ישעיהו קטעי פירושים פרקים מד - הסוף
ישעיהו קטעי פירושים פרקים מד - הסוף
עם ישראל; עם נבחר
(מד:א_ב) ועתה שְמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו. כה אמר ה', עֹשֶך ויֹצֶרך מבֶּטן — יעזְרֶךָּ; אל תירא עבדי יעקב וישֻׁרון בחרתי בו.
גאולה
(מד:ב_ה) ...אל תירא עבדי יעקב וישֻרון בחרתי בו, כי אֶצָק מים על צמא... אצֹק רוחי על זרעך ובִרְכָתִי על צאצאיך, וצמחו בְּבֵין חציר, כַּעֲרָבים על יִבלי מים. זה יאמר: לה' אני! וזה יקרא בשם יעקב; וזה יִכתֹּב ידו לה', ובשם ישראל יְכַנֶה.
ידעתי את ה'
(מד:ו,ט) כה אמר ה' מלך ישראל וגֹאלו, ה' צב_אות; אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים... יֹצרֵי פֶסל כֻּלם תֹּהו, וַחֲמודיהם בל יועילו, ועֵדֵיהם המה בל יִרְאו ובל יֵדעו, למען יֵבֹשו.
בטחון; ידעתי את ה'
(מד:ז) ומי כמוני יקרא, ויגידֶהָ ויערכֶהָ לי... ואֹתיות ואשר תבֹאנה יגידו למו. מדברי הנביאים, ישראל יכולים לדעת מה יהיה.
בטחון; ידעתי את ה'; יעוד עם ישראל — להכריז שה' הוא האלקים
(מד:ח) אַל תפחדו ואל תִּרְהוּ. אומר רש"י: "...אל תֵּחַתּו מלהודיע את שמי לבין הגוים".
הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי; היש א_לוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי. הלא מאז, מסיני, השמעתיך והגדתי לך את האמת, ואתם עדי להכריז לעולם את האמת, שה' הוא האלקים.
עם ישראל; ידעתי את ה'
(מד:כא) זכָר אלה יעקב, וישראל כי עבדי אתה; יצרתיך, עבד לי אתה, ישראל, לא תִנָשֵנִי.
בטחון
(מד:כב) ...שובה אלי כי גְאַלתיך. אם תשוב אלי, אני מוכן לגאול אותך.
קידוש השם קשור לגאולת ישראל
(מד:כג) רָנו שמים כי עשה ה'... פִּצחו הרים רִנָה, יער וכל עץ בו, כי גאל ה' יעקב, ובישראל יתפאָר. אומר מצודת דוד: "ע"י גאולת ישראל, יתפאר בפי כל".
גאולה; ידעתי את ה'; ה' א_ל ההיסטוריה וכל יכול
(מד:כד_כו) כה אמר ה' גֹאלֶךָ, ויֹצֶרך מבטן; אנכי ה' עֹשה כל, נֹטה שמים לבדי, רֹקַע הארץ מֵאתי. מֵפֵר אֹתות בדים, וקֹסמים יהולֵל, מֵשיב חכמים אחור, ודעתם יסַכל; מֵקים דבר עבדו ועצת מלאכיו יַשלים, הָאֹמר לירושלים: תוּשב! ולערי יהודה: תִּבָּנינה, וחָרבותיה אֲקומֵם. תחבולות האדם הן הבל, וה' מפר את עצתם ואת חכמתם.
בטחון
(מד:כו_כז) האֹמר לירושלים תושב! ולערי יהודה: תבנינה! וחרבותיה אקומם. הָאֹמר לַצוּלָה [מצולות] חֳרָבִי, ונַהֲרֹתַיִך אוביש. הנמשל הוא בבל שהוא עמוק וחזק (רש"י ורד"ק). וכתב הרד"ק (כז): "והנה ביד הא_ל הכל, כי הוא אמר לירושלים שהיתה חרבה, שתיבָּנה; ואומר לבבל שהיתה בנויה — שתחרב".
ידעתי את ה'; עונש הגוים; גאוה; ה' א_ל ההיסטוריה
(מה:א) כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו, לְרַד לפניו גוים... לפתֹּח לפניו דְלָתַיִם ושערים לא יִסָגֵרו... (ג) ונתתי לך אוצרות חֹשך... למען תדע [כורש] כי אני ה' הקורא בשמך. אומר הרד"ק: "וכורש הכיר זה בדעתו כי מה' היתה לו... ולפי שהמלכים אשר לפניו התגאו ולא הכירו הא_ל עד ששלח ידו בהם...".
עונש הגוים — ה' עושה זאת למען ישראל; עם ישראל; עם נבחר
(מה:ד) למען עבדי יעקב וישראל בחירִי, וָאקרא לך [כורש] בשמך. אומר הרד"ק: "זה שאני עושה, לא למענך אלא למען עבדי יעקב, וכל זה להחריב בבל שהעבידום יותר מדאי והכבידו עוּלם, ולהוציאם מהגלות. בעבור זה אני נותן לך הכח הזה".
אכנך ולא ידעתָּני. לא ידעת מתחילה למה אני נותן לך כח ונצחון.
ידעתי את ה'
(מה:ה_ז) אני ה' ואין עוד זולתי; אין אלקים — אֲאַזֶרְך ולא ידעתני. למען יֵדעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעָדָי — אני ה' ואין עוד. יוצר אור ובורא חֹשך, עֹשה שלום ובורא רע — אני ה' עֹשה כל אלה.
הגאולה
(מה:ח) ...תפתח ארץ וְיִפְרו יֶשע, וצדקה תצמיח יחד — אני ה' בראתיו. בעת הגאולה יבואו ישועה וצדקה יחד מאת ה'.
ידעתי; עונש הגוים; גאוה
(מה:ט_י) הוֹי רָב את יֹצרו, חֶרֶשׂ את חַרשֵׂי אדמה. היאמר חֹמר ליֹצרו: מה תעשה? ופָעָלְך אין ידים לו? הוי אֹמר לאב — מה תוליד? ולאשה — מה תְּחִילִין?! אומר הרד"ק (ט): "אמר זה על מלך בבל [בלשאצר], שהיה מתגאה ומתנשא כנגד הא_ל, והוציא כלי בית המקדש לשתות בהם".
גאולה; בטחון — מה יהיה?; קידוש השם; קדוש ישראל
(מה:יא) כה אמר ה' קדוש ישראל ויוצרו, האֹתיות שְאלוני על בָּנַי, ועל פֹּעַל יָדַי תצַוֻני. הקב"ה כבר נתן את התשובות ואת האותיות לדעת מה יהיה. אומר הרד"ק: "...תצוו לנביאים בעבורי שיאמרו לכם דברי, והם יגידו לכם מה אני עתיד לעשות".
ארץ ישראל
(מה:יב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי... אומר רש"י: "ונתתיה לאשר ישר בעיני". ועל אף שמדובר בכל הארץ, וזו סיבה לנצחון כורש על בבל, פשוט שזה מתאים גם לא"י.
ידעתי את ה'
אנכי עשיתי ארץ... אומר מצודת דוד: "הלא הכל שלי ובידי לעשות כחפצי...".
קידוש השם
(מה:יג) ...הוא [כורש] יבנה עירי וגלותי יְשַלֵחַ: לא במחיר ולא בשֹׁחד אמר ה' צב_אות. שאילו היה עושה את זה בעד מחיר או שוחד, לא היה נצחון וקידוש השם בכלל, ולא היה מתאים לכתוב "ה' צב_אות", שהוא סמל של גבורה וקידוש השם.
קידוש השם קשור לנצחון וקידוש ישראל
(מה:יד) כה אמר ה': יְגִיע מצרים, וּסְחַר כוש וסְבָאִים אנשי מִדָה, עליך יעבֹרו ולָך יהיו... אֵלַיִך יתפלָלו; אך בך א_ל ואין עוד אפס אלקים. מדובר בנצחון ישראל על סנחריב. והמפרשים פירשו שסנחריב ניצח את כוש, מצרים וסבא, והביא לירושלים את רכושם ואת השבויים משם, ואחרי מפלתו, ישראל בזזו את השלל והתירו את השבויים לחפשי, והשבויים הכירו בה'.
(מה:טו) אכן אתה א_ל מסתתר, אלקי ישראל מושיע. אומר רש"י: "וכן יאמרו להקב"ה: אכן הבנתנו כי לגבות חובותיהן של עמך [כלומר, להעניש אותם], אתה מסתתר מלהראות נצחונך. כביכול, אין בך יכולת. ובהתעורר רחמיך, אתה אלקי ישראל מושיע". והרד"ק פירש: "שאינך נראה. ואתה 'אלקי ישראל' כי בהם נראה כוחך וגבורתך בתשועה שתושיעם בעת צרתם".
ידעתי את ה'
(מה:טז) בושו וגם נכלמו כֻּלם... אומר מצודת דוד: "...בראותם שאין ממש באלהיהם, כי לא היו להם למושיע כאשר הושיע המקום לישראל".
בטחון
(מה:יז) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבֹשו ולא תכלמו עד עולמי עד.
ידעתי את ה'
(מה:יח) כי כה אמר ה' בורא השמים, הוא האלקים יֹצר הארץ ועֹשָׂה, הוא כונְנָה; לא תֹהו בְרָאָה לשֶבֶת יְצָרָה, אני ה' ואין עוד.
ידעתי; בטחון
(מה:כא) ...מי השמיע זאת מקדם, מאז הִגִידָה — הלוא אני ה' ואין עוד אלקים מבלעָדַי, א_ל צדיק ומושיע — אין זולתי. אומר רש"י: "שאני מודיע מה אני עתיד לעשות לעמי, ואקיים דברי". "מה יהיה" הוגד כבר על ידי ה'.
ידעתי את ה'
(מה:כב) פְּנו אלי והִוָשעו כל אפסי ארץ, כי אני א_ל ואין עוד. פירש הרד"ק: "ותהיו נושעים בי גם כן, ותדעו כי אני א_ל ואין עוד". כלומר, באחרית הימים, כאשר יבוא עונש ה' על כל עמי העולם על שלא "ידעו את ה'", אלה שיכירו בה' ו"יֵדעו" אותו יהיו נושעים.
(מה:כג) בי נשבעתי, יָצָא מפי צדקה, דבר ולא ישוב: כי לי תכרע כל ברך, תשָבַע כל לשון. אלה הם שארית הגוים, שיישארו אחרי העונש הגדול באחרית הימים.
ידעתי את ה'
(מה:כד) ...עָדָיו [אליו] יבוא ויבֹשו כל הנֶחֱרִים בו. אומר הרד"ק: "כל הכועסים והקופצים בו... ומואסים בו". היום יש גוים שרואים ביהדות ובהקב"ה גזענות וריאקציה, והם שונאים ומואסים ביהדות. ובאחרית הימים, יבושו כל אלה, ויבינו את אמיתותו של הקב"ה ושל תורתו.
ידעתי
(מה:כה) בה' יצְדְקו ויתהַללו כל זרע ישראל. קידוש ישראל תלוי בקידוש השם.
ידעתי; בטחון
(מו:ג) שִמעו אלי בית יעקב... הָעֲמֻסים מִנִי בטן, הנשֻׂאים מִנִי רָחַם. שה' נשא אותם מעת לידה.
(מו:ד) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבֹּל. אשא את משאכם.
אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבֹּל ואמלט — אתכם מהגלות.
ידעתי את ה'
(מו:ה) למי תדמיוני ותַשוו, ותמשִלוני ונִדְמֶה... (ט) זִכרו ראשֹׁנות מעולם. שהוצאתי את ישראל ממצרים בעל כרחם ובאלהיהם עשיתי שפטים.
כי אנכי א_ל ואין עוד אלקים ואפס כמוני. "בזה תוכלו להכיר כי אנכי א_ל ואין עוד אלקים" — רד"ק (ט).
(מו:י) מגיד מראשית אחרית, ומִקֶדֶם אשר לא נעשו; אֹמֵר: עצתי תקום, וכל חֶפְצִי אעשה.
גאולה; בטחון
(מו:יב) שִמעו אלי אבירי לב, הרחוקים מצדקה. הרד"ק פירש "אבירי לב" — "אנשי בבל שהם אבירי לב ואכזרים לישראל, 'הרחוקים מצדקה' — מֵעֲשות צדקה להם". ורש"י פירש על ישראל: "אשר אימצתם לבבכם ונדבקתם בי; 'הרחוקים מצדקה' — אשר ארכו לכם הימים, ולא הראיתי אתכם צדקתי לגאול".
קידוש השם קשור לנצחון וקידוש ישראל
(מו:יג) קֵרַבתי צדקתי לא תִרְחָק, ותשועתי לא תְאַחֵר, ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי. אומר הרד"ק: "התשועה שאתן להם תהיה תפארת לי".
ידעתי; עונש הגוים
(מז:א) רְדִי. "מכסא ממלכה שהיית מולכת על כל הארצות" — רד"ק.
ושבי על עפר בתולת בת בבל... כי לא תוסיפי יקראו לך רכה וענֻגה... (ג) ...תֵּרָאה חרפתֵך, נָקָם אקח... (ה) כי לא תוסיפי יקראו לך גברת ממלכות. (ו) קצפתי על עמי, חִללתי נחלתי וָאתנם בידך; לא שמת להם רחמים... (ז) ותאמרי: לעולם אהיה גברת, עד לא שמת אלה על לבך, לא זכרת אחריתה. (ח) ועתה, שמעי זאת עדינה היושבת לבטח, האֹמרה בלבבה: אני ואפסי עוד — לא אשב אלמנה, ולא אדע שְכול... (י) וַתבטחי ברעתֵך [בגאותך]; אמרת אין רֹאָנִי. כלומר — אין כח בעולם שיראה אותי וישפוט אותי.
חכמתך ודעתך היא שוֹבְבָתֶך, ותאמרי בלבך: אני ואפסי עוד! (יא) ובא עליך רעה... ותבֹא עליך פתאֹם שואה, לא תדעי — טרם בואה להיות נשמר ממנה. הגוים יוענשו על גאוותם ועל שדיכאו את ישראל.
קידוש וחילול השם; בטחון; קדוש ישראל
(מז:ג_ד) תִּגָל ערותך, גם תראה חרפתך [בבל], נקם אקח... גֹאלנו ה' צב_אות שמו קדוש ישראל. בנקם הזה שאקח על בבל, ובגאולה הזאת, אני אהיה קדוש ישראל, שאקדש את שמי. כך אומר הרד"ק: "והוא יִקָרא 'קדוש ישראל', כי בעבור ישראל יראה קדושת שמו...".
(מז:ו) קצפתי על עמי, חללתי נחלתי... בזה שהאויב גבר ושלח את עמי לגלות, זאת הוא חילול ארץ ישראל הקדושה.
(מח:א_ב) שִמעו זאת בית יעקב, הנקראים בשם ישראל, ומִמֵי יהודה יָצָאו, הנשבעים בשם ה', ובאלקי ישראל יזכירו, [אך] לא באמת ולא בצדקה. כי מעיר הקֹדש נקראו ועל אלקי ישראל נסמכו — ה' צב_אות שמו. נראה לפרש כך: שמעו זאת, את מה שאמרתי בפרק מז שבבל תיפול וישראל יִגָאל. שמעו זאת בית יעקב, הנקראים בפי כל העולם בשם "ישראל", שאע"פ שאין ישראל ראויים להיגאל, שהרי לא באמת ולא בצדקה היו עושים, ואינם מקיימים את התורה, בכל זאת אני אושיע אותם בגלל העובדה היסודית שהם יהודים, הנקראים בפי כל העמים "ישראל", עמו של ה', והם עצמם מכירים שהם עם ישראל. ומכיון שכל העולם יודע שעם ישראל נקרא על שם ה' ועל שם עיר הקודש, אע"פ שאינם ראויים להיגאל, מ"מ ה' יגאל אותם, לא למען ישראל, אלא כדי שלא לחלל את שמו שהוא "ה' צב_אות", כי כל הגוים חושבים שישראל סומכים על ה' שהוא הא_ל של ישראל. כך כתב מצודת דוד: "שלא יחולל שמו באמרם: הלא המה מעירו ובטחו בו, ומדוע לא גְאָלם? אין זה כי אם מקוצר יד".
