר נחזור מהגלות האחרונה - אין צריך שוב לקדשה, מפני שהיא מקודשת ועומדת ע"י קדושת עזרא. ונ"ל שהסיבה לכך היא, שבכיבוש ראשון ידע הקב"ה שעדיין יהיו עוד שתי גלויות, ולכן הראשון לא היה יכול להיות כיבוש וקידוש מתמיד. אבל בכיבוש השני של עזרא, על אף שידע שתהיה עוד גלות אחת, ידע גם שהגאולה מהגלות הזאת תהיה הגאולה הסופית, שלא תהיה עוד גלות, ולכן רצה שכאשר ישובו, ישובו לקדושה. והעיקר: שדיברו כאן בשלש שיבות וירושות ותו לא, מפני שלא תהיה גלות שלישית.

כתב רבינו בחיי: "וזה דומה למה שדרשו במקום אחר (שיר השירים רבה א:[ה]ג): מפני מה כל השירות כולן בלשון נקבה, ושיר של עתיד בלשון זכר, דכתיב [כלומר, כפי שכתוב] (תהלים צו:א): 'שירו לה' שיר חדש' וכתיב (ישעיהו כו:א): 'ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה'? [הטעם הוא] מה נקבה זו מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת, כך ישראל נגאלין וחוזרין וגולין; אבל לעתיד - משיהיו נגאלין שוב אינן גולין... ובמדרש תנחומא (שופטים ט)...: 'והשלִשית יִוָתֶר בה' (זכריה יג:ח) - שאינן מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה - זו גאולת מצרים; גאולה שניה - זו גאולת עזרא; השלישית אין לה הפסק... ועוד... (פסיקתא זוטרתא, דברים א:ח): 'לתת להם ולזרעם אחריהם', 'לתת להם' - אלו עולי מצרים; 'ולזרעם' - אלו עולי בבל; 'אחריהם' - לימות המשיח'" (וכן בספרי שם).

והרבך מאבוֹתיך. אומר הירושלמי (קדושין א:ח): "אבותיך אע"פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו; אבל אתם, משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין...". וכן בירושלמי שביעית (ו:א) כתוב: "אבותיך ירשו ארץ של שבעת עממין, ואתם עתידין לירש ארצות עשרה עממין". וכתב רבינו בחיי על רישא של הפסוק "אשר ירשו אבותיך וירשתה": "ויתכן לומר: ירושה ראשונה ושניה יש להן, שירשו א"י בראשונה ובשניה... אבל שלישית לא תהיה להם ירושת הארץ לבדה אלא כל העולם... וזה דומה למה שדרשו (שיר השירים רבה שם): מפני מה כל השירות כולן בלשון נקבה ושיר של עתיד בלשון זכר... מה נקבה זו נוטלת עישֹור נכסים [מאביה ויוצאת], כך [יָרשו] ישראל... שבעה עממין שהן אחד מעשרה לשבעים אומות, אבל לעתיד לבוא עתידין שיירשו כל העולם כולו". וכן אומר הספרי (שטו): "'ה' בדד ינחנו' (לקמן לב:יב) - עתיד הקב"ה להשים אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו".

ידעתי; אהבת ה' היא הקדושה העליונה

(ו) ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. אם תשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך (כמו שכתוב בפסוק ב), הקב"ה יעזור לך להגיע לאהבתו ולהכרתו בכל לבבך ובכל נפשך. ולפי הפשט, אומר כאן הפסוק, שאם אך ישובו באמת ישראל שבגלות, ישתדלו בכל כוחם לחזור בתשובה ולהאמין בה' בלב ובנפש, אזי הקב"ה יגאלם מיד. ונ"ל שמשום כך משתמש משה בכל הפרשה הזאת בלשון "אתה", על אף שלכאורה מדובר על גלות בעתיד, להודיענו שהתשובה תועיל להחזיר את ישראל לארצם מיד, בכל דור שיהיה, גם אם אתה, השומע את זה, תחטא ותחזור בתשובה, וכך גם לכל דורות זרעך. ונוסף לכך, הקב"ה יעזור לך להבין את האמת, ולהכיר אותו ולהגיע לאהבת ה' (ולא רק יראת ה'), שהיא המדרגה העליונה בקדושת האדם (ועיין סוטה לא. - גדול העושה מאהבה). ולכן נאמר "למען חייך", כי זאת תכלית החיים, ובלי זה אין חיים. וזאת משמעות דברי הספורנו: "יגלה עיניך לסור מכל טעות [אשר] מערבב [את] השכל מידיעת האמת, כשתשתדל [אתה] לדבקה בו [ואז, מכיון שהוא יעזור לך, תגיע לידיעת ה' אמיתית] באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח". וכן נראה קצת מדברי רבינו סעדיה על המלה "ומל": "וירחיב ויכשיר".

בא לטהר מסייעין אותו; ביטול יצר הרע באחרית הימים; בעתה אחישנה; בטחון

וכן נראים דבריו הראשונים של הרמב"ן: "זהו שאמרו (שבת קד.): 'בא לטהר מסייעין אותו'. מבטיחך [שאם] שתשוב אליו בכל לבבך [כמו שכתוב בפסוק ב: "ושבת עד ה' אלקיך... בכל לבבך ובכל נפשך", אז] והוא יעזור אותך". יוצא מדברים אלה, שאחרי שהקב"ה יחזיר את ישראל לא"י מכיון שהם חזרו בתשובה וזכו ל"אחישנה", הוא יעזור להם להבין את האמת, כך שלא יפחדו מאויביהם, ולא יסמכו על הגוים, ויקבלו עליהם עול מלכות שמים, ויבינו את המושגים של התורה ואת הדרך אשר ילכו בה, ובכך יצליחו בכל דרכיהם. אבל הרמב"ן ממשיך וכותב: "ונראה מן הכתובים... כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע... אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע; לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי... והיא ה'מילה' ["ומל"] הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה - ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו... וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא:ל-לב): 'הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל... ברית חדשה...'. וזהו ביטול יצה"ר ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי... וכן נאמר ביחזקאל (לו:כו): 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה...', וה'לב החדש' ירמוז לטבעו, וה'רוח' לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא:): 'והגיעו שנים אשר תאמר: אין לי בהם חפץ' (קהלת יב:א) - אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ... ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ".

