מלכים א - קטעי פירושים

מלכים א - קטעי פירושים

מלכים א

ידעתי את ה'; מושגים; יצר הרע

(ב:א_ב) ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר: אנכי הֹלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. פירש הרד"ק (ב): "זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך". יש כאן כלל גדול: ילד הוא חלש ולהוט אחרי כל תאוה, והמושג של כח להתגבר על יצרו ולהיות ירא ה' — אינו מצוי אצלו. הילד מתבגר כשהוא מתגבר על יצרו, ואז הוא באמת נקרא "איש", לא רק מבחינת השנים אלא גם מבחינת כחו הפנימי.

יראת ה'

וחזקת והיית לאיש. תירגם יונתן: "ותהא לגבר דחיל חטאין". מי שיש לו יראת ה' נקרא "איש", כי האיש האמיתי מבין את כח ה' וירא ממנו.

מושגים; ידעתי את ה'

(ב:ג) ושמרת את משמרת ה' אלקיך, ללכת בדרכיו, לשמר חקֹתיו, מצותיו ומשפטיו ועדוֹתיו ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה... יסוד היסודות הוא להבין שיש בתורה מושגים מסויימים שצריכים למלא אחריהם ולהבין אותם, והם פותחים לפני האדם ומאירים לו את הדרך הכללית אשר ילך בה. וכל המצוות והחוקים וכו' הם אמצעים להגיע לתכלית, שהיא המושגים, ואם אין לאדם הבנת המושגים, אין האדם יכול להגיע לתכלית ה' באמצעות המצוות, כי אז הם נשארים כפולחן. ואם הוא אכן מבין את המושגים, הוא מקיים את המצוות ברוח של המושגים. ולשם כך חייב אדם קודם כל ללמוד. וזאת כוונת הפסוק: "ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו", כלומר, שיקבל את התורה כמשמרת ובקבלת עול שמים ולא יהרהר אחריה ולא ישנה שום דבר אלא ישמור על כל אות. וז"ל מצודת דוד: "ואל בינתך אל תשען". ואח"כ "ללכת בדרכיו", דהיינו לתפוס את המושגים, כמו שפירש הרד"ק: "...תיקון המדות: מה הוא חנון אף אתה היה חנון". וכ"כ מצודת דוד: "להיות רחום ורב חסד כמוהו". ואח"כ: "'לשמור חוקותיו' — המצוות שלא נתגלו טעמיהם, 'מצוותיו' — ...שבין אדם למקום, 'ומשפטיו' — ...שבין אדם לחבירו, 'ועדותיו' — ...להעיד על נפלאות ה' כשבת ומועדי ה'" (מצודת דוד). וצריך אדם לעשות את כל המצוות ברוח המושגים שלמד. וברור שעיקר הלימוד הוא להבין את המושגים. וז"ל הרלב"ג: "'ושמרת את משמרת' — ר"ל שישמור בלב מה שציווהו ה' יתברך לשמרו, וזה אמנם יהיה בלמידת התורה, ותהיה הלמידה ההיא בהתבוננות, לתכלית שתלך בדרכי ה' יתברך".

ככתוב בתורת משה... כלומר, בדיוק כמו שכתוב שם, ואל תשנה דבר מה לפי שכלך.

נקמה וביעור הרע

(ב:ה) [דברי דוד לשלמה] וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה, אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר, ויהרגם, וישם דמי מלחמה בשלֹם... (ו) ועשית כחכמתך ולא תורֵד שיבתו בשלֹם שאֹל... (ח) והנה עמך שמעי בן גרא... והוא קללני קללה נמרצת... (ט) ועתה, אל תְּנַקֵהו... והורדת את שיבתו בדם שאול. יש לתמוה, למה, בפגישתו האחרונה עם בנו, מצַוֵהו דוד על הנקמות הללו? אלא, כלל גדול הוא לבער את הרעה מקרב העם, כדי שכל העם יראו ויפחדו ולא יתפשט נגע הרע, ובמיוחד אם מדובר במעשים שמסכנים את יציבות המלכות והממשל. כך כתב הרד"ק (ה): "וגם זאת היא מדרכי ה', לבער את אנשי הרֶשע". וז"ל הרלב"ג (ו): "...ויִוָסרו שאר אנשים מֵעשות ככה, וייראו גם כן מלבעוט במלכות". וז"ל מצודת דוד (לקמן פסוק לא): "...כי אם לא יֵהָרג הוא, יהיה עלינו עונש מה, על מה שלא בערנו הרע".

ארץ ישראל; מלחמה; מותר לכהן להיטמא במלחמת מצוה

(ב:כה) וישלח המלך שלמה ביד בניהו בן יהוידע, ויפגע בו [באדניהו] וימֹת. פירש הרד"ק: "...אע"פ שהיה כהן... אע"פ שאסור לכהן להיטמא למתים, במקום מצוה מיטמא, ולעשות מצות המלך מצוה היא. וכן מותר לכהן להילחם במלחמות מצוה ולהיטמא". ויש ללמוד יותר מזה: שבמלחמת מצוה מותר להסתכן וללכת ללחום, ואדרבה, חייבים לעשות את זה.