בטחון
...הנשבעים בשם ה'... לא באמת ולא בצדקה, כי מעיר הקֹדש נקראו ועל אלקי ישראל נסמכו, ה' צב_אות שמו. אומר רש"י (ב): "'ועל אלקי ישראל נסמכו' — בימי חזקיהו, שנאמר בו (מלכים ב יח: ה): 'בה' אלקי ישראל בטח', היא גרמה להם שלא גלו". כלומר, שאע"פ שלא היו בידיהם מצוות אמת וצדק, מ"מ בזכות הבטחון בה' לבד, נושעו.
בטחון — ישועת ה' כהרף עין
(מח:ג) הראשֹׁנות מאז הגדתי... פתאֹם עשיתי וַתבֹאנה. אני כבר הבטחתי לכם שהתשועה תבוא, ואע"פ שהמצב יהיה קשה ושחור, אין להתייאש, משום שהתשועה תבוא פתאום.
בטחון; ידעתי את ה'; ה' מגיד מראשית אחרית, ו"מה יהיה" כבר הוגד; עם ישראל — עם קשה עורף
(מח:ג_ה) הראשֹׁנות מאז הגדתי, ומפי יצאו ואשמיעם, פתאֹם עשיתי ותבאנה. מדעתי [=משום שידעתי] כי קשה אתה, וגיד ברזל ערפך ומִצְחֲך נחושה, וָאגיד לך מאז, בטרם תבוא השמעתיך. פן תאמר עָצְבִּי עָשָׂם, ופִסלִי ונִסכִּי צִוָם. לעם ישראל הוגד מראש ע"י הקב"ה, שהתשועות יבואו, והן אכן באו, והיה להם להאמין, וכן אנחנו היינו צריכים להאמין. והקב"ה הודיע מראש את התשועה, לשלוש מטרות: א) כדי שישראל יֵדעו שהישועה תבוא, ולא יתייאשו. ב) כדי שישראל יאמינו בה', שהרי הם רואים שבעבר הוא הודיע והבטיח וקיים, וא"כ יש לו היכולת גם בעתיד. ג) כדי שישראל יבינו בבירור שהישועה באה מהקב"ה ולא מסיבות אחרות (אלילים או בדרך הטבע). ועם כל זה, הדבר לא הועיל, כי ישראל הם קשי עורף וכופרים, והניסים שהם עצמם רואים שהובטחו, ואכן באו, אינם עושים רושם עליהם. ועל זה בא הנביא ומוסיף:
(מח:ו) ...השמעתיך חדשות מעתה ונצֻרות ולא יְדַעתם. פירש רש"י: "עתה אני חוזר ומשמיעכם חדשות, שהם חדשות לכם, ולפָנַי הם גלויות מעולם". כלומר, שכמו שגיליתי לכם את התשועות שבעבר וקיימתי אותם, כך אני מבטיח לכם תשועות לעתיד. ובכל זאת זה לא יועיל.
(מח:ח) גם לא שמעת, גם לא ידעת, גם מאז לא פִתחה אזנך, כי ידעתי בָּגוֹד תבגוד, ופֹשֵע מבטן קֹרָא לך. פירש מצודת דוד: "יודע אני שבכל דור ודור אתה בוגד בי... מעת שבחרתיך לי לעם אתה פושע בי".
קידוש השם וקידוש ישראל
(מח:ט) למען שמי. "שלא יחולל בעמים" — מצודת דוד. והרד"ק כתב: "שנקרא שמי עליכם, שנקראתם 'עם ה'', וכן אמר משה רבינו בתפלתו (דברים ט: כט): 'והם עמך ונחלתך'".
אאריך אפי. "בכל דור ודור" — רד"ק.
ותהלתי. פירוש — ולמען תהלתי.
גלות; עם ישראל חי לעולם וה' לא יכַלֵם אבל יענישם
אֶחֱטָם לך, לבלתי הַכריתֶך. (י) הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עֹני. הקב"ה לא יחסל את ישראל, משום חילול השם, אבל הוא יעניש אותם בגלות ודכאון.
(מח:יא) למעני, למעני אעשה, כי איך יֵחָל. כפל "למעני" להדגיש שרק בעבור זה תבוא הישועה, וכן יש נחמה מזה, שאפילו אין שום סיבה אחרת לגאולה, בכל זאת גם זה מספיק.
וכבודי לאחר לא אתן. כדברי רש"י: "שאויבַי יאמרו: יד גילוליהם רמה".
בטחון; עם ישראל; עם סגולה
(מח:יב) שְמע אלי יעקב וישראל מקֹרָאִי... אומר רש"י: "'יעקב' — שם שקרא לך אביך... מאתי נקראתָ ישראל". ויונתן תירגם: "וישראל מזומני", כלומר, ישראל שנקרא ע"י ה' לאתגר ולייעוד, כלומר, ישראל המזומן שלי.
ידעתי את ה'
(מח:יב_יג) ...אני הוא, אני ראשון אף אני אחרון, אף ידי יָסדה ארץ וימיני טִפחה שמים...
אמונה; בטחון; לוּ עמי שומע לי; קדוש ישראל
(מח:יז) כה אמר ה' גֹאַלְך, קדוש ישראל; אני ה' אלקיך מְלַמֶדך להועיל, מַדריכְך בדרך תלך. פירש הרד"ק: "אני מלמד בכל יום להועיל לך שתהיה בשלום, אם תשמע לי, ולא תגלה לבבל ולא תצטרך לתשועה זאת".
(מח:יח) לוּא הקשבת למצוֹתָי, ויהי כַנהר שלומֶך, וצִדְקָתך כגלי הים... אילו הסתכל היהודי, היה רואה בבירור את כח ה' ואת השגחתו.
(מח:יט) לא יִכָּרֵת ולא יִשָמד שמו מלפָנָי. פירש הרד"ק: "'לא יכרת'... — כלומר, אע"פ שלא הקשבת למצוותי לא אכריתך מכל וכל, אלא אגלה אותך לארץ אויביך".
היהודים לא רוצים לצאת מן הגלות
(מח:כ) צְאו מבבל, בִּרחו מכשדים בקול רנה. כי אם לא תצאו מעצמכם בזמן, תברחו שלא ברינה אלא בשואה.
(מח:כ_כב) הַגידו, הַשמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ; אִמרו: גאל ה' עבדו יעקב! ולא צָמאו [כלומר, לא יצמאו] בָּחֳרָבות הוליכָם, מים מִצוּר הִזִיל למו, ויבקע צור וַיָזֻבו מים. אין שלום, אמר ה' לרשעים. הקשה הרד"ק (כא): "אם נבואה זו על השבי מגלות בבל... תימה איך לא נכתב בספר עזרא... שנעשו עמהם נסים אלו, שבקע צור בעבורם במדבר?!" וכן יש להקשות על מה שפירש הרד"ק על המלים: "צאו מבבל, ברחו מכשדים", שכתב (כ): "אין זה בריחה מפחד, כי ביד רמה יצאו ובקול רנה", והלא העובדה היא שישראל לא יצאו מבבל ביד רמה, כמו שמפורש בספר עזרא ונחמיה, כפי שנאמר (עזרא ג: ג): "ויכינו המזבח על מכונֹתָו, כי באימה עליהם מעמי הארצות", וכן (עזרא ח: כב): "כי בֹשתי לשאול מן המלך חַיִל ופרשים לעָזרנו מאויב בדרך...", וכן (נחמיה ט: לו): "הנה אנחנו היום עבדים...". ועוד יש להקשות: מה פירוש "אין שלום אמר ה' לרשעים"? איזה קשר ושייכות יש לו לכאן? ולכן נראה לי כמו שאמרו חז"ל בברכות (ד.) על הפסוק (שמות טו: טז): "עד יעבֹר עמך ה', עד יעבור עם זוּ קנית", שהקב"ה היה מוכן לעשות נס לעולי בבל כמו שעשה לעולי מצרים ("לבוא ביד רמה" — רש"י), "אלא שגרם החטא". והחטא היה, שכאשר הקב"ה קרא להם לצאת מבבל ולבטוח בו, הם לא רצו. ואילו היו עושים כן, באמת היו יוצאים ביד רמה, ובניסים שתיאר כאן. אבל הם לא רצו, ולכן הנבואה לא נתקיימה בהידורה. והפסוק "אין שלום אמר ה' לרשעים" אינו מכוון לבבלים, כמו שפירשו המפרשים, אלא מדובר על היהודים שלא יצאו מבבל כי ביקשו שלום ושלוה, ועליהם אמר הקב"ה שאין שלום לרשעים שלא יצאו מהגלות, אלא הם יגרמו שהשכינה לא תשרה על ישראל, והם יאבדו בעצמם.
עם ישראל; נביא; קידוש השם קשור לקידוש ישראל
(מט:א) שִמעו איים אלי... ה' מבטן קְרָאָני, מִמְעֵי אמי הזכיר שמי, (ב) ויָשֶם פי כחרב חַדָה. פירש הרד"ק (ב): "לא אוכל למנוע עצמי מלהתנבאות, כי הוא שם פי כחרב חדה לדַבר העתידות". הנביא חייב להוכיח, וה' ישמור אותו משונאיו, ואין להתייאש.
בצל ידו הֶחבִּיאני. פירש רש"י: "שלא יוכלו להרע לי".
(מט:ג) ויאמר לי: עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאָר. אתה מסמל את הישראל אשר חפצתי, שכאשר הוא עושה את מצוותי ומתקדש בהן, אני, ה', מתפאר בו — על ידיו. או: אתה נבחרת להיות עבדי להשיב את ישראל להיות העם שרציתי, וכאשר הוא עושה את מצוותי ומתקדש בהן, אני, ה', מתפאר על ידיו.
(מט:ד) ואני אמרתי: לְריק יגעתי, לְתֹהו והבל כחי כִלֵיתי, אכן משפטִי את ה' ופעֻלתי את אלקי. השכר שלי הוא שעשיתי את פקודת ה', אע"פ שלא הצלחתי, כעין "אם ישמעו ואם יחדלו... וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל ב: ה).
(מט:ה) ועתה אמר ה', יֹצרִי מבטן לעבד לו, לשובֵב [להושיב] יעקב אליו וישראל לו יֵאָסֵף, ואֶכָּבֵד בעיני ה' ואלקי היה עֻזי. (ו) ויאמר, נָקֵל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב... ונתתיך לאור גוים, להיות ישועתי עד קצה הארץ. אומר הרד"ק (ו): "כי בתשועת ישראל יהיו נושעים ג"כ הגוים אחר מלחמות גוג ומגוג, כמו שאמר (לקמן סו: כג): 'יבוא כל בשר להשתחוֹת לפני'...". ועוד נראה, שע"י קדושת ישראל ילמדו הגוים מהם. ומשום סופו, בפסוק ו, התחיל ישעיהו את הפרק במלים "שמעו איים...".
ידעתי; קדוש; עם ישראל; גאולה; קדוש ישראל
(מט:ז) כה אמר ה' גֹאל ישראל קדושו, לִבְזֹה נפש, לִמתָעֵב גוי, לעבד מֹשלים — מלכים יראו וָקָמו, שרים וישתחוו, למען ה' אשר נאמן. למען יראו שה' היה נאמן להבטחתו וקיים את דברו, והיתה יכולת בידו לקיים.
קדֹש ישראל וַיִבחָרֶךָּ. כדי שיראו שה' קידש את ישראל ושהוא באמת בחר בישראל.
בטחון; הגלות היא קללה; ארץ ישראל
(מט:ח) כה אמר ה', בעת רצון עניתיךָ וביום ישועה עזרתיךָ. "בעת שתעשה רצוני אענה לך בזעקתך" — מצודת דוד.
וְאֶצָרְך [אשמרך] ואֶתֶּנְך לברית עם, להקים ארץ, להנחיל נחלות שֹׁממות. פירש רש"י: "א"י הבחירה לי בכל הארצות".
(מט:ט) לֵאמֹר לאסוּרים: צֵאו, לאשר בחֹשך: הִגָלו... הגלות היא בית האסורים וחושך.
(מט:יב) הנה אלה מרחוק יבֹאו והנה אלה מצפון ומִיָם... (יג) רָנו שמים וגִילִי ארץ... כי נִחַם ה' עמו וַעֲנִיָו ירחם.
(מט:יד) ותאמר ציון עזבני ה', וא_דני שְכֵחָני. פירש הרד"ק: "אמרה זה לאורך הגלות הזה...".
בטחון
(מט:טו_יז,כ_כא) התשכח אשה עוּלה... גם אלה תשְכחנה ואנכי לא אשכחֵך. הן על כפים חקֹתִיך חומֹתַיִך נגדי תמיד. מהרו בניך, מהרסַיִך ומחריבַיִך ממֵך יֵצֵאו... עוד יאמרו באזניך בני שִכֻּליך: צר לי המקום... ואמרת בלבבֵך: מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה...
ידעתי; בטחון; גאולה
(מט:כב) ...הנה אשא אל גוים ידי... והביאו בניך בחֹצן ובנותיך על כתף תנָשֶאנה. (כג) והיו מלכים אֹמנַיִך... ועפר רגלַיִך ילחֵכו...
ידעתי; בטחון; קידוש ישראל וקידוש השם
(מט:כג) ...וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קֹוָי. אומר הרד"ק: "...כי אם קיוויתם אותי ימים רבים בגלות, לא אבדה תקוותכם, ולא יהיה לכם עוד בושת מן האומות שהיו אומרים כי אין לכם תקוה".
גאולה; ידעתי את ה'
(מט:כד) היֻקח מגבור מלקוח ואם שְבי צדיק יִמָלֵט? פירש הרד"ק: "אלה הם דברי האומות: איך יוקח מגבור מלקוח שלקח? ועוד — כי הוא שבי צדיק, כי בצדק ובמשפט לקחו". ואלה הם דברי הערבים, שזה שלקחו את א"י היה בצדק, מכיון שהיהודים גורשו מהארץ ונעדרו.
(מט:כה) כי כה אמר ה', גם שבי גבור יֻקח, ומלקוח עָריץ יִמָלט. פירש הרד"ק: "ומה שתאמרו 'צדיק', אינו כי אם עריץ, כי בכח ובעריצות לקחתם אותו".
ואת יריבֵך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע. (כו) והאכלתי את מונַיִך את בשרם... וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך, וגֹאֲלֵך אביר יעקב.
בטחון
(נ:א) כה אמר ה', אי זה ספר כרִיתות אמכם אשר שִלַחתיה... הן בעוֹנותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שֻלחה אמכם. כל הגלות באה אך ורק משום עוונות ישראל, וברגע שיחזרו בתשובה, ה' יצילם, כי ישראל לא יִכלו לעולם. כך אומר הרד"ק: "והנה לא נמכרתם, ואינכם צריכים לכסף בפדוּתכם, אלא עוונותיכם היו דמי המכירה, והתשובה תהיה כסף הפדות".