והנה בענין ה"ערלה" וה"מילה", תירגם אונקלוס: "ויעדי ה' אלקך ית טפשות לבך". וכן תירגם יונתן. ולמלה "טפשות" שני מובנים: א) עקשנות, ב) טפשות ממש. שאדם שאינו מוכן לקבל עליו עול מלכות שמים, מקשה את לבו בעקשנות, והוא גם טיפש, שמואס באמת ובוחר בשקר, וב"חרות" ו"חפשיות" מדומות. אדם שהוא ערל לב הוא כולו נטול רסן, בלי עול, עושה את שלו והולך אחרי כל תאוה וחמדה שהוא רוצה, כי מסביב ללבו הרגיש יש "ערלה", קליפה קשה, שמונעת ממנו להבחין באמת (כי המלה "ערלה" פירושה - סתום ואטום), והקליפה הקשה הופכת אותו לאדם קשה, שאינו מבחין באמת, ורק בהסרת הקליפה תוסר העקשנות. וכן באבר המין, הערלה נותנת לו הנאה יתירה, וזה סמל הריצה אחרי תאוה בלתי מוגבלת. ורק בהסרת הערלה, מוגבל האדם בהנאתו. ועוד, שהאדם צריך לתת ממש מגופו להקב"ה, שבכך יבין שהחיים חייבים להיות מוגבלים. ועל זה אומר הפסוק (ויקרא כו:מא): "או אז יִכָנַע לבבם הֶעָרֵל". בזה שאדם נכנע, הוא מל את ערלת לבו.

למען חייך. נראה שהכוונה היא, שאם יחזרו בתשובה, יינצלו מחבלי משיח שיבואו על כל העולם, וישראל יחיו אם יאמינו בה'.

עונש הגוים; בעתה אחישנה; גוג

(ז) ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אוֹיביך ועל שוֹנאיך אשר רדפוך. אם תשוב אל ה', הוא יצילך מחבלי משיח. שבאחרית הימים הקב"ה יבוא ויִוָדע לעיני כל הגוים, ויביא שואה על העולם, ויעניש אותם על גאותם, שלא ידעו את ה', ועל חטאיהם ופשעיהם, ועל זה שדיכאו את ישראל (וזאת הכוונה ב"אשר רדפוך"). ואם לא יחזרו ישראל בתשובה, השואה תבוא גם עליהם, אלא שלא יחוסלו, ורק יסבלו סבל נורא. אך אם כן ישובו ישראל, ויזכו לגאולה של "אחישנה", יינצלו מהשואה. ויתכן ש"שונאיך אשר רדפוך" הוא גוג שיעלה על א"י אחרי שישראל ישובו אליה. ואומר ה' שאין לפחד, מפני שהוא יביא את כל הקללות על גוג ולא על ישראל. ומשמע מכאן שהתוכחה - בסופה - מדברת גם על אחרית הימים, אם לא יחזרו ישראל בתשובה.

עונש הגוים; הגאולה בידי ישראל; הערבים והנוצרים - אדום וישמעאל; בעתה; א"י

ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על איבך ועל שנאיך אשר רדפוך. כתב רבינו בחיי: "'אויביך' - ישמעאל, 'שונאיך' - עשו... והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם. ועל כן הביאו רז"ל משל (בבא בתרא עג:) מתרי אווזי... אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא במדברא, וחזינן להנהו תרי אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו [נופלות נוצות שלהן מרוב שומנן]. וקא נגיד חוטא דדובשא [נהר דבש שזב בהתמדה] מינייהו. אמינא להו [לאווזים]: אית לן בגווייהו לעלמא דאתי? חד דלי גפיא וחד דלי אטמא. כי אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: עתידין ישראל ליתן את הדין". ופירש רבינו בחיי, ששני האווזים הם ישמעאל ואדום, שהם שמנים ומלאי טוב. ול"נ שזאת גאוה בעושר שלהם; ועוד נ"ל שאיבוד הנוצות בגלל השומן, הוא סימן שהעושר והגשמיות של החברה הורסים אותה, ובגללן היא מתחילה לאבד את עיקר הדרה הנפשי, והופכת למכוערת. מכל מקום, רבינו בחיי מפרש שרבב"ח שאל האם לעתיד יהיה לישראל חלק בשפע הזה; ואחד מהם, ישמעאל, הרים את הכנף, לרמז שיעוף אל ישראל להתגייר; ואדום הרים את ירכו, להראות שימול את עצמו ויתגייר - כלומר, ש"ידעו את ה'". וסיים רבינו בחיי: "ומה שישראל עתידין ליתן את הדין, לפי שאינן חוזרין בתשובה והן מתאחרין מלהתגייר". ול"נ שמה שאמר רבי אלעזר הוא תוכחה גלויה לישראל שלא חזרו מהגלות ובזה מנעו את הגאולה, וכן על חוסר אמונתם הכללי. שהרי ביומא (ט:), מצאנו שרבב"ח שגר בבבל רצה לעזור לריש לקיש לצאת מהירדן, וריש לקיש נשבע שהוא שונא את יהודי בבל, מפני שמנעו את השכינה מלחזור ואת הגאולה השלמה, בזה שלא חזרו כולם בימי עזרא (עיין שם וברש"י שם). וכאן חוזר על זה רבי אלעזר ואומר: הנה, בידינו היתה הגאולה, והיהודים לא חזרו ובזה מנעו אותה, ועד היום חסרה בנו אמונה, שהרי שאלת אותם האם יהיה לנו חלק בעושר ובכבוד שלהם, והרי בטוח ומובטח לנו שיהיה כך! ועל חוסר אמונה זה עתידין ישראל לתת את הדין.

וכתב רבינו בחיי בהמשך: "ומה שהזכיר 'אויביך' על ישמעאל ו'שונאיך' על עשו ["ואת עֵשֹו שֹנֵאתי" - מלאכי א:ג], מפני שהאויב גדול מהשונא... ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב 'אויביך'". ובזוהר הקדוש (שמות יז.) כתוב: "'[תחת שנואה [עשיו] כי תִבָעֵל], ושפחה כי תירש גברתה' (משלי ל:כג): דא הגר דאולידת לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני עינויין, וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום הם שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל".

אחישנה; ישראל יינצל מחבלי משיח; בטחון; ידעתי

(ח-י) על אף שכל העולם יסבול שואה ללא תקדים, וגוג יעלה עם חילו על א"י, אין מקום לפחד, מפני שהקב"ה יתן את הקללות ואת העונש על הגוים על גאותם ועל סירובם לדעת את ה', ועל החמס שבידיהם, ועל דיכויים את ישראל, ואילו אתה תינצל מחבלי משיח אלה, כי חזרת בתשובה וקיבלת עליך עול מלכות שמים ואמונת ה'.