מלך

(ב:לב) ואת עמשא. מותר לסרב לשמוע למלך אם ציווה לעבור על דברי תורה, שכך עשה עמשא (סנהדרין מט.), ולכן חטא יואב כשהרג אותו.

עם ישראל; ארץ ישראל; ערכים בחיים; חיבוב ממון יותר מחיים

(ב:מ) ויקם שמעי ויחבש את חמֹרו וילך גַתָה אל אכיש לבקש את עבדיו... למה הלך שמעי אחרי עבדיו כשידע שהוא מסכן את נפשו? מכאן רואים כלל גדול שראוי לכנותו "הכלל של הפכים הקטנים": רוב האנשים מוכנים לסכן את נפשם ולא לוותר על ממונם, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא: ): "'בכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו: ה)... יש לך אדם שממונו חביב עליו [יותר] מגופו". והנה שמעי היה ת"ח ורבו של שלמה (עיין רד"ק לעיל ב: ח), ובכל זאת הלך אחר פכים קטנים, וגם יעקב עשה כך (רש"י, בראשית לב: כד). וגם היום הפכים הקטנים של הגלות מסנוורים אנשים.

שכר ועונש

(ו:יב_יג) הבית הזה אשר אתה [שלמה] בֹנה; אם תלך בחקֹתַי ואת משפטַי תעשה, ושמרת את כל מצוֹתַי ללכת בהם, והקִמֹתי את דברי אתָך... ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזֹב את עמי ישראל.

אמונה

(ח:יב) ה' אמר לשכֹן בערפל. השכינה בערפל, סמל לכך שיהודי חייב להאמין בה' אע"פ שאינו רואה אותו, אע"פ שהוא שוכן בערפל ואינו נראה.

השגחה; שכר ועונש

(ח:כג_כה) ויאמר [שלמה]: ה' אלקי ישראל, אין כמוך אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שֹׁמר הברית והחסד לעבדיך ההֹלכים  לפניך בכל לִבם, אשר שמרת לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו, ותדבר בפיך ובידך מִלאת כיום הזה. ועתה ה' אלקי ישראל: שמֹר לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו לאמר: לא יִכָּרת לך איש מלפָנַי יֹשב על כסא ישראל, רק אם ישמרו בניך את דרכם, ללכת לפני כאשר הלכת לפני.

בית המקדש

(ח:כז) אף כי הבית... (לח) ופרש כפיו אל הבית הזה. כתב הרד"ק (כז): "המקום הזה הנבחר מסייע המתפלל בתפלתו כאילו הבית הזה היה מלאך מליץ". מקום בית המקדש גופא מסייע למתפלל בתפילתו, ולכן בתפילה חייבים לכוון את המחשבה לבית המקדש.

ידעתי את ה'; בטחון במלחמה

(ח:לג) בהִנָגף עמך ישראל לפני אויב אשר יֶחֶטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך... למה הוסיף על "ושבו אליך" גם "והודו את שמך"? י"ל, משום שעיקר התשובה הוא ידיעת ה', כשהאדם מודה שה' הוא כל יכול "והודו את שמך", השם המתגדל והמתקדש ע"י כחו וגבורתו במלחמה (וכן ע"י הורדתו גשמים — עיין שם פסוק לה); שיודה היהודי בשם הזה, ושידע ש"שקר הסוס לתשועה" (תהלים לג: יז), ויבטח בה' במלחמה.

ה' יודע מחשבות אדם

(ח:לט) ...ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם. פירש הרלב"ג: "...התפלה לא יקבל תועלת אם לא יהיה לבו שלם עם ה' יתברך". וכן עיין פסוק סא: "והיה לבבכם שלם עם ה' אלקינו...", ומצודת דוד שם.

יראת ה'; ידעתי את ה'; ארץ ישראל

(ח:מ) למען יראוך כל הימים אשר הם חיים על פני האדמה אשר נתתה לאבֹתינו.

ידעתי את ה'; קידוש השם; מלחמה

(ח:מא_מג) וגם אל הנכרי... ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה... כלומר, על ידי ידו החזקה, מודה הנכרי באדנותו, ואומר "ידעתי את ה'", ומקדש את שמו.

עונש הגוים

(ח:מט) ועשית משפטם. פירש הרד"ק: "בשוֹביהם, שלא חמלו עליהם והכבידו עוּליהם". וכן כתב מצודת דוד: "לנקום מאויביהם, למען יכירו שלא טוב בעיני ה' הכבדת עוּלם על ישראל". הגוים ייענשו על שהכבידו את עוּלם על ישראל.

עוד כתב הרד"ק שם: "ועוד תתנם לרחמים לפני שוביהם וריחמום, שיניחום לצאת מהגלות ולשוב לארצם". הקב"ה עושה שהגוי ירחם על ישראל ויתן להם לחזור לארצם.

עם סגולה

(ח:נג) כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ.

