שמואל א - פרק י

שמואל א - פרק י

פרק י

מנהיג — בלי גאוה

(א) ויקח שמואל את פך השמן ויצֹק על ראשו וַיִשָקֵהו ויאמר: הלוא כי מְשָחֲך ה' על נחלתו לנגיד. איזה טכס צנוע! קמו בעלות השחר; הלכו לקצה העיר; שמואל שלח את נערו של שאול, ושניהם היו לבדם, בלי שום אדם אחר, בלי "כבוד", וכך נמשח שאול למלך הראשון על ישראל. הם עשו כך כדי ללמד את שאול ואת העם, שרק ה' הוא המלך (ולכן היה צורך בטכס צנוע במלך הראשון), ושהמלך חייב להיות צנוע ונטול גאוה. ובכל זאת אמר "הלוא", ופירש הרד"ק: "מלת 'הלא' תבוא במקומות לחזק הדבר ולזרז האדם". זאת, משום ששמואל ראה בשאול יותר מדי שפלות וענוה כמו שאכתוב בס"ד, ולכן רצה לזרז ולחזק אותו.

ישראל

כי משחך ה' על נחלתו לנגיד. בני ישראל נקראים נחלת ה'.

אמונה; לא פחות מדי גאוה — המנהיג והיהודי חייבים לבטוח בה' ולהסתכל על החיים בהרחבה ובגדולה

(ב) [סימן לשאול] ...ומצאת שני אנשים עם קבֻרת רחל, בגבול בנימן בצֶלצַח, ואמרו אליך: נמצאו האתֹנות אשר הלכת לבקש, והנה נטש אביך את דברי האתֹנות ודאג לכם לאמר: מה אעשה לבני? כל הפסוק הזה צריך ביאור, שהנה הקשה רש"י: "והלא קבורת רחל בגבול יהודה בבית לחם? אלא [כך אמר שמואל]: עכשיו, הם [שני האנשים] בקבורת רחל [ביהודה], וכשתפגע בהם תמצאם בגבול בנימין בצלצח". אך תירוצו קשה — למה שאול צריך לדעת איפה הם נמצאים עכשיו? ונראה שהתשובה היא כך: שמואל ראה ששאול עניו וקטן במחשבותיו, ואמנם הענוה היא מעלה גדולה, אבל לא קטנות דמוחין, וגם לא כאשר היא מביאה לחוסר אמונה. ושמואל הבחין ששאול הוא יותר מדי קטן במחשבתו, וחשש מזה. ולכן נתן לו סימן: הרי רחל היתה אמו של בנימין, והרי היא היתה האשה החביבה של יעקב; ואף אתה, אע"פ שאתה בא משבט קטן, דע שהשורש של השבט מתחיל ברחל, שהיתה מיוחדת ליעקב, וא"כ ראוי שיצא מלך משבט זה. וכל זה היה כדי לתת לשאול חיזוק ובטחון. וגם שאר פרטי הסימן באו לאותה מטרה: כמו שתמצא אנשים שיגידו לך שאביך הפסיק לדאוג על דבר קטן, האתונות, כי אתה יותר חשוב מהן, כך גם אתה חייב להפסיק להיות איש איכר, קטן במוחך, ולהפסיק לחפש אתונות, ולהיות מלך במובן המלא של המלה — לחשוב ולעסוק בדברים גדולים כמו "מה אעשה לבני", איך אעזור לעמי ישראל; ואל תהיה קטן בעיניך. בְטח בה' והוא יעזור לך.

מאותה סיבה, ה' ציווה למשוח את שאול בפך ולא בקרן, לכל הפחות עד שיוכיח שהוא באמת רכש את מידת הבטחון. שהנה, כתב הרד"ק (א): "...ואמרו [חז"ל במגילה יד.]: שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן; דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן". יש כאן דבר גדול: הפך הוא הסמל של "הפכים הקטנים", המחשבות והמושגים הקטנים של אנשים קטני מוח. וזה היה מה שהביא את יעקב להסתכן ולעבור את הירדן, כמו שכתוב (בראשית לב:  כד): "וַיִוָתֵר יעקב לבדו", ופירש רש"י: "שכח פכים קטנים"; ומיד "ויאבֵק איש עמו", שהמלאך בא להורות לו שהוא חייב להיות גדול, ושינה את שמו לישראל, ללמדו שיבטח בעצמו ובה'. לעומת זאת, הקרן הוא סמל לקרן האיל בעקידה, סמל הבטחון בה' והנכונות להקריב את החיים בשביל דברים גדולים, ולכן דוקא בקרן תוקעים למלחמה. ושאול נמשח בפך עד שיוכיח את עצמו, ואכן, הוא לא הצליח, ונכשל בחוסר בטחון.