(ח) ואתה. כלומר, אבל אתה, ישראל, אל תדאג, שהרי אתה -

תשוב, ושמעת בקול ה'. ואם כן, תזכה לגאולה בבחינת "אחישנה", בכבוד ובתפארת. ושוב יש להדגיש, שהבסיס של התשובה וההליכה בדרך הנכונה הוא "ושמעת בקול ה'", כלומר, קבלת עול מלכות ה' ומשמעת ה' וגזירותיו, ואח"כ:

ועשית את כל מצווֹתיו אשר אנכי מצוך היום. "שלא תחודש דת" (ספורנו).

לא תהיה גלות שלישית

(ט) והותירך ה' אלקיך. הקב"ה ישאיר אותך, כלומר, אתה תחזור לא"י, שהרי בלי שיבת ציון וחזרה לקיום מצות ישוב א"י באמונה על אף הסכנות, אין תשובה אמיתית ושלמה. והרי הגאולה שעליה מדובר כאן צריכה להיות "בכל לבבך ובכל נפשך" (פסוק ב וכן פסוק י). ולכן רק כאשר ישראל יחזור לא"י, יקום גוג ויעלה עליו, ואז יבואו חבלי משיח. ועל זה צריך הקב"ה להרגיע את ישראל ולומר: מכיון שחזרת בתשובה שלימה, הגאולה היא מובטחת (כך כתב בעל הטורים: "'והותירך' - שאם תשוב בתשובה שלמה מיד תהא נגאל"). ועוד: כיון שחזרת לא"י, לא תגלה ממנה עוד, והקב"ה ישאיר אותך בה. ולא רק זה, אלא שאם השיבה לציון תהיה בתשובה שלמה, הוא ישאיר אותך גם -

בכל מעשה ידך, בפרי בטנך, ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך. שלא יזיקו לך הגוים לא בפרי בטנך ולא ברכושך.

לטוֹבה. זה שישאיר לך את רכושך, יהיה לטובה, מפני שאתה תבין עכשיו איך לנצל את רכושך - לא למטרות של תאוה ואנוכיות, אלא לקיים מצוות ולהגיע לקדושה. ומשום שתנצל את הרכוש למטרות קדושות, יצליח ה' את דרכך בעניינים גשמיים אלה, ויוסיף וירבה לך את רכושך.

כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב. כי בשיבה הזאת, לא רק שאתה תשוב לא"י, אלא גם הקב"ה ישוב. אתה תשיב אותו ואת השכינה מהגלות ע"י תשובתך השלמה, והוא ישוב לקיים אותך ואת העולם בטוב הנצחי, בהיוודעו בפני העולם ובהביאו גאולה שלמה ושלום, שאין דבר טוב ממנה. והוא ישוש וישמח עליך, על זה שחזרת בתשובה, ותתן לו נחת רוח, כי זאת "שמחת" הקב"ה. ועיין לעיל (כח:סג): "והיה כאשר שֹשֹ... להיטיב אתכם... כן ישיש... להאביד אתכם".

כאשר שֹשֹ על אבוֹתיך, והקפיד שלא יוזקו על ידי הגוים. וכן, כמו ששש עליהם, מפני שידע שאמונתם היא שלמה וטהורה, כך יֵדע שגם אמונתכם היא שלמה, שהרי גם אתם - כמוהם - האמנתם בו והוכחתם את האמונה בזה שלא סמכתם על הגוים, וחזרתם מהגלות על אף הקשיים, ולא בגדתם בא"י, ובטחתם בה'. ובגלל זה ישוב ה' וישוש עליכם, כלומר, מה שכתוב "כי ישוב ה'", הוא מפני ששבתם אתם, כמו שנאמר (מלאכי ג:ז): "שובו אלי ואשובה אליכם". ומשום כך הוא ממשיך ואומר:

(י) כי תשמע בקול ה' אלקיך. לקבל עליך עול מלכות שמים, ולהאמין בו ולבטוח בו, ולסמוך רק עליו, ולהפגין אמונה ויראת שמים זו בשמירת המצוות.

לשמוֹר מצווֹתיו וחֻקוֹתיו. גם הקשות, וגם המסוכנות והבלתי מובנות, וגם אלה שמרגיזות את הגוי.

יראת ה' ובטחון

הכתובה בספר התורה הזה. שתאמין שמה שכתוב בספר הזה הוא תורת ה' והוא ממנו, ותדקדק במצוות ולא תשנה אותן, ותדע שמה שכתוב בתורה הוא האמת והוא יציל אותך, ואין לפחד ולדאוג משום דבר אחר. ואם "כי תשמע", אז ישוב ה' להביא את הגאולה השלמה. שאם הקב"ה יראה שאתה שומע בקולו, להאמין בו ולבטוח בו, עד כדי כך שאתה מואס בגוים והולך נגד רצונם, ועושה את המצוות שהוא מצַוֶה למרות אפם של הגוים, ובוטח בהקב"ה לבד ונשען עליו, אזי הוא יֵדע שזאת התשובה השלמה והאמיתית. ועל זה מסיים הפסוק:

כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשֶך. בזה הוא יֵדע שהשיבה הזאת היתה בכל הלב ובכל הנפש, ואם כן הוא חייב לשוב אליך, שהרי כתוב (מלאכי ג:ז): "שובו אלי ואשובה אליכם". כך כתב רבינו בחיי: "ואם תשאל, מתי ישוב [מתי יתקיים מה שכתוב בפסוק ט "כי ישוב ה'"]? על כן הזכיר אחריו: 'כי תשמע', 'כי תשוב', על דרך הכתוב: 'שובו אלי ואשובה אליכם', ולמדנו כי הדבר תלוי בתשובה". והתשובה גמורה ומוכרחת. ויונתן תירגם: "ארום תתובון לדחלתא דה' אלקכון", כלומר, ליראת ה'.

ידעתי; תורה - העולם נברא וקיים רק לתורה; מושגים

(יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום... אומר המדרש (דברים רבה ח:ה): "אמר הקב"ה: אם קריתם את התורה, מצוה אתם עושים על עולמי, שאלמלא התורה כבר היה העולם חוזר לתוהו ובוהו".