גאוה; המלך

(ח:נד) ויהי ככַלות שלמה להתפלל... קם מלפני מזבח ה'. הרלב"ג מביא: "ומזה המקום אמרו רבותינו (ברכות לד: ) שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד כלותו תפלתו".

מושגים ואחר כך מצוות

(ח:נח) ...ללכת בכל דרכיו ולשמֹר מצותיו... כלומר, תחילה המושגים והרעיונות ("דרכיו"), ואח"כ שמירת המצוות ברוח המושגים.

ידיעת ה'; קידוש השם

(ח:נט_ס) ...לעשות משפט... עמו ישראל דבר יום ביומו, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד. פירש רש"י (נט): "'ומשפט עמו' — לתבוע עלבונם מיד האויב". וכוונת רש"י היא, שבכך, בנצחון ובנקמה בגוים, תבוא הידיעה ש"ה' הוא האלקים, אין עוד".

ידעתי את ה'; עם ישראל; קבלת עול מלכות שמים; צביעות בדתיים

(ח:סא) והיה לבבכם שלם עם ה' אלקינו... כתב מצודת דוד: "אבל בזולת זאת לא תועיל התפלה עם שתהיה בהבית הזה". בלי קבלת עול מלכות שמים, וקבלת המצוות בדיוק כמו שרוצה ה' — בשלמות — לא מועילה תפלה, אפילו לא בבית המקדש. יהודי חייב להיות תמים ולא צבוע.

שכר ועונש; גלות

(ט:ד_ט) ואתה [שלמה], אם תלך לפני... בתָם לבב וביֹשר לעשות ככל אשר צויתיך... והקִמֹתי את כסא ממלכתך על ישראל לעֹלם... אם שוֹב תשֻבון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמרו מצוֹתי חֻקֹתי אשר נתתי לפניכם... והכרַתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם, ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשַלַח מעל פני, והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים... ואמרו [הגוים]: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה, ואמרו: על אשר עזבו את ה' אלקיהם... על כן הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת. גלות היא הקללה העיקרית והעונש הסופי.

קידוש השם וחילול השם

(ט:ז_ט) והכרתי את ישראל... והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים... והבית הזה... כל עֹבר עליו יִשֹׁם ושָרָק, ואמרו: על מה עשה ה' ככה... ואמרו: על אשר עזבו את ה'... על כן הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת. יש לשאול: אם זאת התגובה של הגוים, א"כ איזה חילול השם יש במושג שמצאנו בכל התנ"ך, של "למה יאמרו הגוים..."? ונ"ל שה' אומר כאן, שמטרתו היא שהגוים אכן יבינו מדוע בא החורבן, שהוא בא על ידי הקב"ה משום חטאות בני ישראל, ואדרבה, זה יהיה "קידוש שמו"; אך מכיון שהגוי למעשה לא הבין את זה, וחשב שהחורבן והבזיון באו משום חולשת ה', כביכול, הופך הכל לחילול השם.

ארץ ישראל

(ט:יא) כתב הרלב"ג: "כי לא יתכן למלך למעט ארץ ישראל". אסור למעט את הארץ.

אל יתהלל חכם בחכמתו

(יא:א) כתב הרד"ק: "והוא בטח בחכמתו ואמר אני ארבה ולא אסור (סנהדרין כא: ), זהו שאמר הנביא (ירמיהו ט: כב): 'אל יתהלל חכם בחכמתו'".

מחאה

(יא:ה) וילך שלמה. פירש מצודת דוד: "על שלא מיחה בנשיו ההולכות, מעלה עליו הכתוב כאילו הלך אחריהם". וכן כתב רש"י בפסוק ז: "'אז יבנה שלמה במה' — רבותינו אמרו (עי' שבת נו: ): מתוך שלא מיחה בנשיו, נקראת על שמו". יהודי חייב למחות באנשים רעים, ואם אינו מוחה, מעלה עליו הכתוב כאילו הלך אחריהם.

בן הגון

(יא:כא) כתב רש"י: "דוד שהניח בן הגון ממלא מקומו, נאמר בו 'שכיבה' (לעיל ב: י), יואב שלא הניח בן הגון ממלא מקומו, לא נאמרה בו 'שכיבה' כי אם 'מיתה'".

מלך; תוכחה

(יא:כז) הרד"ק מביא: "ובדברי רז"ל (סנהדרין קא: ), מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים". חובה להוכיח אף את המלך.

מושגי התורה קודמים למצוות

(יא:לג) [דברי אחיה לירבעם] ...ולא הלכו בדרכי לעשות הישר בעיני וחקֹתי ומשפטַי. (לח) ...והלכת בדרכַי ועשית הישר בעיני לשמור חקותי ומצוֹתַי... קודם "בדרכי", ואח"כ "חוקותי" וכו'.