בטחון; בעתה אחישנה
(נ:ב) מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה? הֲקָצוֹר קצרה ידי מִפדוּת, ואם אין בי כח להציל? הן, בגַעֲרָתי אַחֲריב ים, אָשים נהרות מדבר... פירש רש"י: "מדוע באתי להתקרב אליכם, ואין איש מי מכם פונה אלי?" והרד"ק כתב: "מדוע אתם מעכבים הגאולה? כי אני מזומן לקבל אתכם בתשובה אם תשובו... 'קראתי' — שובו אלי ואשובה אליכם... וכי חשבתם לאורך גלותיכם כי לקוצר ידי הוא זה, שלא פדיתי אתכם עד עתה? אין זה אלא בשבילכם, שלא שבתם אלי". הקב"ה מוכן להביא את הגאולה מיד, וזה שאין אנחנו שבים אליו, הוא משום חוסר בטחון בו, שאיננו מאמינים שיש לו היכולת להציל ולהושיע.
עם ישראל; נביא
(נ:ד) א_דני אלקים נתן לי לשון לִמודים, לדעת לָעוּת את יָעֵף דבר... (ה) ואנכי לא מָריתי, אחור לא נסוּגֹתי, (ו) גֵוִי נתתי לְמַכים ולְחָיַי לְמֹרטים; פָּנַי לא הסתרתי מִכלִמות וָרֹק. אומר רש"י (ו): "הוא אומר לי: ישעיה, בָּנַי סרבנים הם, בָּנַי טרחנים הם, על מנת שלא תכעס עליהם. אמרתי לו: על מנת כן". ואומר הרד"ק: "ואע"פ שאתבזה בעבור השליחות, לא נמנעתי בעבור זה...".
(נ:ז) וא_דני אלקים יעזָר לי, על כן לא נכלמתי, על כן שמתי פני כחלמיש וָאֵדע כי לא אבוש... (ט) הן א_דני אלקים יעזָר לי, מי הוא ירשיעֵני; הן כֻּלם כבגד יִבְלו, עָש יֹאכלֵם.
בטחון
(נ:י) מי בכם יְרא ה', שֹׁמע בקול עבדו? אשר הלך חֲשֵכים ואין נֹגה לו, יבטח בשם ה' ויִשָעֵן בֵּאלקיו. אומרת הגמרא (ברכות ו:): "כל הרגיל לבוא לבית הכנסת, ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו, שנאמר: 'מי בכם ירא ה', שֹׁמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נֹגה לו, [יבטח בשם ה' וישען באלקיו]'. אם לדבר מצוה הלך — 'נוגה לו', ואם לדבר הרשות הלך — 'אין נוגה לו'. 'יבטח בשם ה'' — מאי טעמא? משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח".
עם ישראל; צבועים; בטחון
מי בכם ירא ה', שֹׁמע בקול עבדו? אשר הלך חשכים ואין נֹגה לו, יבטח בשם ה' וישען באלקיו. אם ברצונכם לדעת מי מכם הוא באמת ירא ה', ולא סתם ממלמל ועובד פולחן, דְעו שזה רק אדם שהולך בצרה גדולה, והכל נראה שחור וחושך, ובכל זאת הוא בוטח בה' ונשען עליו. וזה המשך מפסוקים ב_ג, "מדוע באתי ואין איש?" ששם אמר שלא מצא אנשים עם בטחון.
(נ:יא) הן כֻּלכם קֹדחי אש, מְאַזְרֵי זיקות. שבאמת קשה למצוא יראי ה' אמיתיים, ואפילו הצדיקים (לכאורה) הם קטני אמונה, וכמעט כולם מעדיפים לסמוך על נשק וחיל, והם מדליקים אש ללחום, ואוזרים את עצמם באש. ותפס לשון זו ע"ש ההמשך:
לְכו באוּר אֶשכם ובְזִיקות בִּערתם. שהקב"ה משלם גמול לפי המעשה (כך אומר מצודת דוד: "לפי המעשה כן יהיה הגמול"), מדה כנגד מדה, והוא התוצאות הטבעיות הנובעות במישרין מהחטא — אתם סמכתם על נשק ובעלי ברית, ולכן הנשק הזה לא יועיל, והוא אומר: לכו ותישָרפו באש שהדלקתם. וסוף דבריו הוא: אבל דעו —
מִיָדִי היתה זאת לכם; לְמַעֲצֵבָה תִּשכָּבון. שהמפלה הטבעית הזאת היתה מיָדִי, מיד ה', על אשר לא בטחתם בו.
בטחון
(נא:א_ב) שִמעו אלי רֹדפי צדק, מבקשי ה'; הַביטו אל צוּר חֻצבתם ואל מַקֶבֶת בור נֻקרתם. הַביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחולֶלכם, כי אחד קְרָאתִיו וָאֲבָרְכֵהו וְאַרְבֵּהו. זהו המשך של פרק נ', שקבע שבטחון הוא היסוד של ירא ה' האמיתי. והנביא אומר לאלה שרוצים לבקש את ה' ואת הדרך האמיתית שהיא צדק: הָבינו שהבסיס הוא בטחון. הסתכלו על ה"יהודים" הראשונים, אברהם ושרה, שהאמינו בה' ובטחו בו, והלכו לארץ זרה, והיו יחידים באמונתם בין הגוים, ובכל זאת לא היססו; ובזכות הבטחון, הקב"ה בחר באברהם ובֵרך אותו והרבה אותו. וגם אתם צריכים ללמוד מאברהם (ועיין פסוק ז).
גאולה
(נא:ג) כי נִחַם ה' ציון, נִחַם כל חָרבֹתיה, וישם מדברה כעדן וערבָתָה כגן ה'; ששון ושמחה יִמָצֵא בה, תודה וקול זִמְרָה. כאן שוב יש הוכחה שהסימן הראשון של הגאולה היא תחיית הארץ. ואומר מצודת דוד: "ואמר בלשון עבר... כי הדבר ברור כאילו כבר נעשתה".
גאולה; ידעתי את ה'
(נא:ד) ...כי תורה מֵאִתִּי תצא, ומשפטִי לאור עמים ארגיע. פירש הרד"ק: "כי המלך המשיח יורה העמים ללכת בדרכי ה', וזה יהיה אחר מלחמת גוג ומגוג". ורש"י כתב: "והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמים, אשר אהפוך להם שפה ברורה לעָבְדֵני".
(נא:ה) קרוב צִדקי, יָצָא יִשעי, וזרֹעַי עמים ישפֹּטו, אלי איים יְקַוו ואל זרֹעִי יְיַחֵלון.
ידעתי; בטחון
(נא:ו) שְאו לַשמים עיניכם, והַביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמְלָחו. יש אפשרות שאפילו השמים יושחתו.
והארץ כבגד תִּבְלֶה, ויֹשביה כמו כן ימותון, וישועתי [=אך ישועתי] לעולם תהיה, וצִדְקָתי לא תֵחָת.
עם ישראל; דתיים צבועים
(נא:ז) שִמעו אלי יֹדעֵי צדק, עַם תורתי בלִבָּם. אומר הרד"ק: "אותם שתורתי בלבם ולא בפיהם לבד, כי הם יראו הישועה".
חילול ישראל
...אל תירְאו חרפת אֱנוש... אומר הרד"ק: "שמחרפים אותם באומות על איחור הגלות". ובכן, הגלות היא חרפה.
ידעתי; בטחון
שמעו אלי יֹדעי צדק, עַם תורתי בלבם: אל תיראו חרפת אנוש ומִגִדֻפֹתָם אל תֵּחָתּו. פסוק א דיבר על אלה שלא ידעו את היסוד והבסיס של היהדות, שהוא אמונה ובטחון, וקראם הנביא "רֹדפי צדק, מבקשי ה'", כלומר, שלא מצאוהו עדיין. אבל כאן מדבר הנביא לַמיעוט הקטן שיודע את הדרך האמיתית, שהיא אמונה ובטחון, והוא עם שתורת ה' היא בליבם, ולא רק בפיהם. והמבחן הוא שהם מאמינים ובוטחים בה' בעת צרה. ואליהם אומר הקב"ה שלא להתבייש מהלעג של הגוי או של היהודי הכופר:
(נא:ח) כי כַבגד יאכלֵם עָש... וצדקתי לעולם תהיה וישועתי לדור דורים.
ידעתי; קידוש השם
(נא:ט) עורי, עורי, לִבשי עֹז, זרוע ה'; עורי כימֵי קדם [במצרים]... הלוא אַת היא המַחֲצֶבֶת רַהַב [מצרים], מחוללת תנין [פרעה]. (י) הלוא אַת היא המַחֲרֶבֶת ים... דרך לַעֲבֹר גְאולים. כח ה' ונצחונו על פרעה, שדימה את עצמו לאליל, חילל את פרעה ואת הע"ז של מצרים, וקידש את השם.
גאולה; לא תהיה עוד גלות
(נא:יא) ופדויֵי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם... אומר מצודת דוד: "ועל ראשם תהיה השמחה עד עולם, כי לא יגלו עוד".
הקב"ה מציל את ישראל בעל כרחם
ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה. כעין (דברים כח: ב): "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגֻך" — שהגאולה תבוא לישראל ותשיגם אף אם הם בורחים ממנה.
עם סגולה; קידוש השם; בטחון; גאולה; בעתה אחישנה
(נא:יב) אנכי, אנכי הוא מנחמכם, מי את וַתירְאי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר יִנָתֵן? הביטי על עצמך, ותביני שאַת עם נבחר, וא"כ איך תפחדי מאנוש?
(נא:יג) וַתשכח ה' עֹשֶׂך, נוטה שמים ויֹסֵד ארץ, וַתפַחֵד תמיד, כל היום, מפני חֲמת המֵציק כאשר כונֵן להשחית — ואיה חֲמת המֵציק? פירש רש"י: "'ותשכח' — ולא נשענת עליו". והרד"ק כותב: "אחר שהוא בורא העולם, היה לך לחשוב כי יש כח בידו להצילך מיד בן אדם, ואיך פחדת מבן אדם, ולא זכרת הא_ל, שאם תשוב אליו ותבקש מלפניו, הוא יצילך מידו". וזה כענין "שובה אלי ואשובה אליך".
ישראל קיים לעולם
(נא:יד) מִהַר צֹעֶה להִפָּתֵחַ, ולא ימות לַשַחַת... אומר מצודת דוד: "אף עודו בגולה לא ימות להיות נשחת מכל וכל...".
קידוש השם
(נא:טו) ואנכי ה' אלקיך, רֹגַע הים וַיֶהֱמו גַלָיו, ה' צב_אות שמו. פירש הרד"ק: "והוא אדון צב_אות מעלה ומטה, ובידו הכל".
(נא:טז) וָאָשִׂם דבָרַי בפיך ובצל ידי כִּסִיתיך. מפרש הרד"ק: "שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך".
עם סגולה
לנטֹע שמים וליסֹד ארץ ולֵאמר לציון: עמי אתה!
לא תהיה עוד גלות
(נא:יז) התעוררי, התעוררי — קומי ירושלים, אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו; את קֻבַּעַת כוס התרעֵלה שתית, מצית. אומר מצודת דוד: "רצה לומר, כל הרעות הכתובות כבר באו עליך, ולא תוסיף לבוא עוד".
אין מנהיגים
(נא:יח) אין מנהל לה מכל בנים יָלָדָה, ואין מחזיק בידה מכל בנים גִדֵלה.
גאולה
(נא:יט,כא_כג) שתים הֵנָה קֹראֹתַיִך, מי יָנוד לך? השֹׁד והשבר והרעב והחרב, מי אנחמֵך?... לכן שמעי נא זאת ענִיָה ושְכֻרת ולא מיין — כה אמר אדנַיִך ה', ואלקַיִך יריב עמו: הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קֻבעת כוס חמתי — לא תוסיפי לשתותה עוד, ושמתיה ביד מוגַיִך אשר אמרו לנפשֵך: שְחִי ונעבֹרה, וַתָּשימי כָאָרץ גֵוֵך וכחוץ לַעֹברים. וזאת היא עונש הגוים שהרעו לישראל.
גאולה
(נב:א) עורי, עורי, לִבשי עֻזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקֹדש — כי לא יוסיף יבֹא בך עוד ערל וטמא. אומר מצודת דוד: "למשול בך".
גאולה; הגלות היא אבל ועול
(נב:ב) התנַעֲרי מעפר, קומי, שבי ירושלים; התפתחי מוֹסרֵי צַוָארך, שְבִיָה בת ציון. אומר הרד"ק: "דימה ישיבתם בגלות כמי שהתפלש בעפר... שהרי היא בגלות כאלו עול מוסרים בצואר".
עונש הגוים
(נב:ג) כי כה אמר ה': חנם נמכרתם ולא בכסף תִּגָאֵלו. הגוים שיעבדו אתכם חינם, בלי סיבה, וודאי שלא לעשות את רצונו של ה'; ולכן תיגאלו בלי כסף ובלי כופר, אלא רק ע"י תשובה או ע"י רצונו של ה' לשים קץ לחילול שמו.
(נב:ד) כי כה אמר א_דני אלקים: מצרים ירד עמי בראשֹׁנה לגור שם. הם הגיעו למצרים, והמצרים רצו שהם יגורו שם, והזמינו אותם, כי חשבו שהם יועילו לארץ, וא"כ למה שיעבדו אותם אח"כ?
ואשור בְּאפס עֲשָקוֹ. אשור תקף את ישראל סתם, בלי סיבה. אומר הרד"ק: "ואע"פ שהיתה גזירה מהא_ל, הם, המצריים, העבידום ועינו אותם יותר מדאי, וכן אשור, כמו שאמר (זכריה א: טו): 'אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה'".
ידעתי; קידוש השם קשור לקידוש ישראל; הגלות היא חילול השם
(נב:ה) ועתה. "בזה הגלות שהוא גלות שלישי" — רד"ק.
מה לי פֹה, נאֻם ה'? "מה לי כל כך בזה הגלות, שהארכתי אותם זמן רב בגלות" — רד"ק.
כי לֻקח עמי חנם. הגוים לא עשו את מה שעשו לישראל כדי לקיים את מצות ה', אלא לחינם, מסיבותיהם הפרטיות.
מֹשלָו יהֵילִילו... פירש רש"י: "מתפארים לאמר: 'ידינו רמה' (דברים לב: כז)".
ותמיד כל היום שמי מִנֹאָץ. "שמי מחולל ומבוזה בעיניהם" — מצודת דוד. ולכן, כאילו "לא למענכם אני עושה זאת...". והרד"ק פירש: "'חנם' — אינם מתעכבים בגלות בשביל כסף שהם חייבים לשוביהם, אלא בעוונותם גלו, וכבר לקחו עונשם". ומהפסוק אינו נראה כן. אלא צריכים להוסיף ביאור ובירור לענין של "לא זכו — בעתה", שהטעם הוא משום חילול השם. ובאמת יש להקשות, א"כ למה לא חס הקב"ה על שמו הרבה קודם לכן? אלא יש לתרץ, שבאמת ישראל אינם צריכים להיגאל עד שיחזרו בתשובה, שהרי אם לא חזרו בתשובה, והם עדיין עומדים בסורם, מה התועלת בגלות? אלא שהקב"ה חס על שמו ומקפיד על חילולו, ולכן הוא שם גבול לעונש אע"פ שלא חזרו בתשובה, ואחרי זמן מסויים של יסורים הוא מוחל על עוונותיהם, משום שהוא חס על שמו.