בטחון; תשובה; בעתה אחישנה; היהודי יכול להביא את הגאולה; מסירות נפש; א"י

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוֹקה היא. משה רבינו דיבר על קץ הגלות, שיכול לבוא כל רגע אם אך יחזרו ישראל בתשובה שלימה ואמיתית, הכוללת אמונה ובטחון בהקב"ה שהוא יכול לגאול אותם, וכן עשיית מצוות קשות ומסוכנות, ובמיוחד לחזור בעצמם לא"י. ותשובה כזאת מבוססת על הבטחון בהקב"ה ועל הנכונות להסתכן ולמסור נפש עליו. ולכן מעודד אותם משה ואומר: חזק ואמץ! כי המצוה הזאת, דהיינו לחזור בתשובה על סמך הבטחון, אינה "נפלאת ממך" (פירש אבן עזרא: "נסתרת או דבר פלא שתלאה [תעייף את עצמך] לעשותו"). כלומר, אל תאמר שהמצב כל כך קשה ומסוכן, שהפתרון ע"י תשובה ובטחון אינו נראה, והוא נסתר ממך ואינו הגיוני ואינו סביר; ואל תגיד שהמצב כל כך מסוכן, שלא עולה על הדעת שתוכל לפותרו ע"י בטחון ותשובה, שדבר כזה לא הגיוני ולא ריאלי, ואדם הסומך עליו ילאה את עצמו וייכשל. שזה אינו נכון, אלא היא לא נפלאת וגם לא רחוקה היא, כלומר, לא בלתי אפשר להשיג את הפתרון על ידה.

ומשמע שמדובר כאן דוקא במצוה מסויימת ולא בכל התורה, כי מכיון שניתנה להם התורה מה הקושי העצום שנרמז כאן? ואין נראה שהקושי הזה מכוון לכל התורה, אלא למשימה מיוחדת ומצוה מסויימת, שהיא נראית קשה במיוחד, והיינו הבטחון שעליו מבוססת התשובה, שעליה דיבר משה בסמוך. וכ"כ הרמב"ן: "אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת [לעיל פסוק א: "והשֵבוֹת אל לבבך"]... והטעם לאמר כי [אף] אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים, תוכל לשוב אל ה'... כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום". והנה הרמב"ן דיבר על התשובה גרידא, שהיא מצויה ליהודי תמיד, ושהגאולה בידינו ונוכל להיגאל מיד אם אך נחזור בתשובה אמיתית. וזה אמת ויציב, אלא שנ"ל שמשה הוסיף כאן גם את החיזוק הזה של בטחון ומסירות נפש.

גם הספורנו דיבר על התשובה כאן: "'לא נפלאת...' - שתצטרך לנביאים... 'ולא רחוקה היא' - שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך... וביאר [הרחיב] זה באומרו: 'לא בשמים היא, לאמר' - לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא". ודבר גדול אמר לגבי התשובה: שהתשובה דבר ברור היא, שהיא חייבת להיות אמיתית ושלֵמה, ויסודה הוא אמונה ובטחון בהקב"ה, ונכונות לציית למצוות ולציוויים המסוכנים והדורשים מסירות נפש ויראת ה' ואי-פחד מהגוי. ודברים אלה ברורים לאדם, והם הסימנים הקבועים תמיד. שהרי התורה מבוססת על מושגים, וביניהם מושגים יסודיים כגון אמונה ובטחון; והמצוות הפרטיות מודרכות ע"י המושגים. והמושגים הם סימנים וציונים תמידיים ליהודי איך להתנהג ובאיזה דרך ללכת, שכל מעשיו יהיו מושפעים ומודרכים ומכוונים ע"י הסימנים האלה. והסימנים כבר ניתנו, והיהודי חייב תמיד לתת את עיניו בהן.

ונראה לי שלזאת רמזה הגמרא בעירובין (נד:-נה.): "אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר (להלן לא:יט): 'שימה בפיהם' - אל תקרי 'שימה' אלא 'סימנה'. שמעה רב תחליפא ממערבא, אזל אמרה קמיה דר' אבהו. אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינו לה: 'הציבי לך ציֻנים...' (ירמיהו לא:כ) - עֲשו ציונים לתורה... והיינו ["הא דאמרן דצריך לטרוח ולהעמיד סימנין" - רש"י] דאמר רבי אבדימי...: 'לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא' (להלן פסוקים יב-יג)... שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה". ועל אף שמדובר שם על סימנים וציונים כעזר בלימוד התורה, הרי הביאו ראיה מהפסוק בירמיהו "הציבי לך ציונים", שהנביא אומר להם לבטוח בה' שהוא יציל אותם ויחזירם מבבל, והוא אומר להם להציב להם סימני דרך לחזור לא"י, כדי שלא ישכחו שהם חייבים לחזור ושלבסוף שבעים שנה יחזרו. ויש בזה גם אמונה ובטחון וגם קריאה וחיזוק ללכת ולעשות. ועל זה בא רבי אבדימי ואומר: אע"פ שהדרישה לקיים את המצוה נראית קשה וכאילו בשמים ומעבר לים, דע שזה לא כך, אבל גם אילו היה כך, היה עליך לעלות לשמים ולעבור את לים. ואם תנסה בבטחון בה' - הוא יעזור לך ותצליח, ותראה שבאמת לא היתה בשמים או מעבר לים. ועוד נראה, שיש רמז בזה שר' אבהו למד את הענין של "סימנים" מפסוק אחר. שהרי ר' אבהו גר בא"י, ורב חסדא בבבל (עיין פתיחת המאירי למס' אבות), ור' אבהו הוכיח אותו על שלא עלו מבבל לא"י, ואמר: יש ללמוד את הרמז לסימנים גם על התורה כולה, וגם על העיקר שבה - הבטחון בה' שמתבטא בעליה לא"י. ולכן הביא את הפסוק הזה מירמיהו, שמדבר על החזרה לא"י.

לא בשמים היא; לשמוע לגדולי הדור

(יב) לא בשמים היא... אומרת הגמרא (ב"מ נט:): "שכבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחים בבת קול". התורה ניתנה בסיני, ודור דור היא ניתנת בידי רועים נאמנים, גדולי הדור. הם הפוסקים ואחרי רובם ניטֶה. ואפילו בת קול מן השמים לא תכריע, מפני שאין לה מקום בהלכה. והסיבה היא, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

תורה; חכמות חיצוניות; גאוה; ידעתי

לא בשמים היא... אומר המדרש (דברים רבה ח:ו): "שמואל אמר: אין התורה מצויה באיסטרולוגין שאומנותן בשמים". ורבנו בחיי מביא בשם המדרש המשך לדברי שמואל: "אין התורה מצויה אלא במי שמתעסק במלאכת שמים"; ונראה שלרבינו בחיי היתה גירסא אחרת, ודוקא הפוכה. ומ"מ הפירוש הוא, ששמואל גינה את אלה שחושבים שהם יכולים, על פי מערכת הכוכבים, לחזות ולנבא את העתיד ולהבין את העולם. והטעם הוא, שבהכרח יוצאת מזה כפירה ודחיקת הקב"ה. אנשים אלה, אנשי מדע, מנסים ליצור קונספציה של עולם בלי בורא ויוצר, וכ"ש בלי משגיח תמידי. ובהמשך המדרש שם: "אמרו לשמואל: הרי אתה איסטרולוגין וגדול בתורה? אמר להן: לא הייתי מביט באיסטרולוגים אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים". כלומר, לא ראה בזה דבר מרכזי אלא שולי, דבר שיכול לעזור לו בלימוד התורה; וגם לא הקדיש לזה הרבה זמן. וכתב רבינו בחיי: "ומכאן שאין להתעסק בשאר החכמות אלא בעיקר - שהיא תורתנו... וכן אמרו רז"ל (מנחות צט:): צא ובקש שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד חכמה יוונית". וכתב ר' יוסף יעב"ץ בספרו אור החיים (סוף פרק ה), שביום הזעם, שנת רנ"ב, בעת גירוש ספרד, הכל מסרו את עצמם ואת נפש בניהם על קידוש שמו יתברך, מלבד האנשים אשר התחכמו בלימוד חכמת פילוסופיא ושאר חכמות חיצוניות, שהשתמדו ויצאו מן הכלל.