חוסר אמונה; סמיכה על הגוים

(יא:לט) וַאעַנה את זרע דוד למען זאת, אך לא כל הימים. העונש היה כנגד שלשים ושש השנים שהיה שלמה נשוי לבת פרעה; וראויה היתה המלכות לחזור בימי אסא (בשנת ט"ז לאסא, שזאת היתה שנת שלשים ושש למלכות שלמה), "אלא שקילקל לשלוח שוחד למלך ארם ולא סמך על הקב"ה" (רש"י). "שקילקל ונשען על מלך ארם" (רד"ק). חוסר אמונה וסמיכה על הגוים דחו את הקץ.

אלו דברי רש"י במלואם: "כנגד שלשים ושש שנה שנתחתן שלמה את בת פרעה, שנשָאה בשנה הרביעית למָלכו, וכנגדו נגזרה גזירה על מלכות בית דוד ליחלק. וראויה היתה המלוכה לחזור בימי אסא בשנת שש עשרה למָלכו, אלא שקילקל לשלוח שוחד למלך ארם ולא סמך על הקב"ה. והוא שנאמר בדברי הימים (ב טז: א): 'בשנת שלשים ושש למלכות אסא [עלה בעשא... ויבן את הרמה]', ואי אפשר, שהרי אסא קבר את בעשא בשנת כ"ז למלכותו [כמו שכתוב להלן טז: ח], אלא ט"ז שנה שלו [של אסא] הוא קורא שלשים ושש, שהן סוף שלשים ושש לחלוקת המלכות. והגיד הכתוב שבאותה שנה קלקל אסא".

ועיין להלן טו: יז_יט: "ויעל בעשא מלך ישראל על יהודה... ויקח אסא את כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה'... וישלחם... אל בן הדד בן טברִמֹן בן חזיון מלך ארם... לאמר...: הנה שלחתי לך שחד כסף וזהב; לֵך הָפֵרָה את בריתך את בעשא...". ופירש שם הרלב"ג (יז): "ואחשוב שמנה מעת הֵחלֵק המלכות... כי כבר הֵחֵל המלכות לשוב לו קודם זה... ובעבור זה החטא, נשארה המלכות נחלקת כבראשונה. והנה החטא היה ששם בשר זרועו במה ששלח אל בן הדד... ולא בטח בה' אשר הפיל מחנה הכושיים לפניו. ואחשוב שלזאת הסיבה חלה את רגליו לעת זקנתו, כי הוא שלח זה אל בן הדד כאילו לא היו לו רגלים ללכת במלחמה, ולזה סיבב ה' יתברך שחלה כח רגליו לעת זקנתו". ושם, פסוק לג, פירש הרד"ק: "...נגזרה גזֵרה שתֵחלק מלכות בית דוד שלשים ושש שנה כנגד אותן שלשים ושש שנה שהיה שלמה חתן פרעה". ונראה לי מדקדוק הלשון, שעיקר החטא היה שהתחתן עם בת פרעה כדי להיות חתן פרעה, כדי שפרעה יהיה לו בן ברית, ובכך לא סמך על ה'. ועל אותו החטא לא נתאחדה המלכות, שהרי גם אסא סמך על מלך ארם.

ה' אלוקי ההיסטוריה; ידעתי את ה'

(יב:טו) ולא שמע המלך [רחבעם] אל העם, כי היתה סִבה מעם ה' למען הָקים את דברו אשר דבר ה' ביד אחיה השילֹני אל ירבעם בן נבט.

עבודה זרה

(יג:ח) ולא אֹכל לחם ולא אשתה מים במקום הזה. אסור לשבת במקום של עבודה זרה.

חילול השם מחייב עונש מהיר ופומבי

(יג:כד) וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתֵהו... קשה, מדוע לא נענש נביא השקר כמו שנענש נביא האלקים שהזהיר את ירבעם? י"ל, שהוא בוודאי ראוי היה לעונש, והקב"ה התכונן להעניש אותו בזמנו; אבל נביא האלקים חייב היה לקבל עונש מיידי ומפורסם, כי הוא חילל את השם, שהרי הוא אמר ברבים שהקב"ה אסר עליו אכילה ואפילו שהייה במקום של ע"ז, ועכשיו הכל ראו שהוא עבר על זה. לכן חייב היה עונש מיידי, בגלוי.

רשע

(יג:לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. הרשע מסרב לחזור בתשובה אפילו מול סימנים מובהקים מה'.

תלמיד שאינו הגון

(יד:ד) הרד"ק מביא: "ואמר בדרש (עי' בראשית רבה סה: ט): כל המעמיד תלמיד שאינו הגון עיניו כהות".

שכר ועונש

(יד:ז,ט_י) ...יען אשר הרִמֹתיך [ירבעם] מתוך העם... ותָּרע לעשות מכל אשר היו לפניך... ואֹתי השלכת אחרי גַוֶך, לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם...

גלות

(יד:טו) ונתש את ישראל מעל האדמה. הגלות היא קללה.

מנהיג

(טו:יב_יג): ויעבֵר [אסא] הקדֵשים מן הארץ וַיָסַר את כל הגִלֻלים... וגם את מעכה אמו ויסִרֶה מִגבירה, אשר [משום] עשתה מפלצת לאשרה... צריך להעביר מנהיג רע מתפקידו שמא ישפיע על העם לרעה.