(נב:ו) לכן יֵדע עמי שמי, לכן ביום ההוא [ידעו את שמי] כי אני הוא המדבר — הִנֵני. אומר רש"י: "כשאגאלם, יכירו כי שמי אדון, שליט, ומושל, כמשמעו". והרד"ק פירש: "'לכן ידע עמי שמי' שאינו נודע בגלות, אבל הוא מנואץ — בעת הגאולה יֵדעו עמי שמי".
(נב:ז) מה נָאוו על הֶהרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אֹמר לציון: מָלַך אלקָיִך! אומר מצודת דוד: "הראה מלכותו וממשלתו לכל העולם".
(נב:ח) ...כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. אומר מצודת דוד: "ראייה וודאית ונאמנה".
ירושלים
(נב:ט) פִּצחו, רַננו יחדָו חָרבות ירושלים, כי נִחַם ה' עמו גאל ירושלים. "מיד הגוים המושלים בה" — מצודת דוד.
חילול השם; ידעתי את ה'
(נב:י_יב) חשַׂף ה' את זרוע קָדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. סורו סורו, צְאו משם, טמא אל תִּגָעו! צאו מתוכה, הִבָּרו — נֹשׂאֵי כלֵי ה'. כי לא בחפזון תצֵאו ובמנוסה לא תֵלֵכון, כי הֹלך לפניכם ה' ומאַסִפְכם אלקי ישראל. נראה כמו שאמרתי, שיש שתי אפשרויות לגאולה — "בעתה" ו"אחישנה". ובנביאים יש שני סוגי נבואות, וכל סוג יתגשם בתנאי שישראל יזכה או לא יזכה. וכאן מדובר בתנאי שיזכו ישראל לגאולה ב"אחישנה". אז יצאו ביד רמה, בנחת ובמלכות.
הגלות היא טומאה וחייבין לצאת ממנה
(נב:יא) סורו, סורו, צאו משם — טמא אל תגעו! צאו מהגלות, ואל תגעו עוד בטומאה שהיא ארץ העמים. הגלות היא טמאה ועל היהודי לברוח משם אם הוא יכול.
צאו מתוכה, הברו [היטהרו] נֹשאי כלי ה'. היטהרו, ישראל, מפני שאתם נושאי כלי ה' — כלומר, המצוות והקדושה — ולא ראוי לכם לשבת אלא בארץ הקודש, א"י.
(נב:יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון... אם היהודי יוצא מהגלות כאשר יש לו ההזדמנות, לא יצא בחיפזון אלא "קוממיות", ואם לא יצא, אם לא יספה, יצטרך לברוח במנוסה ובחיפזון.
גאולה; ידעתי; קידוש ישראל וקידוש השם
(נב:יג_יד) הנה ישכיל עבדי, יָרום ונִשָא וגָבַה מאד; כאשר שָממו עליך רבים, כן מִשחַת מאיש מראֵהו ותֹאֲרו מבני אדם. אומר מצודת דוד (יד): "כפי שיעור מרבית התמהון אשר תמהו רבים על שפלותם, באמרם: הן אמת נשחת מראהו [של ישראל] ממראה איש, ותָארו משונה מתואר בן אדם, רצה לומר, אין בו לא ממשלה ולא גבורה ולא אמיצות הלב". ורש"י פירש: "כאשר תמהו עליהם עמים רבים, בראותם שפלותם, ואמרו זה אל זה: כמה משחת מאיש מראהו [של ישראל]. ראו מה תָארם חשוך משאר בני אדם, כן כאשר אנחנו רואים בעינינו". והרד"ק (יד) מביא: "והחכם רבי אברהם פירש... כי כמה גוים יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות. גם יש בהם שישאלו: היש להיהודי פה או עין? כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום".
(נב:טו) כן יַזֶה גוים רבים, עליו יקְפצו מלכים פיהם; כי אשר לא סֻפר להם רָאו, ואשר לא שמעו, התבונָנו.
ידעתי; קידוש השם; גאולה וגלות
(נג:א) מי האמין לשמֻעתנו; וזרוע ה' על מי נגלָתָה! זהו המשך מפרק נב שנגמר בתיאור איך ישראל היה בזוי בעיני הגוים, ופתאום נגאל בהדר. וכאן הגוים שואלים את עצמם בתמהון: הסתכלו על מי מהעמים נגלתה זרוע ה' וכוחו וגבורתו — דוקא על עם ישראל הבזוי הזה.
(נג:ב) וַיַעַל כיונק לפניו, וכשֹׁרש מארץ צִיָה. פירש הרד"ק: "עתה עלה זה מן הגלות לפני הא_ל, ועלה מהגלות דרך פלא, כמו אם יעלה יונק מארץ ציה... בעוד שהיה בגלות".
לא תֹאַר לו ולא הָדָר ונראֵהו ולא מראֶה ונֶחְמְדֵהו. (ג) נבזה וַחֲדַל אישים, איש מכאֹבות וִידוּע חֹלי, וכמַסתֵּר פנים ממנו, נבזֶה ולא חֲשַבנֻהו. פירש מצודת דוד (ג): "רצה לומר, לכן היה נבזה בעינינו ולא היינו מחשיבים אותו, כי אמרנו: יד ה' עשתה זאת כי מאס בו". ולי לא נראה הפירוש הזה, על אף שהוא בדרך הנכונה, אלא זה פירושו: שהגוים חשבו שאין ה' האלקים, ושאלהיהם מעניש את ישראל, ולכן מאסו הגוים בישראל. וזה נראה ברור מהפסוק הבא:
(נג:ד) אכן חֳלָיֵנו הוא נָשָא ומכְאֹבֵינו סְבָלָם. שהגוים מבינים עתה שבאמת זה לא נכון שישראל נענש ע"י אלהיהם, אלא שבאמת החולי והמכאובים שהם שמו על ישראל כאשר דיכאו אותם, באו מהם, מהגוים עצמם ומרשעותם, ולא מגזרת אלהיהם, כי אלהיהם הוא הבל.
ואנחנו חֲשַבנֻהו נגוּע, מֻכֵּה אלהים ומעֻנֶה; (ה) והוא מחֹלָל מפשָעֵינו מדֻכא מעוֹנֹתינו. יש לפרש, שזה שהוא חולה ומדוכא הוא בגלל פשעינו ועוונותינו, שאנחנו פשענו נגדו ועשינו לו זאת. או יש לפרש "מחולל" מלשון חילול, כלומר, שזה שהוא מדוכא ובזוי ומחולל (חילול ישראל וכבודו), זה משום שפשענו נגדו.
ובחֲבֻרתו נִרְפא לנו. זה שישראל הוכה בחבורות לא היה מפי אלהינו, אלא שה' נתן לנו להכות את ישראל כדי שיתם עוונו, ואז יבוא ה' ויקים את מלכותו וע"י זה גם אנחנו נֵרפא.
(נג:ו) כֻּלנו כצאן תעינו... וה' הפגיע בו את עוֹן כֻּלנו. אנחנו הוצרכנו רפואה, משום שכל השנים תעינו, ובעונש ישראל שהביא בסופו של דבר לגאולה השלמה, גם אנחנו הרווחנו.
גאולה; ארץ ישראל
(נד:א,ג) רָני עקרה, לא יָלָדָה... כי רבים בני שומֵמָה — מבני בעולה, אמר ה'... כי ימין ושמאול תפרֹצי וזַרעֵך גוים יִירש וערים נְשַמות יושיבו.
חילול ישראל
(נד:ד) אל תירְאי כי לא תבושי ואל תִּכָּלְמִי כי לא תַחְפִּירי... כשלון ישראל הוא קללה ובושה.
הגלות; לא תהיה עוד גלות
אל תיראי כי לא תבושי... אומר הרד"ק: "אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר גלויות, שמְצָאוך בארצך [א"י] צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני... לעולם, אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם...".
הגלות היא קללה וחרפה
...וחרפת אלמנוּתַיִך לא תזכרי עוד. אומר הרד"ק: "הצרות שהיו לך בגלויות שהיית כאלמנה...".
ידעתי; קידוש השם; בטחון; קדוש ישראל; גאולה
(נד:ה) כי בֹעלַיִך עֹשַׂיִך. כי מי שמושל בך כאדון וכבעל, עשה אותך ועשה את כל העולם.
ה' צב_אות שמו. הלא הוא אדון כל צבאות תבל, והיכולת בידו לעשות הכל.
וגֹאלֵך קְדוש ישראל, אלקי כל הארץ יִקָרֵא. גואלך רוצה לקדש את שמו בנצחון ישראל, שאז ידעו הכל שהוא האלקים.
גאולה
(נד:ח) בשצף קצף הסתרתי פָנַי רגע ממך, ובחסד עולם רִחַמתיך, אמר גֹאֲלֵך ה'.
גאולה; לא תהיה עוד גלות
(נד:ט) כי מי נֹח זאת לי, אשר נשבעתי מֵעֲבֹר מי נֹח עוד על הארץ, כן נשבעתי מִקצֹף עליך ומִגְעָר בך. פירש הרד"ק: "זאת הגלות והשבייה היא לך כמו מי נח, כמו שהם לא יהיו עוד, כן לא יהיה לך גלות עוד".
(נד:י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוּטֶינה, וחסדִי מאתֵּך לא ימוש וברית שלומי לא תָמוּט, אמר מְרַחֲמֵך ה'.
ידעתי את ה'
(נד:יג) וכל בנַיִך לִמודי ה', ורב שלום בנָיִך. פירש הרד"ק: "...וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא (לא: לג): 'ולא ילַמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי לְמִקְטַנם ועד גדולם'".
קידוש השם; גוג ומגוג
(נד:טו) הן, גוֹר יָגוּר [יֵאספו למלחמה] — אפס מֵאותי. פירש הרד"ק: "לא במצוותי, כמו שנאספו עליך פעמים אחרים במצוותי, כסנחריב ונבוכדנצר, אבל אלה הגוים שיֵאספו אליך, והם גוג ומגוג, לא במצוותי... כי הא_ל שם בלבו לבוא שם, לא לרעת ישראל אלא לטובתם, ולקחת נקמת ישראל ממנו ומן הגוים האחרים שהרעו לישראל, ובארץ ישראל יקח נקמתו מהם, לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם, שיהיה ביזתם ושללם לישראל".
גאולה; בטחון
(נד:טז) הנה אנכי בראתי חָרָש, נֹפֵח באש פחם, ומוציא כלי לְמעשהו, ואנכי בראתי משחית לחַבֵּל. כתב הרד"ק: "אע"פ שכלי המלחמה הם מעשה האדם, ויבוא גוג ומגוג והגוים אשר עמו בכלי מלחמה לרוב — מי שיעשה כלי המלחמה אני עשיתי אותו, וכיון שאני עשיתי העושה, ובידי לחבל העושה, כ"ש המעשה. ואם הם באים בכלי מלחמתם, אני בראתי משחית לחבל הם וכליהם".
(נד:יז) כל כלי יוּצר עלַיִך לא יִצְלָח. פירש מצודת דוד: "כל כלי זין...".
וכל לשון תקום אִתָּך למשפט תרשיעי; זאת נחלת עבדֵי ה'... שבוטחים בו, וזה שכרם.
ידעתי; בטחון
(נה:א) הוֹי כל צמא לְכו למים... ולכו שִברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב. נראה לי לפרש שהפסוקים האלה מדברים על הבטחון בה' וחזרת ישראל בתשובה, שזה יביא את הגאולה. ואמר: הוי כל צמא לגאולה, הנה בידכם לקבל מים ועוד משקאות טובים יותר, כלומר, את הגאולה, חינם, וא"כ:
(נה:ב) למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשָׂבעה? שִמעו שָמוע אלי ואִכלו טוב... למה לכם להתייגע ולשקול כסף בין הגוים לבקש עזרה מהם?
(נה:ג) הַטו אזנכם אלי, שִמעו ותְחִי נפשכם, ואֶכרְתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים. רק הטו אזנכם אלי, חִזרו בתשובה ובִטחו בי, ותחי נפשכם, ואכרות לכם ברית גאולה לעולם ע"י ביאת משיח בן דוד.
(נה:ד_ה) הֵן, עֵד לאומים נתתיו, נָגיד ומצַוֵה לאֻמים. הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא יְדָעוך אליך ירוצו, למען ה' אלקיך, וְלִקְדוש ישראל כי פֵאֲרָך. המשיח הזה יהיה מורה דרך לכל העמים שאתה מבקש עזרה מהם, ומכיון שאתה בחיר ה', והוא אלקיך, וע"י הגאולה הוא קידש ופֵאר אותך, כל העמים ירוצו אחריך, ולא תצטרך לרוץ אחריהם.
תשובה
(נה:ו_ח) דִרשו ה' בהִמָצאו, קרָאֻהו בהיותו קרוב. יעזֹב רשע דרכו... ויָשֹׁב אל ה' וִירַחֲמֵהו ואל אלקינו כי יַרבה לסלוח. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דַרְכֵיכם דרכָי, נאֻם ה'.
בעתה אחישנה
(נה:ו) דרשו ה' בהמצאו, קראֻהו בהיותו קרוב. הקב"ה מוכן לעזור לישראל בכל עת שיקרא אליו, וא"כ קרָאוהו מיד, כי הגאולה יכולה לבוא ב"אחישנה", ולמה לחכות עד "עתה"? ואם תדעו זאת, אין ספק שהקב"ה יגאל אתכם מיד.
(נה:י_יב) כי כאשר יֵרֵד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הִרְוָה את הארץ... כן יהיה דברִי אשר יֵצֵא מִפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי... כי בשמחה תֵצֵאו ובשלום תוּבָלון... וכל זה אם תשובו, והישועה תבוא ב"אחישנה".
ידעתי; גאולה
(נה:יב_יג) כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה... תחת הנעצוץ יעלה ברוש... והיה לה' לשם, לאות עולם לא יִכָּרֵת.
בטחון; מושגים; בעתה אחישנה
(נו:א) ...שִמרו משפט וַעֲשו צדקה, כי קרובה ישועתי לָבוא וצִדְקתי להִגָלות. אומר הרד"ק: "...כי התשובה מעכבת ביאת המשיח". ופירוש הפסוק הוא שהישועה תמיד קרובה ומוכנה לבוא, וה' יחיש אותה אם תשמרו משפט (מצוות בין אדם למקום) ותעשו צדקה (גמ"ח לאחרים), שאם תחוסו על אלה שצריכים עזרה, גם אני אעשה אִתכם צדקה, ואתן לכם מה שאתם צריכים, והיא הגאולה.
ידעתי את ה'; שבת
(נו:ב) אשרי אנוש יעשה זאת... שֹׁמר שבת מֵחַללו ושֹׁמר ידו מֵעֲשות כל רע. אומר הרד"ק: "וזכר ענין השבת בפרט... לפי שהוא מדבר לבני הגלות שיטיבו דרכיהם ויֵצאו מהגלות... ובעוון שבת גלו מארצם, ואמרו רז"ל (שבת קיט:): לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו את השבת... ואמרו (שם קיח:): אם משמרים ישראל שתי שבתות, מיד נגאלים". ומצודת דוד כתב: "...כי הוא יסוד מוסד על אמונת חידוש העולם, וא"כ בזה בוודאי ישמור ידו מעשות כל רע, הואיל ומאמין שיש בורא".
קידוש השם; הבדלה
עוד אומר הרד"ק כאן: "...וקידוש שבת — להבדילו משאר הימים, כי כן כל לשון קדושה, הוא ענין הִבָּדְלוֹ מֵאַחֵר במעלה".