זו המטרה גם בסימן השני שנתן לו שמואל: 

(ג) ...ומצאוך שם שלשה אנשים עֹלים אל האלקים בית אל אחד נֹשֵׂא שלשה גדיים, ואחד נשא שלשת ככרות לחם... (ד) ...ונתנו לך שתי לחם, ולקחת מידם. אנשים אלה עלו לה' (ושמואל רמז כאן שחייבים לעלות לה', להתחזק ולדעת שאפשר לעלות ושחייבים לעלות), והביאו אוכל לאכול לפני ה', ובכל זאת נתנו מקצת לשאול כי הבחינו בו שהוא נגיד ה'. שמואל בא ללמדו בזה, שאסור לשאול לסרב להצעתו, מכיון שעכשיו הוא מלך והוא חייב להתנהג ברוממות כדי שינהיג את העם. הכלל הוא, שהן יותר מדי גאוה והן פחות מדי גאוה מקלקלים באדם את האמונה.

אמונה

(ה) אחר כן, תבוא גבעת האלקים. פירש רש"י: "גבעת קרית יערים אשר עכשיו ארון האלקים שם".

אשר שם נצִבי פלשתים. פירש רש"י: "סרדיוטות [שרים] שמינו על ישראל, שהיו רודין בהן ומושיבין נציבים בערי ישראל".

רוה"ק ונבואה; מנהיג

ויהי כבֹאך שם העיר, ופגעת חבל נבִאים יֹרדים מהבמה ולפניהם נבל ותֹף וחליל וכנור והמה מתנבאים. פירש הרד"ק: "כי רוה"ק אינה שורה אלא מתוך שמחה". אדם שבאמת מאמין בה', אי אפשר שיהיה עצוב עצב אישי. ואם לפעמים הנביא עצוב (כגון אלישע — מלכים ב ג:  טו), זה בא משום שהוא עצוב על הציבור, ולזה יש תיקון בשמיעת כלי נגינה.

מכאן רואים גם שהנביאים לא פחדו להתנבא על אף שהפלשתים היו שם.

(ו) וצלחה עליך [על שאול] רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. גם כאן היה סימן גדול של אמונה. שמואל אמר לו: דוקא במקום שנמצאים שרי הפלשתים שמושלים על ישראל, תצלח עליך רוח ה' ותהפוך לאיש אחר, כלומר, לאיש שאינו פוחד ואינו עניו ביותר, שהן מדות שמחמתן האדם אינו משתדל להיות מנהיג. ודוקא בקרית יערים ששם ארון האלקים, תצלח עליך רוח ה' (שפירש הרד"ק: "רוח נבואה ושררה"), כדי שתדע שמול הקב"ה לא יוכלו לעמוד הפלשתים, ואם אך תאמין בו ותבטח בו, תצליח. והנה המלה "וצלחה" והמלה "הצלחה" הן מאותו שורש, ללמד שמי שבוטח בה' וצלחה עליו רוח ה', הוא יצליח.

אמונה; שבת

וצלחה עליך רוח ה'... פירש הרד"ק: "רוצה לומר, שתהיה לך רוח יתירה, ורוח נבואה ושררה". גם בשבת יש מושג של נשמה יתירה שמקבל כל יהודי, כי הרוח היתירה הזאת היא רוח האמונה המוחלטת שמביאה לידי נבואה ושררה, והשבת היא הסמל של האמונה, ולכן, בזכות השבת, הנשמה היתירה שורה על כל יהודי ביום זה. אבל אח"כ היא עוזבת אותו, כי היא לא באה בזכות האמונה שלו. ורק אדם שזכה לרוח יתירה זו בזכות עצמו, ע"י שהתחזק ומאמין באמת, היא נשארת אצלו כדבר קבוע.