מלחמת מצוה; תלמיד חכם

(טו:כב) והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי. הגמרא אומרת (סוטה י.): "מפני מה נענש אסא [ברגליו]? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: 'והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי' [להוריד את הרמה שבנה בעשא מלך ישראל נגדו]. מאי 'אין נקי'?... אמר רב: אפילו חתן מחדרו ["שכתוב בו 'נקי יהיה לביתו' (דברים כד: ה)" — רש"י] וכלה מחופתה". וכתב הערוך (ערך אנגריא): "וכל שכן תלמידי חכמים", וכוונתו היא שחתן וכלה עדיפים, פטורים יותר. ונראה ברור שזאת לא היתה מלחמת מצוה, שהרי בעשא כבר עזב אחרי שמלך ארם איים עליו, ועוד — שמלחמה בין יהודים ליהודים אינה מלחמת מצוה, ולכן היה אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים. אבל במלחמת מצוה אפילו חתן וכלה הולכים, וכ"ש תלמידי חכמים.

בחירה חפשית

(טו:כט) כתב הרלב"ג: "נענש [בעשא] על זה [שהרג את בית ירבעם], מפני שכבר הראה שלא עשה זה בעבור חטאות ירבעם, כי גם הוא הלך בדרכי ירבעם... אבל עשה זה לרוע לבבו...".

אהבת ישראל

עוד כתב הרלב"ג שם: "ונענש גם כן בעבור שהרגוֹ בעת שהיה נלחם מלחמות ה' עם פלשתים". אפילו כשיהודי חייב עונש, אסור להכות אותו בשעה שישראל במלחמה נגד אויב.

בחירה חפשית

(טז:ז) כתב רש"י (וכן כתבו שאר המפרשים): "הואיל וגם הוא [בעשא] הלך בחטאותיו [של ירבעם], נמצא שלא היה לו להורגו, לכך נענש על הריגתו".

מדה כנגד מדה

(טז:ט_י) ויקשׂר עליו [על אֵלָה בן בעשא מלך ישראל] עבדו זמרי... והוא [אלה] בתרצה שֹׁתה שִכור... ויבֹא זמרי ויכהו וימיתֵהו... פירש הרלב"ג (ט): "והנה שילם ה' לבעשא מדה כנגד מדה, כי הוא הרג את בית ירבעם בעת היותם צרים על גבתון אשר לפלשתים [לעיל טו: כז], והוא ג"כ בעת שהיו ישראל חונים על גבתון אשר לפלשתים, הרג זמרי את כל בית בעשא". זמרי עשה לבית בעשא בדרך שעשה בעשא לבית ירבעם.

ה' כל יכול; השגחה פרטית

(טז:לד) בימיו [של אחאב] בנה חיאל בית האלי את יריחֹה, באבירם בכֹרו יִסְדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה, כדבר ה' אשר דִבר ביד יהושע... (יז: א) ויאמר אליהו התשבי... אל אחאב: חַי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר... פירש רש"י (א): "למה סמָכוֹ כאן? אלא שהלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל... אמר אחאב: ... אפשר שקללת התלמיד נתקיימה וקללת משה רבינו לא נתקיימה, שנאמר (דברים יא: יז): '...וחרה אף ה' בהם ועצר את השמים'? והרי כל ישראל עובדין ע"ז ואין גשמים נעצרים. מיד: 'ויאמר אליהו...'".

נביא — רוצים להרגו

(יז:ב_ג) ויהי דבר ה' אליו [לאליהו] לאמר: לך מזה... פירש מצודת דוד (ג): "שלא יהֲרָגך אחאב".

אהבת ישראל

(יז:ד) אליהו היה צריך להיות נע ונד, ושיוּאכל ע"י נחל ועורבים, כדי שגם הוא ישתתף בצער ישראל ברעב. ומצודת דוד פירש שנתכלכל ע"י עורבים "בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו, ואיך לא יחמול הוא על ישראל".

אין סומכין על הנס

(יז:כא) ויתמֹדד [אליהו] על הילד שלש פעמים, ויקרא אל ה'... פירש הרד"ק: "כי רוב פעמים הנסים נעשים על ידי מעט תחבולה מדרך העולם".

יראת ה'; מסירות נפש; אמונה; קידוש השם

(יח:ג) ועֹבדיהו היה ירא את ה' מאד. איך? בזה שסיכן את עצמו ומסר את נפשו להחביא מאה נביאי ה', כמו שאומר פסוק ד. רק בנכונות להקריב, למסור נפש, אדם הוא באמת ירא ה'.

נביא

(יח:יח) ויאמר [אליהו]: לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך, בַעֲזָבכם את מצוֹת ה' ותלך אחרי הבעלים. נביא חייב להוכיח אפילו מלך.

ה' אינו סובל יריבים; ידעתי את ה'

(יח:כא) עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים? הקב"ה הוא א_ל קנא, שאינו סובל יריבים. "ידעתי את ה'", כוונתו: ידעתי שרק ה' הוא האלקים ולא אחר. על פסוק לט: "ה' הוא האלקים", פירש רש"י: "ולא הבעל האלקים".