(יב-יג) לא בשמים היא לאמר: מי יעלה לנו השמימה ויקחֶהָ לנו וישמִענו אוֹתה ונעשֹנה; ולא מעבר לים היא, לאמר: מי יעבָר לנו אל עבר הים ויקחה לנו... אין זאת משימה בלתי אפשרית, שתצטרכו לעלות עד השמים או לעבור מעבר לים. ואל תחשבו שאי אפשר לקיים את המשימות הקשות של התורה, אלא התשובה השלימה עם הבטחון והחזרה לא"י הם דברים אפשריים. וגם אין הדבר תלוי בשמים אלא בכם, שבידכם יש הבחירה לחזור בתשובה ולבטוח בה'. וגם אין הגאולה תלויה בשמים אלא בכם, שאם תחזרו בתשובה מיד תיגָאלו. וגם אין צורך לחכות לגדול בתורה לעלות וללמד אתכם את סוד הגאולה, כי היא בידכם. וגם אין צורך לחכות למשיח שישמיע לכם דברי גאולה, כי הכל תלוי בכם. "לא בשמים היא", אלא בידכם, אם תאמינו ותבטחו בה' ותעשו את מה שמוטל עליכם. אם כן, הגאולה אינה מעבר לים אלא קרובה לכם, כמו שנאמר (תהלים צה:ז): "היום אם בקוֹלו תשמעו".

צביעות; גאוה; ידעתי; תורה

אמרו חז"ל (עירובין נה.): "רבא אמר: 'לא בשמים היא' - לא תימצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תימָצא במי שמרחיב דעתו עליה כים". כלומר, תורה בלי יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים אינה מתקיימת; והיא בכלל לא נקראת תורה. והאדם שלומד אותה, אפילו יהיה בקי בה ותלמיד חכם, מ"מ אם אינו מבסס את לימודו על יראת שמים, קבלת עול מלכות שמים, ושעבוד לתורה ולגדולים על אף שאינו "מסכים", אדם זה לא יקלוט תורה לנצח, ולא יֵצאו ממנו שום תלמידים בני תורה. וזהו האדם "שמגביה דעתו עליה כשמים", שאינו לומד אותה לשמה לקבלת עול מלכות שמים, אלא למחקר ולשם פילוסופיה, אבל הוא פוסק כמו שהוא רוצה, והוא בוחר ובורר כפי דעתו. וזה שיא הגאוה. וזה גם הפירוש של "שמרחיב דעתו עליה", שמתגאה (הרחבת דעת) ובוחר במה שהוא רוצה, ועושה את דעתו - דתו. עוד נאמר שם: "רבי יוחנן אמר:... לא תימצא בגסי רוח". גם אם הם מקבלים עליהם את המושג של תורה מסיני, ומאמינים שזאת תורת ה', מ"מ אנשים שהם גסי רוח ובעלי גאוה לא ישאלו כאשר אינם מבינים, ולא יודו שאינם יודעים, וא"כ לעולם לא יגיעו להבנה. וכל זה מדבר על עצם לימוד התורה, כלומר, קליטת התורה, אבל מלבד זה, אדם שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים, או שהוא גס רוח, מפסיד את עיקר שבעיקרים שבתורה: שבירת היש, קבלת עול ה', ביטול רצונו לפני רצונו של ה', ומתוך כך - התקדשות.

(יד) כי קרוב אליך הדבר מאד. ממש היום יכולה לבוא הגאולה.

בפיך ובלבבך לעשֹוֹתו. אם אך תהיה מוכן לשוב בתשובה אמיתית, לא צבועה, לא אחד בפה ואחד בלב, אלא "בפיך ובלבבך", מוכן לבטוח באמת בה' "לעשותו", למסור נפש ולעשות את המצוות הקשות והמסוכנות.

אומרת הגמרא (עירובין נד.): "רב יצחק אמר מהכא: 'כי קרוב אליך... בפיך ובלבבך לעשותו'. אימתי קרוב אליך? בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו". קיום התורה אצל האדם ומשפחתו יהיה רק אם לימודו אינו בצביעות, אלא הוא לומד לעשות. ולכן אי אפשר שלקונסרבטיבים ולרפורמים יהיה דבר קבוע ונמשך אצל צעיריהם.

עם ישראל ויעוד שמירת התורה

אומר המדרש (דברים רבה ח:ז): "אמר להן הקב"ה: בָנַי, אם יהיו דברי תורה קרובים לכם, אף אני קורא אתכם 'קרובים', שכן כתיב (תהלים קמח:יד): 'לבני ישראל עם קרוֹבו, הללוי-ה'". שהרי אין סיבה לקיום עמים נפרדים, וגם אין סיבה לקיום עם ישראל, אא"כ יש בעם מסויים משהו מיוחד שאין לאחר. והתורה היא היא שמיוחדת בישראל, שע"י התורה מתקרבים ישראל לה', ואם אין  להם תורה, הרי הם ככל שאר העמים.