(ז) והיה כי תבאנה האֹתות האלה לך — זה סימן לך שה' עמך ותאמין בלי פקפוק, ואז: 

אמונה; אין סומכין על הנס

עשה לך אשר תמצא ידך כי האלקים עמך. נ"ל שמה שאמר לו "עשה לך אשר תמצא ידך", היה מכוון למלחמה בפלשתים, לומר לו שיוכל לפתוח במלחמה בפלשתים ושלא יפחד כי האלקים עמו. וכן כתב מהר"י קרא: "לשון גבורה, הֱיה לבן חיל ונלחמת בפלשתים". וראָיָה לדבר — ממה שכתוב בפסוק הבא: 

(ח) וירדת לפָנַי הגלגל והנה אנכי יֹרד אליך להעלות עֹלות, ולזבֹח זבחי שלמים; שבעת ימים תוֹחֵל עד בואי אליך, והודעתי לך את אשר תעשה. דבר זה קרה אחרי ששאול הכה את הפלשתים בגבע כמו שכתוב (לקמן יג:  ג_ד): "ויך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע... ויצעקו העם אחרי שאול הגלגל". יש כאן שני לקחים: האחד, ששמואל רצה לנסות את שאול מיד ולראות אם יאמין בו, ולכן אמר לו להכות בפלשתים על אף שהם משלו בישראל, ועל אף שלא היו לישראל כלי זיין מספיקים, כמו שכתוב (לקמן יג:  כב): "והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם..."; וכן רצה שירד לגלגל ויחכה על אף שהעם פחד וערק — וכל זה לנסות את כח הבטחון של שאול. והלקח השני הוא, שהכלל ש"אין סומכין על הנס" אין פירושו שאם אין לך כלי זיין בכמות שיבטיחו לך נצחון, אל תילחם, משום שזו סמיכה על הנס — זה לא נכון, אלא אם יש לך כלי זיין, גם אם הכמות והאיכות אינן מבטיחות נצחון, בכל זאת צא עם מה שיש לך. ולכן אמר שמואל (פסוק ז): "אשר תמצא ידך". ודוק שהמלה "ידך" כתובה חסר, לרמז שאפילו אין לך שתי ידים (כלומר, שאין לך הרבה נשק), הילחם ביד אחת וה' יעזור לך אם תבטח בו.

אמונה; רוח גבורה

(ט) והיה כהַפנֹתו שִכמו ללכת מעם שמואל, ויהפָך לו אלקים לב אחר... פירש רש"י: "רוח גבורת מלכות". ואילו בפסוק ו כתוב שרק לאחר שיבואו הסימנים יהפוך "לאיש אחר". ההסבר הוא, שלפני שהאדם יכול להגיע לבחינת נביא ו"איש אחר" הוא צריך להתחזק ולרצות להאמין (כמו שכתב דוד המלך ע"ה [תהלים כז:  יד]: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'"). וא"כ הוא חייב להתחזק ולקנות לעצמו לב אחר, כי בלי זה לא יוכל להגיע למדרגה של אמונה שתהפוך אותו ל"איש אחר". כי אין ההגעה לנביאות נותנת לו את האמונה, אלא ההגעה לאמונה מאפשרת לו להיות נביא. וכן רמז הפסוק כאן: "והיה כהפנותו שכמו ללכת", בלשון המיוחדת של הפניית שכם — ששמואל רמז לשאול: רְאֵה, אתה גבה קומה וחזק, ויש לך כח פיזי, ואני עכשיו נותן לך הבטחה שה' יהיה עמך. ושאול, באותו רגע, החליט להתחזק ולהאמין בה', ובזה קנה "לב אחר", ומשום כך, מיד: "ויבאו כל האתות האלה ביום ההוא".

מנהיג

(י) ...ותצלח עליו רוח אלקים... ואילו בפסוק ו אמר לו שמואל: "וצלחה עליך רוח ה'", וזאת משום שלמנהיג יש צורך בשני דברים: רוח אלקים, למלוך בדין, ורוח ה', למלוך ברחמים.

מנהיג

(יא) ויהי כל יודעו מאִתמול שלשם ויראו והנה עִם נבִאים נִבָּא. ויאמר העם איש אל רעהו: מה זה היה לבן קיש? הגם שאול בנביאים?! (יב) ויען איש משם, ויאמר: ומי אביהם? על כן היתה למשל: הגם שאול בנבִאים? ההמון מקנאים באדם שמגיע לגדולה, משום שהם מתוסכלים ורוצים להיות כמוהו. ומתוך קנאתם הם לועגים לו ומבטלים אותו. והקנאה בוערת בהם במיוחד כאשר הם מכירים את האדם, והוא משלהם.

הנה, אין הנבואה ירושה, כמו שכתב רש"י: "וכי נבואה ירושה היא?!" אלא שאדם שמוכן להקריב ולהתחזק יכול לקנות אותה, ואין להתבייש או לברוח מן המנהיגות בגלל ענוה יתרה או חשש של חוסר יחוס. וצ"ע בלשון "ויען איש משם" — מי היה האיש? ומה זה "משם"?