ה' אלוקי ההיסטוריה

...אם ה' האלקים... פירש מצודת דוד: "...בעל היכולת ומנהיג העולם". רק זה משמעות המושג של אלקים, ואם אין יכולת זו, הכל שקר והבל.

רבים ביד מעטים

(יח:לא) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב, אשר היה דבר ה' אליו לאמר: ישראל יהיה שמך. כלומר, ה' שינה את שמו לישראל, לאות ש"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב: כט). וכן עשה אליהו, שהיה במיעוט, לבדו, אחד מול ארבע מאות וחמישים נביאי בעל, וכח המלכות היה איתם, ולא פחד ללחום נגדם, והצליח.

ידעתי את ה'

(יח:לו_לז) ויהי בַּעֲלות המנחה, ויגש אליהו הנביא ויאמר: ה' אלקי אברהם, יצחק וישראל, היום יִוָדע כי אתה אלקים בישראל... עֲנני ה', ויֵדעו העם הזה כי אתה ה' האלקים...

אהבת ישראל

(יח:לז) ואתה הסִבֹּתָ את לִבם אחֹרַנית. הנביא מטיח דברים כלפי מעלה מתוך אהבת ישראל.

אין סומכין על הנס

(יט:ב) ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר: כה יעשון אלקים... כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם; (ג) ויַרא ויקם וילך אל נפשו... פירש הרלב"ג (ג): "שכאשר ראה הסכנה שהוא בה, לא רצה לסמוך על הנס, אבל קם תיכף והלך למלט את נפשו".

מנהיג — הייאוש והתסכול, מול סכנה לנפשו

(יט:ב) ותשלח איזבל מלאך... לאמר... כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם [נביאי הבעל ההרוגים]. (ג) וירא, ויקם וילך אל נפשו... (ד) והוא הָלך במדבר... ויבֹא וישב תחת רֹתם אחד, וישאל את נפשו למות, ויאמר: רב עתה ה', קח נפשי; כי לא טוב אנכי מאבֹתי. (ה) וישכב ויישן... והנה זה מלאך נֹגע בו ויאמר לו: קום, אֱכול. (ו) ...ויאכל וישת ויָשָב וישכב. (ז) ויָשָב מלאך ה' שנית... ויאמר: קום אֱכֹל כי רב ממך הדרך. (ח) ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חֹרב. (ט) ...והנה דבר ה' אליו, ויאמר לו: מה לך פה אליהו? (י) ויאמר: קנֹא קנאתי לה' אלקי צב-אות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחֹתיך הָרָסו ואת נביאיך הרגו בֶחרב, ואִוָתר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה. (יא) ויאמר: צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עֹבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'; ואחר הרוח רעש — לא ברעש ה'. (יב) ואחר הרעש אש — לא באש ה'; ואחר האש קול דממה דקה. (יג) ויהי כשמֹעַ אליהו, ויָלֶט פניו באדרתו... והנה אליו קול ויאמר: מה לך פה אליהו? (יד) ויאמר קנֹא קנאתי... לקחתה. (טו) ויאמר ה' אליו: לך שוב לדרכך מדבַּרָה דמָשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם. (טז) ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט... תמשח לנביא תחתיך. (יז) והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע.

יש צורך להבין את כל הסיפור הזה. א) מה זה "וירא" (בפסוק ג)? היה צריך לומר "וישמע", ולכן ברח; מה "ראה" שנאלץ לברוח? ב) למה דוקא עכשיו נכנס אליהו לדיכאון, שביקש למות? ג) למה הביא אותו הקב"ה להר סיני? ד) למה חזר פעמיים על אותה שאלה "מה לך פֹה"? ה) למה אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני מלכים רמז ריז_ריח, שיר השירים רבה א: [ו]א) שאליהו חטא בזה שאמר "כי עזבו בריתך בני ישראל... ואת נביאיך הרגו וכו'", והלא אמת היה מה שאמר, ויותר מזה, גם הקב"ה אמר לו שיעניש אותם על ידי חזאל ויהוא?

נראה שאליהו בא לידי יאוש דוקא עכשיו, משום שזה עתה הראה לבני ישראל את כח ה' בהר הכרמל, עד שכולם צעקו: "ה' הוא האלקים!", והם הודו שדברי אליהו הם אמיתיים, ובכל זאת כאשר איזבל והמימסד רוצים להרוג אותו, והוא מסתכל ומצפה שהיהודים לא יתנו לה, זה אינו קורה! לכן כתוב "וירא" — הוא ראה שאין אף אחד שמוכן לעזור לו, על אף שהם יודעים שהוא צודק, מפני שהכל מס שפתיים. ויותר מזה: הוא בורח למדבר ולא ליהודה, ופירש הרד"ק (ד): "אפילו בארץ יהודה לא בטח, כי ירא שמא תשלח איזבל להורגו שם", כלומר, שאפילו שם לא יעמדו להציל אותו. והוא מרגיש את עצמו כבודד, שאפילו מאה הנביאים שניצלו במערה ע"י עובדיה, מפחדים לצאת לעזור לו, אלא מתחבאים (עיין להלן בשם הרד"ק). ולכן הוא צועק: איני טוב מאלה שקדמו לי, שגם הם לא הצליחו לשנות את המצב, וא"כ "למה זה אנכי"?