מושגים; תחיית המתים

(טו) ראֵה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב... כתב רבינו בחיי: "וסמך לו [לפרשת הגאולה] מיד 'ראה נתתי...', להודיע כי בו יהיה תחיית המתים [ביום הגאולה תהיה גם תחיית המתים], ומזה אמר: 'את החיים ואת הטוב'... ורצה לומר כי מעולם התחיה יֵעתק [יגיע מיד] אל העולם הבא שהוא הטוב והצפון [ש"החיים" הוא תחה"מ, ו"הטוב" - עוה"ב]... ודעת הרמב"ם (מאמר תחה"מ)... כי בני תחה"מ [המתים שיקומו] יאכלו וישתו ויולידו [לא ילכו מיד לעוה"ב, אלא יחיו שוב חיים נורמליים, ואח"כ ימותו ויגיעו לעוה"ב]... ויחיו ימים ארוכים, ואחרי התחיה ימותו ויבואו לחיי עוה"ב... שעליו אמרו רז"ל (ברכות יז.): [מרגלא בפומיה דרב:] העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה [ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה], אלא נפשות בלא גופות... ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העוה"ב גופות אלא נפשות בלבד. זה כלל דעת הרב [הרמב"ם] ז"ל... אמנם לא כן דעת חכמי התלמוד... כי הם סוברין שאין מיתה אחר התחיה [לא יחיו מחדש בעולם כטבעו ואח"כ ימותו, אלא מיד לאחר שיחיו, ילכו לעוה"ב]... וממה שדרשו רז"ל (סנהדרין צב.): מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן... והמאמר הזה [של רב בברכות שם] יורה בודאי שיש שם גופות... שאם לא היו שם גופות אין צריך לומר שאין בו לא אכילה ולא שתיה לנפשות... וכן דרשו חז"ל (ב"ב י.): הקב"ה משביעם מזיו שכינתו לעולם הבא... כלומר, שיזכו להיותם שבעים מזיו השכינה בגופות, כקיום הנפש בעוה"ז באכילה ושתיה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בשער הגמול".

בחירה חפשית; שכר ועונש; תכלית החיים

ראה [והתבונן]! נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המָוֶת ואת הרע. אחרי שביארתי לכם את דברי התורה, למה היא ניתנה לכם, מה מגמתה ומטרתה, מושגיה ומצוותיה, ומה תכלית העולם והאדם, הסתכלו טוב ורְאו והָבינו, שיש לפניכם שתי אפשרויות: חיי התורה, שהם באמת אורח חיים, ורק בהם יש תכלית וממשות, מפני שהם חיים שעם כל העול והקשיים והמשימות הם ראויים להיקרא "טוב"; ומצד שני, יש אורח קיום של תענוג, תאוה, חמדה והנאה, בלי תורה ומצוות, שעל אף שזה נראה לכם חיים, הם באמת אינם חיים כלל אלא הבל וריק, ואינם ראויים לאדם, ובעצם הם אינם חיים אלא מוות (וכמו שאמרו בברכות יח:, שרשעים אפילו בחייהם נקראים מתים), וכל תענוגיהם הם בגדר "רע". כך תירגם תרגום ירושלמי: "ית אורחא דחייא דהיא אורחא טבתא, וית אורחא דמיתותא דהיא אורחא בישתא". ועוד: מחיי התורה, אם תבחרו בהם, יֵצאו לכם גם חיים, כלומר, רוחניות וקדושה וטהרה שהם לבדם ראויים להיקרא חיים, וזה כבר שכר גדול; ונוסף לזה יֵצֵא לכם גם "טוב", כלומר, שכר על עשיית המצוות, שכר גופני גשמי. ומצד שני, אם תבחרו בחיים של פריקת עול, תקבלו חיי הבל וריק ושעמום, שהם יקבעו את אורח קיומכם כמוות, וזה כבר יהיה עונש גדול, ונוסף לזה תקבלו גם "רע", עונש של יסורים וגלות על זה שמרדתם. וכן תירגם יונתן: "ארחא [קיומכם] דחיי דביה משתלם אגר טב לצדיקיא...".

והאבן עזרא פירש שגם "החיים" וגם "הטוב" אינם מדברים על התורה, אלא על השכר הגשמי שיקבלו שומרי התורה, ופירש: "'החיים' - אורך ימים [חיים ארוכים]. 'הטוב' - בעושר ובריאות הגוף והכבוד. והמוות והרע - היפך". גם הספורנו פירש את הכל כשכר, אבל כך: "'החיים' - לעד [בעוה"ב], 'את הטוב' - הערֵב [הנעים] בחיי שעה [חיים נעימים גם בעוה"ז]. 'המות' - לעד, 'ואת הרע' - צער חיי שעה". כלומר, גם יסורים בעוה"ז. ורש"י פירש ש"הטוב" הוא ללכת בדרך התורה, ואז תקבל שכר של "החיים", ולהיפך: "'את החיים ואת הטוב' - זה תלוי בזה. אם תעשה טוב, הרי לך חיים... והכתוב מפרש והולך היאך [יקבלו טוב]".

הקב"ה קבע כאן כלל גדול ויסודי בתורה ובאמונה, והוא, שלכל אדם יש בחירה חפשית, כי זו היא תכלית העולם, לברוא אדם שיוכל להבין את הגדולה וההדר של הקדושה וטהרה ולרצות להגיע אליה. ואילו לא היתה לו בחירה חפשית, כלומר, אם לא היתה אפשרות שיוכל לבחור ברע, בתענוגים, בהבל, בטומאה ובבהמיות, אזי לא היה שום ערך בבחירתו בטוב, שהרי לא היה יכול לעשות אחרת. ואין לך דבר גדול מזה, שלפני האדם יש האפשרות לבחור בהבל ובתאוה ובהנאה, והוא - בכוונה ובמחשבה - מואס בהם ובוחר בחיים של עול מלכות שמים, של משימות קשות, של ביטול היש והיצר הרע, בקדושה ובהתרוממות. ובזה הוא עולה על המלאכים והבריות הקדושות שאין בהם יצר רע ואין להם שום אפשרות לחטוא. ועל זה מגיע לאדם שכר נפלא אם הוא עומד במבחן ובוחר בטוב, ומצד שני, גמול ועונש למי שהיה ביכולתו לבחור בטוב ושאף גורם לא מנע זאת ממנו, ובכל זאת בחר ברע בכוונה ובמחשבה. כך כתב הרמב"ן: "כי שני הדרכים בידם, וברשותם ללכת כאשר יחפצו בה, אין מונע ומעכב בידם, לא מן התחתונים ולא מן העליונים". וכתב רבינו בחיי: "מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן [אם אין בחירה] לא היה מקום לתורה [לאזהרות התורה] והעונש והשכר בטל". והנה, חוסר הבחירה יכול להיות באחת משתי דרכים: או שהאדם במדרגת מלאך ואין לו בכלל יצר הרע וא"כ אין לו בחירה מטבעו (וכך יהיה אחרי ביאת המשיח כמו שבארנו לעיל פסוק ו), או שיש לו יצר הרע אבל הקב"ה משגיח על הכל וגוזר עליו מה שיעשה טוב או רע, ובדרך זה הבחירה ניטלה ממנו על אף שיצה"ר קיים. וזה המצב לפי השקפת המינים והאפיקורסים, והשקפה זו נותנת פתחון פה לאדם להתחמק מאחריותו לקיים את המצוות.

ממשיך הכתוב ואומר: א"כ, מה עליך לעשות?