שבת; ידעתי את ה'; אחרית הימים
(נו:ו) ובני הנכר, הנִלְוִים על ה' לשָרְתו, ולאהבה את שם ה', להיות לו לעבדים, כל שֹׁמר שבת מֵחַללו... שזה סמל של קבלת עול שמים וידיעת ה'. כך אומר הרד"ק: "כי שמירת שבת יסוד גדול באמונת הא_ל, כי לא ישמור שבת אלא מי שיודה שהעולם מחודש ויש לו מְחַדֵש בְּרָאוֹ מֵאַין, ואין זולתו. וא"כ אין לשרת ולעבוד זולתו... ובעבור זה ניתנה להם [השבת] קודם מתן תורה, כי אחר שהודיעם שהוא אדון ובורא, אחר כך היה ראוי לצוותם על תורתו ומצוותיו".
(נו:ז) ...וַהֲביאותים אל הר קדשי... כי ביתי בית תפלה יִקָרֵא לכל העמים, שיֵדעו אז את ה'.
מנהיג; בעתה אחישנה
(נו:ח) נאֻם א_דני אלקים, מקבץ נדחי ישראל, עוד אֲקַבץ עליו לנקבציו. הקב"ה מוכן לגאול את ישראל "בעתה" או "אחישנה". ובתחלת הפרק ביקש מהם לחזור בתשובה, ואמר שהיא קרובה לבוא אם ישראל יזכו לה. ועכשיו אמר שאם לא יזכו לגאולה, בכל זאת היא תבוא, אבל תבוא "בעתה", ביסורים גדולים. וראשית כל, הקב"ה יקבץ את הגולים הראשונים, ומקצת מישראל יחזרו לארצם, ועדיין לא ישובו לה'. ואז הקב"ה יקבץ את גוג ומגוג והעמים על הנקבצים היהודים, ויבואו על א"י כמו חיות השדה. וזה כוונתו בפסוק הבא:
(נו:ט) כל חַיתו שָׂדָי, אֵתָיוּ לֶאכֹל כל חַיתו ביער. כל חיות היער (גוג ומגוג) יבואו לאכול את כל חיות השדה (שהם חלשים, היינו ישראל). ובכל זאת:
(נו:י) צֹפָו עִוְרִים, כֻּלם לא יָדָעו, כֻּלם כלבים אִלְמִים לא יוכלו לנבֹּח, הֹזים, שֹׁכבים, אֹהֲבי לָנוּם. מנהיגי ישראל נשארים עיוורים, בלי הבנה של מה קורה ולמה הוא קורה. והם כמו כלבים שרואים סכנה ואינם יכולים לנבוח, כלומר, אינם יודעים את טבע הסכנה ואיך לצאת ממנה, או שהם סתם ישנים ואינם רואים את הסכנה.
(נו:יא) והכלבים עַזֵי נפש, לא ידעו שָׂבעה, והמה רֹעים לא ידעו הָבין, כלם לדרכם פנו, איש לבִצעו מִקָצֵהו. הרועים האלה, המנהיגים, הם כמו כלבים שיודעים רק להנות את עצמם, ואינם יודעים גבול לתענוגיהם, ואינם מבינים שזה הוא מקור הצרה. כולם — וגם כל העם — פונים לתענוגיהם, לעסקיהם.
(נו:יב) אֵתָיוּ! אֶקְחָה יין ונִסְבְּאָה שֵכָר, והיה כזה יום מחר, גדול יֶתֶר מאד. כך אומרים המנהיגים, שמפתים את העם כי רוצים לזכות באהבתם, וקונים את זה בהבטחות שיתנו להם גשמיות וחיים טובים. כך אומר רש"י (י): "הנה הנביאים צועקים להם, ומכריזים על התשובה ותיטיב להם, והרי פרנסיהם כעיוורים כולם, ואינם רואין את הנולדות". וממשיך רש"י (יא): "...כן הרועים לא ידעו הָבִין מה יהיה באחרית הימים". וכתב הרד"ק (י): "...והנה השומרים לא יועילום, אבל יזיקום, שבעוון דרכיהם הרעים שיורו אותם, יבוא האויב על ישראל...".
נביא
(נז:ד) על מי תתענגו, על מי תרחיבו פה, תאריכו לשון; הלוא אתם יִלדֵי פֶשע, זֶרע שקר. העם מבזה את הנביא ועושה ממנו לצון.
חוסר בטחון
(נז:ט) וַתָּשֻרִי לַמלך בַּשמן וַתַּרְבִּי רִקֻחָיִך. אומר הרד"ק: "...שסילקת בטחונך ממני ובטחת בזרוע בשר ודם, ועל זה נאמר (ירמיהו יז: ה): 'ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו'".
ותשלחי צירַיִך [שליחיך] עד מֵרָחֹק ותשפילי עד שְאוֹל. פירש מצודת דוד: "השפלת נפשך עד שאול בהראות הכנעה מרובה". וזה חילול השם. הנה חוסר הבטחון מתבטא בכמה דרכים: יש חוסר בטחון מוחלט וברור וגלוי, שאין סומכים כלל וכלל על ה' אלא על בני אדם. אך גם כאשר משלמים מס שפתיים לה', אפשר להכיר שזה שקר, באשר הם בוטחים בבעלי ברית ומשפילים את עצמם ומתבזים בפניהם, ובכך מחללים את השם בגלוי, בהראותם לעולם שאין להם בטחון אמיתי בו (וכך עשו מלכי ישראל שנתנו מכלי בית המקדש כשוחד). וכן רואים אנחנו בימינו, במיעוט הריבונות והשפלת ישראל לפני ארה"ב. וכן מוכנים יהודים לעבור על התורה כדי לקנות אהבה ועזרה מאת הגוים.
(נז:י) ברֹב דרכֵּך יָגַעַת, לא אמַרְתְּ נואָש; חַיַת יָדֵך מצאת, על כן לא חָלִית. למרות כל הבזיונות והטירחה וההכנעה, לא התייאשת, והמשכת לבקש עזרה. כך פירש מצודת דוד: "לא אמרת: אתייאש עצמי מלבקש עזרה ממנו לפי רוב הטורח... על כי מצאת ממנו כח ידך, כי עזר לך ברכב ובפרשים, לכן לא נעשית חולה וכאוב עם כל הטורח, כי קיבלת בשמחה". כאן רואים שאשור עזר לישראל בתחלה, ורק אח"כ בגד בה.
(נז:יא) ואת מי דאגת וַתִּירְאִי. מאיזה אויב דאגת שהוא יכבוש אותך?
כי תכַזֵבי, ואותי לא זכרת, לא שמת על לבך? שמחמת פחד זה בגדת בי, ושכחת שאני שולט על הכל.
הלא אני מַחְשֶׁה ומֵעֹלָם, ואותי לא תִירָאי! כלומר, ואם תעני, שאני לא מתגלה אלא שותק — והלא מעולם אינני מראה את עצמי, ובכל זאת אני מושיע אותך; ובכן, לא תיראי אותי (בתמיהה)?!
(נז:יב) אני אגיד צדקָתֵך. אני אגיד לך את דרך הצדק ללכת בה — והיא דרך הבטחון בה'.
ואת מעשַיִך ולא יועילוך. ואגיד לך גם את כל המעשים והטירחה שלא יועילו — והם המעשים המבוססים על בטחון בגוי.
בעתה אחישנה; קדושה היא הבדלה; הגלות היא קללה
(נז:יג) בזַעֲקֵך יַצִילֻך קִבוצַיִך! הוא לשון לעג או לשון תמיהה, כלומר, וכי כשתקבצי את קבוצות בעלי בריתך (וי"א, כשתצעקי ויבואו בעלי בריתך), האם יצילוך?!
ואת כֻּלם ישא רוח, יקח הבל! והחוסֶה בי ינחל ארץ ויירַש הר קדשי.
(נז:יד) ואמר [הקב"ה]: סֹלו, סֹלו, פַּנו דרך; הָרימו מכשול מדרך עמי. טוב לחסות בה'.
(נז:טו) כי כה אמר [ה' שהוא] רם ונִשָא, שֹׁכֵן עד וקדוש שמו. פירש מצודת דוד: "שמו מקודש ונבדל, ואין עֲרוֹך אליו".
מרום וקדוש אשכון. זה המאמר של ה': אע"פ שאני קדוש ושוכן במרום ממעל לארץ, מעל כל מה שרע וגרוע ושפל וטמא בה, מ"מ —
ואֶת דַכָּא ושְׁפַל רוח. בכל זאת אני רואה ומכיר ביגון הדכא ושפל הרוח.
להחיות רוח שְפָלים ולהחיות לב נִדְכאים. אומר הרד"ק: "וכן ישראל, שעתידין להיות זמן ארוך בגלות, והם שפלים ונדכאים, אני עתיד להחיותם, כי הם כמו מתים בגלות מרוב הצרות".
(נז:טז) כי לא לעולם אריב, ולא לָנצח אקצוף, כי רוח מלפָנַי יעטוף ונשמות אני עשיתי. ה' אומר, שיש לבטוח בו ובגאולה אע"פ שהצדיק רואה שרוב ישראל אינו ראוי לגאולה, כי בכל זאת יש קץ. אע"פ שאין ישראל כדאים, בכל זאת הקב"ה, שהוא בורא כל הנשמות, חס עליהם, ושם קץ לגלות ולסבל, וזהו "בעתה".
גלות וגאולה
(נז:יז) ...קצפתי וְאַכֵּהו, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף... העונש של הקב"ה בא בשתי דרכים: א) שהקב"ה בעצמו מכה את החוטא, כלומר, שמשנה את ההיסטוריה. ב) שהוא מסתיר את פניו ואינו מתערב, ונותן לתוצאות הטבעיות לקרות.
עם ישראל
...וילך שובָב בדרך לבו. עם ישראל אינו רוצה לשמוע לה'.
(נז:יח) דרָכָיו ראיתי וְאֶרפאהו... אומר הרד"ק: "ראיתי דרכיו כי אינו עומד זמן ארוך בדרך טוב שלא יחטא וישוב; וכיון שהכיתיו והגליתיו זמן רב, אשוב". פירוש — שבהגיע הזמן של "בעתה", אם הקב"ה רואה שישראל עומדים במרדם, הוא מרחם עליהם, ומפסיק את הצרות אע"פ שלא זכו.
בעתה אחישנה
(נז:יט) בורא ניב [פרי או דיבור] שְׂפָתָיִם, שלום, שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה', ורְפָאתִיו. הקב"ה, שהוא בורא שפתיים ודיבור, יאמר ויגזור שלום על ישראל "בעתה", וירפאהו אפילו כשלא זכו רוב העם והם רחוקים ממנו, וכ"ש כשיזכו, ואז זה יבוא ב"אחישנה". בסוף הגלות, "בעתה", השלום יהיה גם לרחוק, זה שלא זכה, וגם לקרוב.
גאות הגוים ועונשם; לא ידעתי את ה'; גלות
(נז:כ_כא) ...והרשעים כיָם נגרָש, כי הַשְקֵט לא יוכָל, וַיִגְרְשו מֵימיו רפש וטיט. אין שלום, אמר אלקַי, לָרשעים. אבל הגוים הרשעים, אשר לא ידעו את ה', יושמדו, ולהם לא יהיה שלום.
אומר רש"י (כ): "הים הזה, גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול... וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו. וכל זה, גל חבירו רואה ואינו חוזר בו. כך הרשע רואה... ואינו חוזר בו. ומה הים, רפשו וסריותו על פיו, כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון פרעה אמר: 'מי ה'' (שמות ה: יב); סנחריב אמר: 'מי בכל אלהי הארצות' (לעיל לו: כ); נבוכדנצר אמר: 'אֶדַמֶה לעליון' (לעיל יד: יד)". ולכן אמר "אלקי", האלקים שלי, של ישראל; כלומר, ה', שאתם לא ידעתם אותו, גוזר עליכם שלא יהיה לכם שלום.
עם ישראל; מנהיג
(נח:א) קְרָא בְגָרון אל תַּחְשֹׂך, כַּשופר הָרֵם קולֶך, והַגֵד לעמי פִּשעם ולבית יעקב חַטֹאתם. אומר הרד"ק: "אמר הא_ל לנביא שיקרא בקול לבני דורו, שהיו מראים עצמם טובים והיו רעים, ויוכיחם על מעשיהם". אם כן, הפרק הזה מדבר על "דתיים" צבועים.
מנהיג; אהבת ישראל; דתיים צבועים
(נח:ב) ואותי יום יום ידרֹשון, ודעת דרָכַי יֶחְפָּצון, כְּגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב; יִשְאָלוני משפטי צדק, קִרְבַת אלקים יחפצון. אומר הרד"ק: "דורשים וחפֵצים בפֶּה, ולא בלב ולא במעשה". וכן כתב מצודת דוד: "מראין עצמם כאילו היו חרדים על המצוות, אבל לא כן הוא".
(נח:ג) למה צַמְנו ולא ראית... הן, ביום צֹמכם תמצאו חֵפץ וכל עַצְבֵיכם תִּנגֹשׂו. (ד) הן לְריב ומַצָה תצומו... לא תצומו כַיום להשמיע במרום קולכם. (ה) הֲכָזה יהיה צום אֶבְחרהו?!... הֲלָכֹף כאַגְמֹן ראשו... הֲלָזֶה תִּקְרָא צום ויום רצון לה'? (ו) הלוא זה צום אבחרהו — פַּתֵּח חרצֻבות רֶשע, הַתֵּר אגֻדות מוֹטָה, ושַלַח רצוצים חָפשִים, וכל מוטה תנַתֵּקו. (ז) הלוא פָרֹס לָרָעב לחמֶך, ועניים מרודים תָּביא בית; כי תראה עָרֹם וכִסִיתו, ומבשרך לא תתעלָם.
בעתה אחישנה
(נח:ח) אז יבָּקע כשחר אורֶך, ואֲרֻכָתך מהרה תצמָח. אם תעשה צדק ותזכה לכך, הגאולה תבוא במהרה, כלומר, ה' יחיש אותה, וכמו שהשחר פתאום בוקע את החושך של הלילה, כך האור של הגאולה יבקע את השעבוד. וכן הרפואה למכת השעבוד תבוא מהרה ומיד:
והלך לפניך צדקֶך, כְּבוד ה' יַאַספֶך. אם תזכה ע"י זה שתתחיל ללכת בצדק, ה' יבוא מיד אחריך, ויאסוף אותך מן הגלות.
(נח:ט) אז תקרא וה' יענה, תשַוַע וְיאמר — הנני. אם תקיים מצוות באמת ובאמונה, אזי ברגע שתקרא, מיד אענך, והגאולה תבוא ב"אחישנה".
גאולה בזכות משפט וצדקה
אם תסיר מתוכְךָ מוֹטָה, שְלַח אצבע ודַבֶּר אָוֶן. (י) וְתָפֵק לָרָעֵב נפשך, ונפש נַעֲנה תשביע, וזרח בחֹשך אורֶך ואֲפֵלָתְך כצהרים. כמו שנאמר (לעיל א: כז): "ציון במשפט תפָּדה ושָבֶיה בצדקה".
(נח:יב) ובָנו ממֵך חָרבות עולם... וקֹרָא לָך גֹדר פרץ, משובב נתיבות לָשָבֶת. פירש הרד"ק: "כי כמו שהמעשים הרעים מחריבים הארץ, כן המעשים הטובים מיישבים אותה".