ולכן הקב"ה מביא אותו להר סיני, מהלך ארבעים יום וארבעים לילה, סמל לארבעים שנות הליכת בני ישראל במדבר, שהקניטו והכעיסו אז את הקב"ה, ובכל זאת לא התייאש הקב"ה ולא הרגם. ואז שואל אותו הקב"ה: "מה לך פה אליהו?" כלומר, מדוע התייאשת ועזבת את שליחותך? הוא חשב שהסמליות של ארבעים היום תלמד את אליהו את הלקח, אבל אליהו כל כך מתייאש וכועס שהוא עונה: אין תקוה לעם הזה. הרי עמדתי באומץ ובלי פחד, ולא התייאשתי, כי חשבתי שברגע שאוכיח להם שה' הוא האלקים, יחזרו בתשובה; והנה זה לא עזר, ונשארתי לבדי, שאפילו כל אלה שיודעים שאני צודק אינם מוכנים לעמוד לצידי. והקב"ה מבין את זעמו, ומנסה לשכנע אותו שלא להתייאש; ומביא את הסער ואת הרוח ואת הרעש, ומסביר לו שני דברים: אי אפשר לשכנע את ישראל ברעש ובסער, אלא בקול מתמיד, ואסור להתייאש. ועוד — שבסופו של דבר, כל הכח של איזבל לא יעזור, וקול ה' ינצח. ואז ה' שוב שואל אותו אותה שאלה, כדי לתת לו הזדמנות להתחרט ולחזור לתפקידו. אבל אליהו נשאר בכעסו ובייאושו; ולכן הקב"ה אומר לו: ראשית כל, מנהיג אינו רשאי להתייאש, ואם הוא מתייאש, כבר אינו ראוי להיות מנהיג. ושנית, מנהיג חייב להוכיח את העם כדי להחזירו למוטב, ואילו כעסך לפָנַי היה סתם שפיכת חמה עליהם, ולא היה כאן אף אחד שישמע את זה ויקח מוסר מזה, ולכן הכעס הזה פוסל אותך מלהיות מנהיג. נכון שמגיע ליהודים עונש, ואני אעניש אותם, אבל אתה חייב לבחור נביא תחתיך.

נביא

(יט:ט) ויבֹא שם אל המערה. ה' מציל את הנביא.

נביא

(יט:י) ויאמר [אליהו]: קנֹא קנאתי לה' אלקי צב_אות... ואִוָתר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. פירש הרד"ק: "והלא נותרו המאה שהחביא עובדיה? אלא לפי שלא היו נודעים הרי הם כאילו אינם!" נביא שאינו מתנבא בגלוי תוך נכונות להסתכן בנפשו — אינו נביא.

ידעתי את ה'

(כ:יג) והנה נביא אחד נגש אל אחאב... ויאמר: כה אמר ה': הֲרָאית את כל ההמון הגדול הזה? הנני נֹתנו בידך היום וידעת כי אני ה'. "שקר הסוס לתשועה וברֹב חילו לא ימלט" (תהלים לג: יז).

מנהיג

(כ:יד) כתב הרד"ק: "כי ראש המלחמה ייקרא 'אוסר', לפי שהוא מתחיל והעם אחריו". המנהיג חייב לצאת בראש. ועי' מצודת דוד בפסוק כד: "על כי מלכים הם, יקרה נפשם בעיניהם, ואינם מכניסים עצמם בסכנה לרדת בעומק המלחמה למען יקנו כבוד ע"י הנצחון, כי מכובדים הם מצד המלוכה".

קידוש השם וחילול השם

עוד כתב הרד"ק שם (יד): "לפי שהיה עובד ע"ז והקב"ה עושה עם ישראל נס, חשב אחאב שלא יעשה הקב"ה הנס אם יהיה שם הוא, לפי שהוא עובד ע"ז". אע"פ שאחאב עובד ע"ז, הקב"ה עזר לו לנצח את ארם, משום שהוא לא היה מוכן לתת את ישראל לחרפה ולחילול, ובכך קידש את השם.

קידוש השם; ידעתי את ה'; עונש הגוים

(כ:כג) ועבדי מלך ארם אמרו אליו: אלקי הרים אלקיהם על כן חזקו ממנו, ואולם נִלָחם אתם במישור אם לא נֶחֱזק מהם... (כח) ויגש איש האלקים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר: כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם: אלקי הרים ה' ולא אלקי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'. פירש הרד"ק (כח): "כלומר, לא בצדקתך וביושר לבבך, כי לא עזבת הבעלים בראותך התשועה הגדולה שעשה לך הא_ל... אלא להקדיש שמו יעשה הא_ל עמכם נס, לפי שאמרו אלקי הרים הוא ולא אלקי עמקים". כלומר, כל המלחמה היא כדי להראות שה' הוא אלוקי ההיסטוריה, וכל יכול, ועם שמבזה אותו ומחלל את שמו ואינו יודע אותו, חייב ליפול. וזה כעין "לא למענכם אני עֹשה" (יחזקאל לו: כב). והקב"ה מביא נצחון לישראל למרות החַיִל הגדול של האויב והחַיִל הקטן של ישראל.