(טז) אשר אנכי מצוך היום. כלומר, אם תעשו את אשר אנכי מצוך היום.

קבלת עול מלכות שמים; ידעתי

לאהבה את ה' אלקיך. כתב אבן עזרא: "העיקר". כלומר, עיקר ויסוד התורה היא אהבת ה', והיא, להאמין בו שהוא יוצר כל ומנהיג ומשגיח על הכל, וגם יודע הכל ובורא טוב וצדק ומושגי המוסר. וכשתתבונן בכל זה, תבוא עליך יראת הכבוד להקב"ה, אבל יראה של אהבה, לאלקים שיש בו מעלות אלו, ותקבל עליך את עול מלכותו בלי שאלה, ותשתעבד לו ותעשה את רצונך רצונו, ותעשה את דבריו משום שהוא גזר עליהם. וזה עיקר התורה. ואח"כ אמר:

מושגים - קודמים למצוות פרטיות

ללכת בדרכיו. דהיינו המושגים, ובמיוחד ההידמות לה' במידות של רחום וחנון וקדושה וכו', שהם מכוונים ומדריכים את האדם למטרת התורה והחיים, ושבלעדיהם אין שום כיוון והבנה למצוות היחידות והפרטיות. ואח"כ אמר:

ולשמוֹר מצותיו וחֻקוֹתיו ומשפטיו. ששמירת גזירותיו ומצוותיו כאורח חיים יומיומי, תבטל אצלך את היש, ותתן לך מסגרת מתמדת של משמעת וקדושה, וכך תתקדש ותגיע לתכלית האדם. והאבן עזרא כתב: "'ללכת בדרכיו' - שלא תשנה מדרכי מעשיו ומצוותיו שצִוְךָ, ואם [=גם אם] לא תדע למה ניתנו החוקים והמשפטים". ובשכר זה:

בחירה; שכר ועונש לאומי

וחיית ורבית וברכך ה' אלקיך. מדה כנגד מדה: אם אתה תעשה את גזירותיו גם אם אין בהן "הגיון" וקשה להבין אותן, הוא ישמור עליך, עם קטן, נגד גוים גדולים ועצומים, ולא רק שלא תחוסל אלא תחיה ותרבה בברכה, ואף אחד לא יבין איך זה יכול להיות.

והנה, הברכה הזאת יכולה להיות רק בא"י:

א"י היא הברכה

בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. יש כאן שני דברים: א) לבוא לארץ ולגור בארצך, הוא עצמו ברכה. ב) לא תוכל לחיות חיי ברכה אלא בא"י. וכתב בעל הטורים: "'וברכך' - שתיים במסורה, דֵין, ואידך גבי עבד עברי (לעיל טו:יח): 'לא יִקשֶה בעינֶך בשַלֵחֲך אוֹתו... וברכך ה'...'. וזהו שאמרו חז"ל שאין עבד עברי נוהג בחו"ל. כמו הכא דכתיב 'וברכך... בארץ...', התם נמי דוקא בארץ". כלומר, כמו שהברכה היא דוקא בארץ, כך עבד עברי הוא דוקא בארץ.

בחירה; הגלות כקללה; ערבות ישראל זב"ז; שכר ועונש לאומי; עול מלכות; א"י

(יז) ואם יפנה לבבך ולא תשמע. אם תפרוק מעליך עול מלכות שמים, ולא תהיה מוכן לשמוע לגזירות ה' ולהשתעבד לו ולבטל את רצונך ואת יצרך, אלא תלך אחרי מחשבותיך, הגיונך, מושגיך ומוסרך.

ונדחת. תסטה מהדרך הנכונה. כלומר, שאין ספק שאם לא תקבל את גזירותיו ואת מושגיו, תסטה מהאמת - "והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתָם".

(יח) הגדתי לכם היום. אני מזהיר אתכם היום, שלא יהיה לכם פתחון פה אחר כך לטעון שלא ידעתם את האמת.

כי אבוֹד תוֹאבדון. משמע, עונש חמור כשואה! ומה הוא?

לא תאריכֻן ימים על האדמה אשר אתה עוֹבר את הירדן לבוא שמה לרשתה. זו היא הקללה החמורה - החמורה ביותר. שאם לא תשמרו את מצוות ה', "תאבדו" ע"י גלות. הגלות היא אבדון, מפני שרק בא"י תמצאו מנוחה ושלוה וברכה. ואם תחשבו: "מה בכך שלא נאריך ימים על אדמת א"י, הרי נוכל לחיות חיי שלוה בגלות" - דעו שזה אינו נכון, אלא תאבדו בגלות. תנועו ותנודו ממדינה למדינה, ותסבלו שם, ולא תמצאו מנוח לכף רגליכם. והנה בפסוק יז דיבר בלשון יחיד, ובפסוק יח בענין הגלות מא"י דיבר בלשון רבים, להודיענו שהיחידים הרשעים יכולים לגרום גלות ויסורים לכל עם ישראל, לרבות הטובים. ולכן מצוה למחות בהם ולהוכיח אותם, ואם אפשר, צריך למנוע מהם ללכת בדרך הרעה.

בחירה; שכר ועונש לאומי; תכלית החיים; אהבת ה'; מושגים וקבלת עול מלכות; א"י; עם ישראל

(יט) העִדוֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ. הקב"ה חוזר ומדגיש שהוא הזהיר אותם, ושלא יהיה להם פתחון פה בעתיד. שלא יועיל להם שבעתיד, יאמרו בניהם שלא היו במעמד הר סיני או בעבר הירדן בשעת ברית האלות: "אנחנו איננו מאמינים שהתורה היא מאת ה', ועד שתוכיחו לנו אין עלינו חיוב לשָמרה". טענה זו לא תתקבל, מפני שכבר הוזהרתם כולכם היום. ועל זה אני מביא את העדים הטובים ביותר בעולם, את השמים ואת הארץ, שמהם תוכלו - אחרי התבוננות בשכל - להבין את קיום הקב"ה והשגחתו על בני האדם. מי שמסתכל בהם רואה איך הם נשמעים לחוקי הטבע, ואינם משנים את תפקידם - השמש תמיד זורחת במזרח, וצבא השמים הולכים לפי חוקים נצחיים, והארץ מוציאה את פריה כחוק, ובמערכת העולם ברור שיש חוק וסדר. ואין לך ראיה גדולה מזה שיש בורא ומשגיח. ועדות זו עומדת לכם תמיד, גם לעתיד, והמכחיש את הקב"ה ואת תורתו - שם נפשו בכפו. כך כתב רש"י בשם המדרש (ספרי, שו): "אמר להם הקב"ה לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם. שמא שינו את מדתם?... הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם. שמא שינתה מדתה?... ומה אלו... אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שינו את מדתם - אתם... על אחת כמה וכמה!" ועל אף שהסיפא של הספרי הזה אינו מפרש כמו שפירשתי, מ"מ יכולים ללמוד מזה גם את מה שכתבתי. וכן כתב רש"י (לקמן לב:א): "שהם [השמים וארץ] קיימים לעולם", כלומר, שלכן הקב"ה הביא אותם כעדים, מפני שהאדם יוכל תמיד לראות אותם. ואין זה מובן, שהרי מה זה יעזור? וכי ישאל אותם והם יענו לו? אלא בודאי הפירוש הוא כמו שכתבתי, שכיון שהם קיימים לעולם, לכן מההתבוננות בדרכיהם שהן לפי חוק וסדר, יוכל האדם תמיד להבין שיש בורא ומשגיח.