גאולה; שבת; בעתה אחישנה
(נח:יג) אם תשיב משַבת רגלֶך, עֲשות חֲפָצֶך ביום קדשי... (יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על בָּמֳתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דִבֵּר. כאן אנו רואים שהנביא הדגיש שתי מצוות, צדקה ושבת, והבטיח שבזכותן תבוא ישועה. ונראה שבשתיהן יש ענין של אמונה ובטחון, שהרי שבת היא יסוד האמונה שהקב"ה ברא את העולם והוא מדריך את ההיסטוריה. וכך גם במי שנותן מרכושו כפי שהתורה ציוותה, ואינו חושש שמא לא יהיה מספיק כסף בעד צרכיו.
ארץ ישראל
...והאכלתיך נחלת יעקב אביך... אומר מצודת דוד: "לך תהיה הארץ אשר הנחלתי ליעקב אביך. ואמר 'יעקב', לפי שלו ולבניו ניתנה הנחלה, ולא לישמעאל בן אברהם ולא לעשו בן יצחק. וכן נאמר: 'ויעמידֶהָ ליעקב לחק... לאמר לך אתן את ארץ כנען' (תהלים קה: י_יא)".
בטחון; לא ידעתי
(נט:א_ב) הן, לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע; כי אם עוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינֵכם לבין אלקיכם, וחטאותיכם הִסתירו פנים מכם מִשמוע.
גאולה; מושגים; צדק ומשפט
(נט:ג) כי כפיכם נְגֹאֲלו בדם ואצבעותיכם בעוֹן; שפתותיכם דִברו שקר, לשונכם עַוְלָה תֶהגֶה. (ד) אין קֹרא בצדק, ואין נשפט באמונה; בָּטוֹח על תֹּהו ודַבֶּר שָוא, הָרוֹ עמל והולֵיד אָוֶן. (ו) ...מעשיהם מעשי אָוֶן, ופֹעל חמס בכפיהם. (ז) רגליהם לָרע יָרֻצו וִימַהרו לשפֹּך דם נקי; מחשבֹתיהם מחשבות אָוֶן, שֹׁד וָשֶבר במסִלותם. (ח) דרך שלום לא יָדָעו ואין משפט במַעְגְלֹתם... (ט) על כן רָחַק משפט ממנו ולא תשיגֵנו צדקה; נקוה לָאור — והנה חֹשך, לִנְגֹהות — באֲפֵלות נְהַלֵך. חוסר צדק ומשפט מונעים מאיתנו את הגאולה.
בטחון; לא ידעו ולא יבינו
(נט:ט) על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה. נקוה לאור והנה חֹשך, לנגֹהות — באפלות נהלך. (י) נגַשְשה כַעִוְרים קיר, וכאֵין עינים נגַשֵשה; כָּשַלנו בצהרים כַּנשף בָּאַשְמַנים, כַּמתים. (יא) נֶהֱמֶה כדֻבים כֻּלנו, וכיונים הָגֹה נֶהגֶה; נְקַוֶה למשפט וָאַיִן, לישועה, רָחֲקה ממנו. (יב) כי רַבו פשעינו נגדך וחטאותינו ענתה בנו, כי פשעינו אִתָנו ועוֹנֹתינו ידַעֲנום. (יג) פָּשֹׁע וכַחֵש בה' ונָסוג מאַחַר אלקינו; דַבֶּר עֹשֶק וסָרָה, הֹרוֹ והֹגוֹ מלב דברי שקר.
(נט:יד) והֻסַג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמֹד. פירש רש"י: "נקמתנו מאויבינו, שהיא תלויה בהקב"ה וצדקתו, עומדת מרחוק...".
כי כָשְלָה בָרְחוב אמת, ונְכֹחָה לא תוכל לבוא. פירש רש"י: "כי כשלה אמת ברחובותינו, וכיון שהאמת כשלה מארץ, אף משמים אין הצדק והמשפט באין".
עם ישראל אינו מבין
(נט:טו) וַתְּהי האמת נֶעְדֶרֶת, וסָר מֵרָע [צדיק] משתולל. הצדיק "מוחזק הוא בעיני הבריות לשוטה וסכל" — מצודת דוד.
לא למענכם אני עושה; בעתה אחישנה
ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל, וירא ה' ויֵרַע בעיניו כי אין משפט. (טז) וַיַרא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע. אומר מצודת דוד (טז): "וכאשר יראה שאין בהם איש כשר והגון להיות נגאלין בזכותו... וכאשר יעמוד בתמהון, ויתבונן שאין בהם מי מפגיע ומתפלל על הגאולה". ונראה לפרש, שאין מי שמבין שהגאולה תבוא כשנסמוך על ה' ונבטח בו, ונתפלל אליו לגאולה.
וַתוֹשע לו זְרֹעו, וצִדְקתו היא סְמָכָתְהו. אומר מצודת דוד: "זרוע ה' תושע לו [לישראל] להביא הגאולה מבלי זכות ומבלי מפגיע... לעשות לפנים משורת הדין". וכן כתב רש"י: "ואע"פ שאין אנחנו הגונים להִוָשע". והרד"ק כאן חשוב מאד, שהביא דוגמאות ל"בעתה אחישנה", דהיינו (סנהדרין צח.): "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב", כלומר, בדור שאין תקוה שיחזור בתשובה, ולכן הקב"ה יושיעם למען שמו. וכן (שם): "ריב"ל רמי: כתיב 'וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתֵה' (דניאל ז: יג) וכתיב 'עני ורֹכב על חמור' (זכריה ט: ט). זכו — 'עם ענני שמיא'. לא זכו — 'עני ורֹכב על חמור'".
(נט:יז) וילבש צדקה כַּשִׁריָן וכובע ישועה בראשו, וילבש בגדי נקם תִּלבֹשת, וַיַעַט כַּמעיל קנאה. כלומר, ולמה ה' יעשה זאת, להושיע את ישראל אע"פ שלא זכו? כדי לנקום את נקמת ישראל, שהם עמו, וששעבודם היה חילול השם. וכן הוא ממשיך:
(נט:יח) כְּעל גמֻלות [לפי המעשים] כְּעל ישלם, חֵמה לצריו, גמול לאֹיביו, לָאִיים גמול ישלם.
ידעתי את ה'
(נט:יט) וְיִירְאו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו, כי יבֹא כַנָהר צָר [כלומר, האויב יבוא כנהר], רוח ה' נֹסְסָה בו — שרוח ה' מניסה אותו. כלומר, שגוג ומגוג, הצר, יבוא כנהר שוטף, כי רוח ה' יניס אותו לבוא על ישראל, ובכל זאת יֵדעו הגוים שה' הוא האלקים, כי הוא יכה את אויביו.
גאולה; מדינת ישראל כסימן הגאולה וחוסר בטחון; בטחון
(נט:כ) ובא לציון גואל ולשָבֵי פשע ביעקב, נאֻם ה'. כלומר, ואז יבוא לציון גואל. אומר הרד"ק (יט): "ובדברי רז"ל (סנהדרין שם): 'אם ראית דור שצרות רבות עליו — חכה לו, שנאמר 'כי יבוא כנהר...'... ויש לפרש... טעם למה ייראו ה': 'כי יבוא כנהר צר' — כי יבוא גוג ומגוג שהוא הצר בא"י, כמו הנהר הבא במרוצה, ואז רוח ה' נוססה בו ותכַלֶנו מן העולם... ואז 'ובא לציון גואל', כי אע"פ שיהיו ישראל בירושלים קודם שיבוא גוג ומגוג, כיון שיבוא הוא — יאמרו כי לא בא להם גואל, הואיל והגוים באים ונלחמים עליהם, וכשישפטֵהו הא_ל [שיַכה אותם]... אז יאמרו כי בא לציון גואל באמת ולשבי פשע ביעקב, כי אז ישובו כל ישראל בתשובה שלמה". ולי יש להדגיש, שהמלים "ולשבי פשע" מוסבות על כל ישראל, שלא האמינו בסימני הגאולה, ולא סמכו על ה' ולא בטחו בו, והם נשארו חוטאים, ורק כאשר ה' הראה את גדולתו בלי ספק, חזרו בתשובה.
(נט:כא) ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך, ודבָרַי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך... מעתה ועד עולם. אומר הרד"ק: "לפי שאמר 'ולשבי פשע ביעקב', שיהיו בלי עוון, נקיים מכל פשע [כלומר, אחרי הגאולה השלמה, שאז יֵדעו את ה'], אמר כי זאת תהיה בריתי אותם... ואומר (ירמיהו לא: לג): 'כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם'... שלא יחטאו עוד".
אחרית הימים; עונש הגוים
(ס:ב) כי הנה החֹשך יכסה ארץ וערפל לאֻמים — ועלַיך יזרח ה' וכבודו עליך יֵרָאה. פירש מצודת דוד: "...צרות יתרבו בעולם". וכן כתב הרד"ק: "משל על הצרות".
ידעתי את ה'
(ס:ג) והלכו גוים לאורך ומלכים לנֹגה זַרחֵך.
(ס:ז) כל צאן קֵדָר יִקָבצו לך... יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אֲפָאֵר. הרד"ק מביא את דברי ר' אליעזר (ע"ז כד.): "כולם גרים גרורים הם לעתיד לבוא".
קידוש השם; בטחון; קדוש ישראל
(ס:ט) כי לי אִיים יְקַוו ואניות תרשיש ברִאשֹׁנה, להביא בנַיִך מרחוק כספם וזהבם אִתם, לשם ה' אלקַיִך ולִקְדוש ישראל כי פֵאֲרָך. קְדוש ישראל, ה', יפאר אותך, ישראל, ע"י נצחונו שיקדש את שמו ואת שם עמו.
(ס:י) ובָנו בני נֵכָר חֹמֹתיך ומלכיהם ישָרתונֶך, כי בקִצפִּי הִכיתיך וברצוני רִחמתיך. אומר הרד"ק: "אז תכירי כי כל ענינַיִך, בין הטוב בין הרע, הוא מֵאִתי ואינו מקרה כלל. כי בעת שהיה קצפי עליך, היית אָמָה לעבדים בגלות, ובעת רצוני שיהיה עליך, יעבדוך אפילו מלכי הגוים...".
(ס:יא) ופִתחו שערַיִך תמיד... להביא אלַיִך חֵיל גוים ומלכיהם נהוגים.
ידעתי את ה'
(ס:יב) כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבֵדו, והגוים חָרֹב יֶחֱרָבו.
קידוש השם; בטחון; קדוש ישראל
(ס:יד) והלכו אליך שְחוֹח בני מְעַנַיִך, והשתחוו על כפות רגלַיִך כל מנַאֲצָיִך, וקָראו לך עיר ה', ציון קדוש ישראל.
(ס:טו_טז) תחת היותֵך עזובה ושנואה ואין עובר, ושמתיך לגאון עולם, מְשוש דור וָדור, וינקת חֲלֵב גוים... וידעת כי אני ה' מושיעֵך, וגֹאלֵך אביר יעקב.
גאולה
(ס:יח) לא יִשָמַע עוד חמס בארצֵך, שֹׁד וָשֶבר בגבולָיִך, וקָרָאת ישועה חומֹתַיך, ושעָרַיִך תהלה.
בעתה אחישנה
(ס:כא_כב) ועמֵך כֻּלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ; נצר מטָעַי מעשה ידי, להתפאר; הקטֹן יהיה לָאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעִתה אחישנה. כאשר כל עם ישראל יהיו צדיקים, יירשו את א"י לעולם, כתפארת מעשה ה'. ואז תהיה הגאולה השלמה, שהעם הקטן יהיה לגוי עצום. וזה יבוא באחת משתי דרכים. אם יזכו, והעם יהיו צדיקים מרצונם, אז — אחישנה. ואם לא יזכו, והרשעים ימותו בחבלי משיח — בעתה.
מנהיג; בטחון
(סא:א) רוח א_דני אלקים עלי; יען משח ה' אֹתי לבַשֵר ענָוִים, שלָחַני לחבֹש לנשברי לב, לקרֹא לשבויִם דרור, ולַאֲסורים פְּקַח קוח. אומר הרד"ק: "...ושְלָחוֹ הא_ל לבשר בהם ישראל, העתידים להיות בגלות זמן ארוך, וימצאו אלה הנחמות כתובות, ולא יתייאשו מן הגאולה...". התשובה לשאלה "מה יהיה" כתובה בנבואות ה', ואין להתייאש.
קידוש השם; נקמה
(סא:ב) לקרֹא שנת רצון לה' ויום נקם לאלקינו, לנחם כל אבלים.
גאולה
(סא:ג) לשׂוּם לאֲבֵלֵי ציון, לתת להם פאר תחת אפר... מַעֲטֵה תהלה תחת רוח כֵּהָה... (ד) ובנו חָרבות עולם... שֹׁמְמות דור וָדור. (ה) ועמדו זרים ורָעו צאנכם...
ידעתי את ה'; גאולה
(סא:ו) ואתם — כהני ה' תקָרֵאו, משרתי אלקינו יֵאמר לכם, חֵיל גוים תאכֵלו, ובכבודם תִּתְיַמָרו. אומר הרד"ק: "...תהיו פנויים מעסקי העולם, ותתעסקו בתורת אלקים ובדברי חכמה לדעת את ה'".
גאולה; הגלות היא בושה וכלימה
(סא:ז) תחת בָּשְתְכם מִשנֶה, וכלִמה יָרֹנו חלקם; לכן בארצם משנֶה יִירָשו... רק בארצם יוכלו לחסל את הכלימה.
לא תהיה עוד גלות
שמחת עולם תהיה להם. מפרש מצודת דוד: "כי לא יגלו עוד מארצם".
צדק ומשפט; לא תהיה עוד גלות
(סא:ח) כי אני ה' אֹהב משפט, שֹׁנא גָזֵל בעוֹלָה, ונתתי פעֻלתם באמת, וברית עולם אֶכרות להם. אומר הרד"ק: "...לא כברית אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, שהיה לו הפסק".
ידעתי את ה'
(סא:ט) ונודע בגוים זַרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל רֹאיהם יכירום כי הם זרע בֵּרַך ה'.
ידעתי את ה'; גאולה
(סא:יא) כי כָאָרץ תוציא צמחה... כן א_דני אלקים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים.
ידעתי את ה'; גאולה; קידוש ישראל הוא קידוש השם
(סב:א) למען ציון לא אֶחֱשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כַנֹגַה צִדְקה. מלשון "צדקה ממני" (בראשית לח: כו), כלומר — נצחונה.
וישועתה כְּלפיד יבעָר. (ב) וראו גוים צדקֵך וכל מלכים כבודֵך. נצחון ישראל יהיה ברור לכל העמים.
וקֹרָא לך שם חדש. לא השם הישן של בושה וכלימה.
אשר פי ה' יִקֳבֶנו. והגוים יראו שה' הוא האלקים.
(סב:ג) והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלקיך. ע"י נצחון ה' עבורך, אַת תהי לתפארת ולקידוש השם.
(סב:ד) לא יֵאָמֵר לָך עוד: 'עזובה'! ולארצך לא יֵאָמֵר עוד: 'שממה'! הגוים לא יכלימו אותך כמו בעבר, כשקראו לעם ישראל "עזובה", כלומר, שאלהיהם הוא האלהים האמיתי, והוא עזב את ישראל, וה' שהוא אלקי ישראל אינו המושג האמיתי; וכן אמרו שא"י היא שממה מחמת כעס אלהיהם, שהוא העניש את ישראל על שלא רצו ללכת בדרכי העכו"ם.
כי לך יִקָרֵא: 'חֶפצי בה'! דוקא אַת, ישראל, ולא שום עם אחר, תיקָראי החפץ והבחירה של ה'.