אל תהי צדיק הרבה; אסור לרחם על הרשעים

(כ:לא,לב,לד,מב) ויאמרו אליו [לבן הדד] עבדיו: הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם... ויחגרו שקים במתניהם... ויבֹאו אל מלך ישראל ויאמרו: עבדך בן הדד אמר: תחי נא נפשי... ויאמר [אחאב] אליו: הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב... ואני בברית אֲשלחֶךָ, וַיכרָת לו ברית וישלחֵהו... ויאמר אליו [הנביא לאחאב]: כה אמר ה', יען שִלחת את איש חֶרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. פירש הרד"ק (לה): "והחמלה על הרשעים אכזריות, כי ידוע כי סופם לעשות מלחמה. וכן שאול שחמל על אגג חרה בו אף ה'".

חילול השם

(כ:מב) ויאמר אליו [הנביא לאחאב]... יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו — משום שאחאב נתן לבן הדד, שחילל את השם, לחיות, וכרת אתו ברית. כאשר עם קם לחלל את השם בפירוש, הוא כחרם, וחייבים לבערו מן העולם.

גבולות ארץ ישראל

(כב:ג) הידעתם כי לנו רמֹת גלעד? "רמות גלעד היא מהגבול שלנו" — מצודת דוד. לכן הסכים יהושפט ללכת עם אחאב למלחמה, ואמר לו לדרוש את ה', כי זו היתה מלחמת רשות. אבל להחזיר שטחים, ודאי אסור, ואם אויב בא על זה, לוחמים איתו בגדר מלחמת מצוה. והטעם שאמר "רמות גלעד" ולא הזכיר את שאר הערים (עיין לעיל כ: לד) הוא, כי השאר לא היו מגבולות ארץ ישראל אלא מארם גופה, ואחאב ידע שיהושפט לא ילך למלחמה עליהן. ומכאן ראיה שמותר לצאת למלחמת רשות על ערי ארץ ישראל שבידי הגוים, כי הנביא (דברי הימים ב כ: לז) הוכיח את יהושפט על שהתחבר עם אחזיהו הרשע, וכאן לא הוכיח אותו על שהלך עם אחאב.

נביא שקר; ידעתי את ה'

(כב:ו) ויקבֹּץ מלך ישראל [אחאב] את הנביאים כארבע מאות איש [נביאי הבעל],  ויאמר אֲלהם:  הַאלך על רמת גלעד למלחמה... ויאמרו: עֲלה, ויתן א_דני ביד המלך. (ז) ויאמר יהושפט: האין פה נביא לה' עוד... הגמרא אומרת על זה (סנהדרין פט.): "אמר ליה [אחאב]: הא איכא כל הני!?" נראה שבזמנו, אחרי שאליהו הרג את נביאי הבעל, קם פולחן של שיתוף ה' והבעל, שניבאו בשם ה' (שהרי כאן השתמשו הנביאים בשם "א_דני"), ועבדו את הבעל כחלק של עבודת ה'; וזה היה שונה ממה שעשו קודם הר כרמל, שאז עבדו בנפרד גם את ה' וגם את הבעל, ועל זה אמר אליהו (לעיל יח: כא): "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעִפים". וממשיכה הגמרא, שהשיב יהושפט: "...כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים [שהרעיון של רוה"ק נכנס בסיגנון אחד לכמה נביאים, אבל] ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד [כלומר, המלים שיוצאות מפיהם של הנביאים — שונות]", ואילו כאן כל נביאי הבעל אמרו בדיוק אותו הדבר.

נביאי שקר

(כב:כג) [דברי מיכיהו בן ימלה על נביאי הבעל של אחאב] ועתה, הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה; וה' דִבר עליך רעה.

יסורים של נביא

(כב:כד,כו_כז) ויגש צדקיהו בן כנענה [נביא שקר] ויכה את מיכיהו על הלחי [משום שמיכיהו ניבא שה' שלח רוח לפתות את אחאב ללכת ללחום ברמות, ושם ייהרג], ויאמר [בלעג]: אי זה [הדרך] עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך... (כו) ויאמר מלך ישראל: קח את מיכיהו והשיבֵהו אל אמון שר העיר ואל יואש בן המלך. (כז) ואמרת: כה אמר המלך: שימו את זה בית הכלא והאכילֻהו לחם לחץ ומים לחץ עד בֹאי בשלום.

רשע

(כב:מט) כי נשברו אניות. פירש רש"י: "לפי שנתחבר עם אחזיהו". אסור להתחבר עם הרשע.