כאן מסתיימת הברית בין ה' לעם ישראל. "והנה הוא כמחתים העדים בסוף דבריו כולם" - רמב"ן (טו). והוא ממשיך ומסביר בפעם האחרונה על מה באה העדות הזאת - על הבחירה והאזהרה שנתן הקב"ה, דהיינו:

החיים והמָוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה. נתתי לפניך היום להבין את תכלית האדם וסיבת קיומו, שהליכה בדרך מסויימת עושה את הקיום כדאי והופכת אותו לחיים, והליכה בדרך אחרת הופכת את הקיום להבל וריק, והופכת אותו למוות. וכן נתתי לפניך את הברכה והקללה, השכר והעונש. ובזה כולל הקב"ה גם את השכר עבור המעשים הטובים, כלומר, אריכות ימים, וישיבה על אדמת א"י, וברכות חיי עולם הזה, וגם את השכר האמיתי - עצם ההתקדשות וההתרוממות שבאות לישראל ע"י הליכה בדרך האמת, שזאת היא ברכה לעצמה, הברכה האמיתית. וכן להיפך בקללה.

ובחרת בחיים! הקב"ה גם מצַוֶה ומזהיר את ישראל, וגם מתחנן לפניו כאב שמנסה לשכנע את בנו לבחור בדרך הטובה. וזאת כוונת מה שהביא רש"י מהמדרש: "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים. כאדם האומר לבנו: בְחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על החלק היפה ואומר לו: את זה בְרור לך". ה' אומר לו: לא למעני אני עושה זאת, שהרי אין לי צורך בשמירת המצוות ואין לי צורך בך כלל וכלל, אלא לטובתך אני אומר, שבכך לא רק שתקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אלא גם תתקדש ותתרומם ותגיע לקדושה ולטהרה ולהבנת האמת. ועל זה אמר:

למען תחיה אתה וזרעך. למען תחיה את החיים האמיתיים, ולא סתם קיום של הבל, שאינו נקרא חיים אלא מוות. ומה הם החיים האמיתיים? מה שאומר הפסוק הבא: אהבת ה', ושמיעה בקולו.

אהבת ה' כתכלית החיים האמיתית

(יט-כ) ...ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך; לאהבה את ה' אלקיך... הספורנו קושר את שני הפסוקים יחד וכותב: "ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס [כלומר, מה שכתוב "למען תחיה", עיקר הכוונה אינו לשכר הגשמי שתקבל, אם כי נכון שתקבל את זה], אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת - בלבד, למען תחפוץ בחיי שעה [ברכות גשמיות] לזה התכלית בלבד [ובגלל התכלית הזאת של חיים אמיתיים בלבד ראוי] שתאהב את ה' אלקיך, בהכירך טובו עם רוב גדלו", ואז תתקדש ותתרומם גם אתה.

(כ) לאהבה את ה' אלקיך. הוא חוזר ומדגיש את מה שאמר בפסוק טז, שיסוד היסודות הוא לאהוב את ה', להאמין בו שהוא יוצר הכל ומנהיג ומשגיח על הכל וגם יודע הכל ובורא טוב וצדק ומוסר; ועיין ספורנו (יט). וכשתתבונן בכל זה, תבוא עליך יראת הכבוד להקב"ה - יראה של אהבה לאלקים שיש בו מדות כאלו, ותבין כמה שהוא גדול ואתה קטן, ואיך שראוי לשמוע אליו בלי להסס. וזה יביא אותך בהכרח -

לשמוֹע בקוֹלו. לקבל עליך עול מלכות שמים, בין שאתה מבין או מסכים ובין שלא, ולקיים את גזירותיו דוקא משום שהם גזירותיו באמת, ובכך תשבור את גאותך ואת יצרך ותתקדש.

ולדבקה בו. תדבק במדותיו ובמושגיו, שהם המסגרת לכל מצוות התורה, ונותנים את האות והכיוון וההדרכה לאן ללכת, ומה טעם המצוות ולְמַה הן מכוונות. והמושגים והמדות מתרכזים מסביב לרחמים, החנינות, הצדק והחסד, שהם עיקר שבירת היש וההתקדשות (וכתב הספורנו: "'ולדבקה בו' - שתהיינה כל פעולותיך לשמו"), ואז תקיים את המצוות הפרטיות ותדע איך לכוון בהן.

כי הוא חייך ואוֹרך ימיך. הדרך הזאת, לאהוב את ה' ולשמוע בקולו, היא חייך, היא שעושה את החיים לכדאיים. כך כתב הספורנו: "כי הדיבוק בו הוא סיבת החיים הנצחיים". והיא עושה את אורך הימים לכדאי, שהרי אם אין סיבה לחיות ולהתקיים, ואם כל ימיך הם הבל וריק, איזו חשיבות יש לאורך הימים? אדרבה, ככל שאתה חי יותר, אתה מוסיף יותר הבל.

עוד יש לפרש "כי הוא חייך" - דרך זו נותנת לך את החיים האמיתיים, הבנת האמת והקדושה, וגם נותנת לך שכר גשמי בעולם הזה, חיים ארוכים. ולפי זה הוא קשור למה שאומר הפסוק בהמשך:

לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבוֹתיך, לאברהם, ליצחק וליעקב, לתת להם. שוב, זו היא הברכה הגדולה ביותר! לשבת בארצך, בשלום ובשלוה, בברכות של גשמיות, ולבנות בה חברה ומדינה אלוקית וקדושה. והגלות היא הקללה, שהרי לא תוכל לחיות בה לא חיים של שלוה גשמית וגם לא לבנות בה חברה תורנית אמיתית, משום שתיכשל שם ברעיונות גוים וזרים שיסלפו את התורה. גם יש כאן שוב ההדגשה, שזכותנו לא"י באה משום שהקב"ה נתן את הארץ לאבותינו.