ולארצֵך: 'בעולה'; כי חָפֵץ ה' בך וארצֵך תִּבָּעֵל.
גאולה; ארץ ישראל
(סב:ה) כי יבעל בחור בתולה, יִבְעָלוך בניך; ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך אלקיך. אומר הרד"ק: "כי כמו שיבעל בחור בתולה, שהוא דבר נאה ומתקבל, בחור שיבעל בתולה, יותר משיבעל זקן בתולה או בחור בעולה, כן א"י, כל זמן שלא היו בניה בתוכה, אע"פ שהיו יושבים בה אומות העולם, לא היתה נקראת בעולה, כי לא היו מתקבלים בה, ולא היה נאה שבתם בה... אבל כשישובו ישראל בתוכה, הרי היא כבעילת בחור בתולה". מכאן, שסימן גאולה הוא כאשר הארץ קמה לתחייה.
בעתה אחישנה; הגאולה היא ביד ישראל
(סב:ו) על חומֹתיך ירושלים. "על" במובן "אודות" חומותיך.
הפקדתי שֹׁמרים. שישראל הופקדו לזכור את ירושלים, ולצַפות ולדרוש גאולה ושיבת ציון.
כל היום וכל הלילה, תמיד לא יֶחֱשו; המזכירים את ה' אַל דֳמִי לכם. אלה שמזכירים לה', שהוא חייב לגאול את ישראל ב"אחישנה" אם ישראל יזכו לזה, חייבים שלא לשקוט, אלא להמשיך להזכיר לה'. ועוד יותר:
(סב:ז) ואל תתנו דֳמי לו, עד יְכונֵן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. פירש מצודת דוד: "לא תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא תפצירו בו עד יכונן את ירושלים על כנה". ומכאן יש להבין את האפשרות שהיתה לישראל כחלק של התשובה, לנסות לחזור לא"י כל שנות הגלות. כי מכיון שלא היה זמן קצוב לגלות כמו שהיה אחרי חורבן בית ראשון (70 שנה), א"כ מנין היה להם שעליהם להישאר בגלות? יתכן שדוקא בזכות הבטחון בה', ובזה שימסרו את עצמם על א"י, היה הקב"ה מחיש את הגאולה. וממשיך הנביא ואומר שהקב"ה חייב לעשות זה אם נזכה לכך, שהרי:
גאולה; אסור להחזיר שטחים
(סב:ח_ט) נשבע ה' בימִינו ובזרוע עֻזו, אם אתן את דגנֵך עוד מאכל לאֹיבַיִך, ואם ישתו בני נכר תירושֵך אשר יגַעַת בו; כי מְאַסְפיו יֹאכלֻהו והִללו את ה', ומקַבציו ישתֻּהו בחצרות קדשי. א"י ניתנה לעם ישראל, כארץ הקודש והנבחרת לעם הקדוש והנבחר. וכאשר ישראל יושבים על אדמתם, הם מהללים את ה' ומקדשים את שמו, וכן כל הערים שישראל יושבים בהן הן "חצרות קדשי". אבל כאשר א"י היא בידי הגוים, אין הילול ואין קידוש לה'.
בעתה אחישנה; הגאולה היא ביד ישראל
(סב:י) עִברו, עברו בַּשערים, פַּנו דרך העם. נראה לפרש, שהנביא מדבר אל ישראל ואומר להם: הישועה היא בידיכם, ולכן עִברו בכל השערים שלכם, וכן, עם ישראל, פנו דרך. וכן:
סֹלו, סֹלו המסִלָה, סַקלו מאבן, הָרימו נס על העמים. הרימו נס על הגוים, ואל תפחדו לחזור לא"י, אם תזכו לכך ע"י הבטחון.
(סב:יא) הנה ה' השמיע אל קצה הארץ, אִמרו לבת ציון: הנה ישעֵך בא, הנה שְכָרו אִתו ופעֻלתו לפניו. ויש להקשות: על איזה שכר באה הישועה? אם נאמר כדברי הרד"ק: "שכר טוב שישלם לישראל על הגלות שסבלו בעבור שמו הגדול", ונפרש את זה משום שקיימו מצוות בגלות, הלא אמר יחזקאל (לו: כב): "לא למענכם אני עֹשׂה", וכן הרבה נביאים דיברו כך? אלא צ"ל שמדובר כאן על מצב שישראל זכו לגאולה, וה' מחיש אותה, ועל זה אומר ה' שבשכר זה באה הגאולה, בשכר שבטחתם בי והייתם מוכנים לחזור לא"י.
קידוש השם וקידוש ישראל
(סב:יב) וקראו להם עם הקֹדש, גְאולֵי ה', ולך יִקָרא: 'דרושה'! עיר לא נֶעֱזבה. וכן יש לפרש (לקמן סג: ט): "בכל צרתם לו צר".
בטחון; עם לבדד ישכון; לא למענכם אני עושה
(סג:ג) פוּרה. גת ענבים, סמל אדום.
דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי. נראה לפרש שמכל העמים לא היה אחד שהיה מוכן לעזור לישראל, וכמו שכתב הרד"ק: "אין איש לעזרתי להינקם באויבי ישראל, כי הגוים כולם היו אויביהם, ובחמה אעשה נקמה".
וְאֶדְרְכֵם באפי וְאֶרְמְסֵם בחֲמתי... "שיש לי עליהם על שהרעו לישראל שהגליתים ביניהם, ואני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה" — רד"ק.
(סג:ד) כי יום נקם בלבי, ושנת גאולַי באה. אין לסמוך על בשר ודם — לסמוך על בעל ברית הוא שגעון, משום שגם אם יעזור לנו, זה לא יועיל אם ה' ירצה להעניש את ישראל. ומלבד זה, הגוי לא יעזור לנו.
כי יום נקם בלבי, ושנת גאולי באה. שהקב"ה שם קץ לשעבוד, גם אם לא זכו ישראל, משום שהעמים הרעו להם וחיללו גם את שמו. ועל זה הוא אומר:
(סג:ה) וְאביט ואין עֹזר וְאשתומם ואין סומך, וַתוֹשע לי זרֹעִי וחמתי היא סמָכָתני. הבטתי, ואין אף עם אחד שעזר לישראל ושקידש את שמי. ולכן זרועי וכעסי נגדם, על שחיללו את שמי ולא ידעו את ה' — היה העוזר. ויש מפרשים "ואביט ואין עוזר..." כך: "הסתכלתי אם יש זכות בישראל, שיהיה עזר וסעד אל הגאולה, ולא מצאתי בהם זכות" — מצודת דוד. וכן כתב רש"י: "אני קצפתי מעט על עמי, והמה עזרו לרעה. 'היא סמכתני' — חיזקה ידי ועוררה את לבי ליפרע מהם, ואע"פ שאין ישראל ראויין והגונים לגאולה". וכן כתב הרד"ק בפסוק ג: "'פורה דרכתי לבדי'... — שאין זכות לישראל, והוא היה כעוזר לא_ל אם היה להם זכות...". עוד יש לפרש "ואביט ואין עוזר... ואין סומך", שלא היה להם בטחון בה', ולא היו סומכים על ישועת ה'.
לא ידעתי את ה'; גאות העמים
(סג:ו) וְאָבוס עמים באפי וַאֲשַכְּרֵם בחמתי, וְאוריד לָאָרץ נִצְחָם.
לא למענכם אני עושה; עם ישראל; השגחה פרטית
(סג:ז) חסדֵי ה' אזכיר... ורב טוּב לבית ישראל אשר גְמָלָם כרחמיו וכרֹב חסדיו. (ח) ויאמר: אך עמי המה, בנים לא ישקֵרו, ויהי להם למושיע. (ט) בכל צרתם לו צר, ומלאך פניו הושיעָם, באהבתו ובחמלתו הוא גְאָלָם, וינטְלֵם, וינַשְאֵם כל ימי עולם. כאן בא הנביא להוכיח שגם בעבר עזר הקב"ה לישראל בחסד, ולא משום שהיו ראויים לכך.
עם ישראל מורד בה'; השגחה פרטית
(סג:י) והמה מָרו ועִצבו את רוח קָדשו, וַיֵהָפֵך להם לאויב, הוא נלחם בם.
חילול השם
(סג:יא) ויזכֹּר ימי עולם, משה עַמו... יש כאן כלל גדול בגאולה, שחסדי ה' ורחמיו על ישראל הם חלק מאי_רצונו שיתחלל שמו ע"י דיכוי עמו. כך אומר הרד"ק: "...כי ישראל זוכר בגלות אותם הימים, ואומר: הנה ישראל במצרים, היו רבים בהם עובדי ע"ז, כמו שמפורש בספר יחזקאל (פרק כ), ואע"פ כן כיון שראה את עָנְיָם, ריחם עליהם". והלא המעיין ביחזקאל יראה שזה היה משום שלא רצה שיתחלל שמו.
חילול השם
אַיֵה המַעֲלֵם מִיָם את רֹעֵה צאנו; איה השָׂם בקרבו את רוח קדשו. פירש הרד"ק: "למה ארך לנו זה הגלות כל כך, עד שנצטרך לומר: איה הוא המושיע את אבותינו, כאילו היום אינו נמצא". אורך הגלות מביא למחשבה שח"ו ה' אינו נמצא.
קידוש השם; ידעתי את ה'
(סג:יב) מוליך לִימִין משה זרוע תפארתו, בוקע מַיִם מפניהם לעשות לו שם עולם... (יד) ...כן נִהגת עמך, לעשות לך שם תפארת. (טו) הבט משמים וראה, מזבֻל קדשך ותפארתך; איה קנאתך וגבורֹתיך, המון מֵעֶיך ורחמיך אֵלַי התאפָּקו.
בטחון
(סג:טז) ...אתה ה' אבינו, גֹאלנו מעולם שמך.
חילול השם
(סג:יז) למה תַתְעֵנו ה' מדרָכֶיך... אומר הרד"ק: "בראותנו שלוות הרשעים, ואורך הגלות לנו והצרות תמידות עלינו, הנה אנו תועים מדרכיך ואומרים אין תקוה עוד, וכאילו אתה תתענו בהאריכך גלותנו".
שוב למען עבדיך שבטי נחלתך. שוב למען העם שבחרת לחיות בנחלתך, לקדש את שמך, ושידעו העמים גבורותיך, והנה:
(סג:יח) לַמִצְעָר [לזמן קצר] ירשו עם קדשך, צָרֵינו בוססו מקדָשך. וזה חילול שמך.
ידעתי את ה'; לא למענכם; גאולה
(סד:א) כִּקְדֹחַ [כשרפת] אש הֲמָסִים [דבר הנמס], מים תִּבְעה אש — להודיע שמך לְצָרֶיך, מפניך גוים יִרְגָזו. פסוק זה קשור לפסוק שלפניו (סג: יט): "לוּא קרעת שמים... מפניך הרים נָזֹלו... כקדוח אש...", וכוונתו כדברי הרד"ק (א): "'להודיע שמך לצָרֶיך' — שאינם יודעים שמך ולא היו מכירים בך, ועל ידי הנוראות הודעת להם כי יש אדון בעולם ומנהיג...". ומצודת דוד כתב: "לא בצדקותינו, כי אם להודיע פרסום שמך אל צָרֶיך, הם המכחישים בה'".
לא למענכם
(סד:ב) בעשותך נוראות לא נקַוֶה... פירש רש"י: "בעשותך במצרים ובכל האויבים, נוראות אשר לא היינו מקווים שתעשה לנו... שלא היינו הגונים לכך".
חוסר בטחון
(סד:ג_ו) צ"ע גדול בפסוקים אלה, במיוחד פסוק ג. ומ"מ נראה לפרש כך:
(סד:ד) פגעת את שָׂשׂ ועֹשה צדק, בדרָכֶיך יזכרוך. אתה לקחת מאיתנו, בדרך המיתה, את הצדיקים שהיו שמחים בך, ושהלכו בדרך צדק להאמין ולבטוח בך, ושזכרו את דרכיך, שאתה מושל בכל, ושאם נזכה לכך בתשובה מלאה והיא הכוללת בטחון, תחיש את הגאולה.
הֵן אתה קָצַפְת וַנֶחֱטא. הצדיקים הנ"ל אינם, ואנחנו שנשארנו — עומדים קטני אמונה, ומכיון שאתה קצפת עלינו ושלחת אותנו לגלות, חטאנו, ואין לנו הבטחון בך שיחיש את הגאולה.
(סד:ו) ואין קורא בשמך, מתעורר להחזיק בך, כי הסתרת פניך ממנו, וַתְּמוּגֵנו ביד עֲוֹנֵנו. אין בנו מי שיקרא בשמך ויתעורר לסמוך עליך ולבטוח בך, משום שע"י הגלות הארוכה שבה הסתרת את פניך ונעלמת, וע"י היסורים שבאו עלינו ע"י עוונותינו, נעשינו קטני אמונה.
ידעתי את ה'
(סד:ז) ועתה ה' אבינו אתה, אנחנו החֹמר ואתה יֹצרנו, ומעשה ידך כֻּלנו.
עם ישראל
(סד:ח) אל תקצֹף ה' עד מאד, ואל לעד תזכֹּר עוֹן, הן, הבט נא, עמך כֻּלנו.
חילול השם
(סד:ט_יא) ערי קדשך היו מדבר... ירושלים שממה. בית קדשנו ותפארתנו אשר הִללוך אבֹתינו, היה לשרֵפת אש... העל אלה תתאפק ה', תֶּחֱשֶׁה ותְעַנֵנו עד מאד.
בטחון
(סה:א) נדרשתי ללוֹא שָאָלו, נמצאתי ללא בקשֻני; אמרתי: הנֵני, הנֵני, אל גוי לא קֹרָא בשמי. פירש רש"י: "אשר לא היה חפץ להיות נקרא על שמי".
(סה:ב) פֵּרַשׂתי יָדַי כל היום אל עם סורר, הַהֹלכים הדרך לא טוב אחר מחשבֹתיהם. מפרש הרד"ק: "'פרשתי ידי' — לקבלם בתשובה אם ירצו".
(סה:ג) העם המכעִסים אֹתי על פָּנַי תמיד... ישראל מסרבים לשמוע.
ישראל מבזים את התורה
(סה:ה) האֹמרים [אל הצדיקים] קְרַב אליך, אל תִּגַש בי כי קְדַשְתִּיךָ... פירש רש"י: "כי קָדשתי וטָהרתי יותר ממך". ישראל מבזים את התורה ובוחרים בתרבות אחרת.
שכר ועונש
(סה:ו) ...לא אֶחשה כי אם שלמתי...
לא ידעתי את ה'; חילול השם
(סה:ז) ...אשר קִטרו על ההרים ועל הגבעות חֵרפוני... "לא ידעתי את ה'" הוא חילול השם.
גאולה
(סה:ח) ...כאשר יִמָצֵא התירוש בָּאשכול, ואָמר: אַל תשחיתֵהו כי ברכה בו. פירש הרד"ק: "ואע"פ שיש בו חרצנים וזגים שאין בהם ברכה".
כן אעשה למען עבָדַי לבלתי הַשחית הכל. ה' מציל את ישראל למען הצדיקים שבהם.
בטחון; גאולה
(סה:ט) והוצאתי מיעקב זרע ומיהודה יורש הָרָי, וירֵשוה בחירַי, ועבָדַי ישכנו שמה.
בטחון
(סה:י) והיה השרון לִנְוֵה צאן, ועמק עָכוֹר לרֵבֶץ בָּקר, לעמי אשר דרָשוני. צריכים לדרוש את ה'.
(סה:יא) ואתם עֹזבי ה', השכֵחים את הר קדשי, העֹרְכִים לַגַד שֻלחן. "מקריבים למזל מן המזלות" — רד"ק.
והַמְמַלאים לַמְנִי מִמְסָך. "'למני' — למנין חשבון הכומרים" — רש"י. והרד"ק פירש: "שם כוכב, ויש מפרשים לכוכבים שהם מנויים, והם שבעה כוכבי לכת".
(סה:יב) ומָניתי אתכם לַחרב, וכֻלכם לַטבח תכרָעו, יען קראתי ולא עֲניתם, דברתי ולא שמעתם, ותעשו הרע בעינַי, ובאשר לא חפצתי בחרתם. נ"ל שהע"ז המפורטת כאן היא דוקא עבודה לאלילים שמכריעים את היעוד של האדם (לפי מחשבות עובדיהם). ובכן, יש כאן חוסר בטחון וחוסר "ידיעת ה'" מוחלט. וראיה שפירוש זה נכון, ושהפסוק הזה מתבסס על חוסר הבטחון — מפסוקים טו_טז: "...והֱמיתך א_דני אלקים, ולעבדיו יקרא שם אחר אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אָמֵן... כי נשכחו הצרות הראשֹׁנות וכי נסתרו מעינָי". והפסוקים ההם מקללים ומשבחים את הקבוצות שבפסוקים יא_יד, ומשמע משם שהקללה והשבח מבוססים על הבטחון או חוסר הבטחון שהיה להם, כי המתברכים יתברכו באלקי האמונה, שהם האמינו בו, והוא אימן את דבריו, כמו שכתב רש"י שם.
עוה"ב
(סה:יג) ...הנה עבָדַי יאכֵלו ואתם תרעָבו... אומר מצודת דוד: "...תקבלו עונש בעוה"ב, כי עבָדַי הצדיקים יאכלו, רצה לומר, יהנו מזיו השכינה. וכן 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו' (שמות כד: יא), ורצה לומר, שנהנו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו... אבל אתם, עוזבי ה', תהיו רעבים מזה ההנאה, כי לא תזכו לזה".
קידוש השם; ידעתי את ה'
(סה:טז) אשר המתברֵך בארץ יתברֵך באלקי אָמֵן. "כי תהיה יראתי על כולם, ומלאה הארץ דעה, והמתהלל ומשתבח בארץ, 'יתברך באלקי אמן' — יתהלל שהוא עבד לאלקי אמן, אלקי האמת שאימן ושמר הבטחתו" — רש"י. וכן פירש הרד"ק: "...שלא יישאר בעולם שום אמונה ושום יראה שיתברך ויישָבע אדם בה, אלא באלקי אמן בלבד... כמו שאמר (צפניה ג: ט): 'כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה, לקרֹא כֻלם בשם ה''...".
...כי נשכחו הצרות הראשֹׁנות וכי נסתרו מעינָי.
גאולה
(סה:יז_כה) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תִזָכַרנה הראשֹׁנות... כי הנני בורא את ירושלים גילה, ועַמה משוש. וגַלְתִי בירושלים, וששתי בעמי ולא ישָמע בה עוד קול בכי וקול זעקה... ובנו בתים ויָשָבו, ונטעו כרמים ואכלו פִּריָם. לא יבנו ואַחֵר יֵשֵב, לא יטעו ואַחֵר יאכל... לא יִגעו לָריק ולא יֵלדו לַבֶּהָלה, כי זרע ברוכֵי ה' המה וצאצאיהם אִתם. והיה טרם יקראו ואני אענה; עוד הם מדברים ואני אשמע. זאב וטָלֶה ירעו כאחד, ואריה כַבָּקָר יאכל תבן, ונחש עפר לחמו; לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, אמר ה'.
עם ישראל; עם סגולה
(סה:יט) וגלתי בירושלים וששתי בעמי...
דתיים צבועים; ידעתי את ה'; ה' יוצר הכל
(סו:א) כה אמר ה', השמים כסאי והארץ הֲדֹם רגלי, אֵי זה בית אשר תבנו לי ואֵי זה מקום מנוחתי. (ב) ואת כל אלה ידִי עשתה... אביט אל עני ונְכֵה רוח וחָרֵד על דברי. אע"פ שיצרתי את הכל, בכל זאת אביט אל עני וכו'. ואפשר לפרש בדרך אחרת: משום שאני יצרתי את הכל, ובידי הכל, לכן אביט אל עני ונכה רוח, ואעזור לו נגד גיבורים וחזקים.
ויש עוד פירוש שנ"ל שהוא הנכון ביותר — הקב"ה אומר: באמת אין לי צורך בבית מקדש, שהלא אני עשיתי את כל העולם, וכל מקום הוא אצלי ואינני אצל שום מקום; ואני רוצה רק בית שבו המתפללים באים כשפלים, כנכי רוח, כעניים (מלשון ענוה), שקיבלו עליהם את עולי, כחרדים על דברי, כי הם "ידעו את ה'". אבל אני מואס ב"דתיים" הצבועים, שלא קיבלו עליהם את עולי, ונשארו בגאותם, ועושים את רצונם, וכל ה"דת" שלהם היא פולחן. אלה הם ההיפך של "החרדים על דברי". ועל זה הוא אומר:
(סו:ג) שוחט השור [בבית המקדש] מכֵּה איש. אותו האדם שבא להקריב שור כקרבן, הוא כאדם שמכה איש.
זובח השה עֹרף כלב... גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חָפֵצָה. (ד) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורֹתם אביא להם, יען קראתי ואין עונה, דברתי ולא שָמֵעו, ויעשו הרע בעינַי ובאשר לא חפצתי בָּחָרו. כמו שהם, בבחירה חפשית, היו "דתיים צבועים", שלא ידעו את ה', על אף הפולחן שלהם, ולא היו מוכנים להיות חרדים על דברי, למהר לעשות את רצוני בכל דבר, אלא בחרו בדרכיהם, ולא היו מוכנים לעשות את כל מה שציוויתי להם — לכן אני אשלם להם בדיוק בתוצאות הטבעיות של מעשיהם. כלומר, הם היו טפשים, וחשבו שיוכלו להינצל מאויביהם ע"י עזיבת ציווי ה' הקשה, וזה צחוק ולעג, ולכן אני אשלם להם את הגמול הטבעי של המעשים המצחיקים שלהם, ואותו הפחד שממנו פחדו, שבגללו לא עשו את מה שציוויתי, ישיגם.
(סו:ה) שִמעו דבר ה' החרדים אל דבָרו. מכאן שאלה הנזכרים לפני כן, הדתיים הצבועים, הם "דתיים" שאינם "חרדים אל דברו".
אָמרו אחיכם, שֹׂנאיכם, מְנַדֵיכם, למען שמי יכבד ה'! אחיכם, הדתיים הצבועים, ששונאים ומנדים אתכם, את הצדיקים האמיתיים הבוטחים בה' באמת, ינסו לעכר אתכם ולדבר כביכול בשם ה', ולהראות שהם המכבדים האמיתיים, והדרך של הדת היא רק דרכם.
ונראה בשמחתכם והם יבֹשו. אבל בסופו של דבר, אומר הנביא, נראה בשמחתכם — של הצדיקים האמיתיים — והם יבושו. כך אומר הרד"ק: "ויתכן לפרש כי אמר זה כנגד עולי הגולה החרדים אל דבר ה'". כלומר, שמי שעולה לא"י הוא חרד על דבר ה', ואלה שבטחו בה', ועלו מן הגלות, והיו חרדים אל דבר ה' שציווה לישראל לעלות לא"י, ישמחו בשמחת הגאולה בימי המשיח, כמו שהנביא ממשיך:
(סו:ו) קול שָאון מעיר, קול מהיכל, קול ה' משלם גמול לאֹיביו. פירש הרד"ק: "אז, לימות המשיח, יצאה קול שאון מעיר ירושלים על גוג ומגוג, והם אויבי ה'". כלומר, שאלה שבטחו בה' והיו חרדים על דבריו ועלו לא"י, יראו בנצחון ה' על גוג ומגוג, והשאר יבושו ויכָּלמו על שלא עלו לא"י.
(סו:ז) בטרם תָּחִיל יָלָדָה, בטרם יבוא חֵבֶל לה — והמליטה זָכָר. הישועה תבוא מהרה, באופן פתאומי, כאשר לא יהיה סימן לה. ואז כל הצדיקים החרדים על דברי, שבטחו בי, יתאמתו, והשאר יבושו.
בטחון; בעתה אחישנה
בטרם תחיל ילדה, בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר. הפרק מדבר על דור שלא זכה לגאולה, ומדובר באנשים צבועים, שבאמת לא היו חרדים לדבר ה', וכל שכן שהיו סתם יהודים שלא שמרו כלל וכלל, והיה רק מיעוט של "חרדים על דברו", שהם בטחו בה'. והקב"ה אומר שהישועה תבוא, כמו שהוא אומר: "...קול ה' משלם גמול לאויביו", והיא יכולה לבוא ב"אחישנה", במהירות ובלי יגון, כמו שהוא אומר: "בטרם תחיל ילדה...", כלומר, הישועה יכולה לבוא פתאום ובלי חבלי לידה.
כך כותב הרד"ק: "'בטרם' — רצה לומר, כי פתאום תבוא הישועה לישראל... והנה אמר 'בטרם תחיל ילדה' ואמר אחר כך 'היוחל' ואמר 'כי חלה' [שלכאורה אלו סתירות לרישא]? הטעם כי הישועה תבוא להם פתאום, כמו אם תלד הנקבה בטרם יבוא חבל לה. אבל קודם שתשלם הישועה, וטרם שיקבצו כל ישראל בארצם ותשלם שילוחם, תהיה להם מעט זמן כמו חבלי יולֵדה — כמו שאמר (לעיל כו: כ): 'חבי כמעט רגע עד יעבר זעם', כמו שפירשנו. וכן אמר בנבואת זכריהו (יד: ב):'ונלכדה העיר ונשסו הבתים, וכו'', ואחר החבלים האלה (שם: ג): 'ויצא ה' ונלחם בגוים ההם', ואמר (שם: ז): 'לעת ערב יהיה אור'. וזוהי הלידה אחר שחלה".
(סו:ח) מי שמע כָּזאת, מי ראה כָּאלה, היוּחל ארץ ביום אחד, אם יִוָלֵד גוי פעם אחת, כי חָלָה גם ילדה ציון את בניה. זו תמיהה של היהודים חסרי הבטחון, שאינם מאמינים שהישועה באה, וכ"ש שאינם מאמינים שתבוא במהירות של "אחישנה".
(סו:ט) האני אשביר ולא אוליד יאמר ה'? אם אני המוליד ועצרתי, אמר אלקיך? כך עונה להם הקב"ה: האם קצרה ידי?! האם כאשר אני רוצה להביא את האומה לסף הלידה (הישועה), אין לי הכח להוליד אותם מיד? וכן תוכחה היא לכל אלה שאינם רואים בהקמת המדינה סימן לגאולה שלמה. הוא אומר: "האני אשביר ולא אוליד?" כלומר: האם אני אקים מדינה שהיא בוודאי סימן של גאולה ולא אגמור את הגאולה אז? אם התחלתי להוליד, האם אני אפסיק?
גאולה; ידעתי את ה'
(סו:יב) כי כה אמר ה': הנני נֹטֶה אליה כנהר שלום. הנני נוטה שלום אליה כנהר.
וכנחל שוטף כבוד גוים, וִינַקתם, על צד תִּנָשֵׂאוּ ועל ברכַּיִם תְּשָעֳשָעו. הנני נוטה אליך כבוד גוים כנחל שוטף. הגאולה האמיתית תבוא רק כאשר לישראל יהיה גם שלום וגם כבוד גוים, שבו הם מכירים בה' ובישראל עמו.
ארץ ישראל
(סו:יג) כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנֻחמו. הנחמה השלמה והיחידה תהיה רק בשיבת ציון ולירושלים. רק בירושלים ובציון יש נחמה לעם ישראל, ובגלות מובטחות רק צרות ואנחה.
קידוש השם; ידעתי את ה'
(סו:יד) וראיתם ושָׂשׂ לבכם, ועצמותיכם כַּדשא תפרחנה, ונודעה יד ה' את עבדיו, וזָעַם את אֹיביו. אומר רש"י: "בעשותו נקמותיו ונוראותיו, יֵדעו עבדיו את כח גבורת ידו".
חילול השם; גאולה; עונש הגוים באחרית הימים
(סו:יד_טז) וראיתם [את יד ה'] ושש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אֹיביו; כי הנה ה' באש יבוא וכסוּפה מרכבֹתיו, להשיב בחֵמה אפו וגערתו בלַהֲבֵי אש; כי בָאֵש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר, ורַבּוּ חללי ה'. פירש הרד"ק (טו): "כמו שאמר בנבואת יחזקאל (לח: כב): 'אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו'... 'להשיב בחמה אפו' — שלא היה עדיין גדול על כל גוים, עתה ישיבנו בחימה...". המלחמה האטומית והיכולת המדעית להחריב את רוב העולם, יהיו חבלי משיח שיחריבו את רוב הגלות. ונראה לי שהנביא השתמש במליצה "ורבו חללי ה'" כנגד כל חילולי השם.
גאולה; ידעתי את ה'; קידוש השם
(סו:יח) ואנכי מעשיהם ומחשבֹתיהם. אני אסבב את מעשיהם ואת מחשבותיהם.
באה לקבץ את כל הגוים והלשֹׁנות. כי העת באה לקבץ את כולם.
ובָאו ורָאו את כבודי. אומר הרד"ק: "אני אסבב שיבואו כל העמים עם גוג ומגוג כדי שיראו את כבודי שאֶכָּבֵד בהם...". וע"ש עוד. וכן אומר מצודת דוד: "אני אסבב שיבואו כל הגוים עם גוג ומגוג, למען יראו את כבודי שאתכבד בהם בעשות בהם נקם, ויכירו שהבל נחלו".
(סו:יט) ושמתי בהם אות ושִלחתי מהם פלֵיטים אל הגוים... האיים הרחֹקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי, והִגידו את כבודי בגוים. (כ) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים [כמו] מנחה לה'...
גלות; עם ישראל קיים לעולם; לא תהיה עוד גלות
(סו:כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עֹשה עֹמדים לפָני נאֻם ה' — כן יעמֹד זַרעכם ושִמְכם. אומר הרד"ק: "כי לעולם לא יאבד שם ישראל, ולא יגלו עוד מארצם, כמו שחשבו אלו הגוים שבאו עם גוג ומגוג להילחם על ירושלים, שחשבו להגלות את ישראל ולאבד שמם". וכן כתב הרד"ק לפני זה: "שלא תחשבו אתם שתהיה בימיכם הגאולה, שמא זרעכם אחריכם יגלו מארצם ויאבד שמם בגלות — לא יהיה זה! כי באותה הטובה שתהיו אתם, יעמד זרעכם אחריכם כל ימי עולם".
ידעתי את ה'
(סו:כג) והיה מִדֵי חֹדש בחדשו ומִדֵי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוֹת לפני, אמר ה'.
ידעתי; גאולה; חילול השם; שונאי ישראל הם שונאי ה'
(סו:כד) ויצאו וראו [הגוים הנותרים] בפגרי האנשים הפֹּשעים בי... פירש הרד"ק: "...מחנה גוג ומגוג, שפשעו בא_ל וחשבו לעשות כנגדו, להגלות ישראל מארצם". הנסיון להגלות את ישראל הוא פשע נגד ה'.© כל הזכויות שמורות