אמונה; מנהיג — צניעות וענוה אך גם בטחון עצמי

(טז) ויאמר שאול אל דודו: הַגֵד הגיד לנו [שמואל] כי נמצאו האתֹנות, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל. המלים "אשר אמר שמואל", שהן לכאורה מיותרות, באות ללמדנו ששאול אכן היה צנוע ועניו גדול ("דרך צניעות היתה בו" — רש"י), אבל שוב, יותר מדי צניעות היא גם חוסר בטחון עצמי, שזה מביא גם לחוסר בטחון בה'. ושאול, על אף שנמשח כבר למלך, ובאו הסימנים, וניבא, חשש מלהגיד אפילו לבני משפחתו שמא ילעגו לו; ומשום כך כתוב שלא הגיד לו את דבר המלוכה "אשר אמר שמואל", כי זה היה בניגוד למה ששמואל אמר לו עוד (פסוק ז): "עֲשה לך אשר תמצא ידך כי האלקים עמך". ויתכן שדודו חשד שמשהו נדיר קרה, מכיון שהיה בבמה, ויתכן שראה את שאול מתנבא, ואחרי ששמע ששאול היה אצל שמואל, חשב שמשהו אירע בפגישה, ולכן התעניין במה שאמר שמואל.

עם ישראל קדוש והשכינה שורה עליו

(יז) ויַצעֵק שמואל את העם אל ה' המצפה. כתב מצודת דוד: "במקום שנאספים רוב ציבור, שם השכינה שורה". א"כ, אילו היו רוב בני ישראל עולים לא"י ונאספים שם היתה השכינה שורה עליהם, וזה היה מחיש את הגאולה. ואותו מושג כתב מצודת דוד לקמן יא:  טו.

חוסר אמונה; מלך

(יח) [דברי שמואל אל העם במצפה בהמליכו את שאול] ...אנכי [ה'] העליתי את ישראל ממצרים ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל הממלכות הלֹחצים אתכם. (יט) ואתם היום מאסתם את אלקיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרֹתיכם, ותאמרו לו: כי מלך תשים עלינו... בני ישראל רצו מלך, משום שאמנם האמינו בה', אבל לא האמינו בתוך תוכם, אלא ברגע של אמת חשבו שרק מלך יכול להושיעם. בזה הם היו כהרבה דתיים הפוסחים על שתי הסעיפים, שמשלמים מס שפתיים לאמונתם בהקב"ה, אבל בסופו של דבר, כאשר הסכנה מתקרבת, הם הופכים ל"הגיוניים". באמת הם אינם מאמינים שהקב"ה יעזור בעת צרה איומה, ועושים את הקב"ה טפל והמלך עיקר. וזהו שאמר כאן: "ותאמרו לו: כי מלך תשים עלינו...", שהיתה כאן מדה של צביעות מצידם, שהם כאילו באו "לו", אל הקב"ה, ואמרו: אנחנו באמת רוצים שאתה תשים מלך עלינו, כלומר, הלא מותר למנות מלך, ואדרבה מצוה היא, שאתה בעצמך ציווית (דברים יז:  טו): "שום תשים". אבל זאת צביעות, כי הקב"ה אמנם הסכים שימלוך מלך על בני ישראל, אבל בתנאי שהוא והם ידעו תמיד שזה רק משום שאין סומכין על הנס, אבל עיקר הסמיכה חייבת להיות על ה', והמלך הוא טפל. והם עשו ההיפך: עשו את הקב"ה טפל, ואת סמיכתם על המלך — העיקר. ואילו היו מבקשים מלך כאשר לא היה רע להם, היה הקב"ה מסכים מיד, כי זה היה סימן שבאמת הם רוצים מלך מחמת ציווי התורה.

מנהיג; קנאה

(יט) ...ועתה התיצבו לפני ה' לשבטיכם ולאַלפֵיכם — והוא יבחר מלך ע"פ אורים ותומים. הרד"ק נימק: "לפי שאם היה אומר להם שמואל: שאול ימלוך עליכם, היו מקנאים [ומערערים] שאר השבטים, אם לא היה נלכד ע"י אורים ותומים".

מנהיג — חוסר בטחון עצמי

(כא) ...וילָכֵד [שמו של] שאול בן קיש, ויבקשֻהו ולא נמצא. (כב) ...ויאמר ה': הנה הוא נחבא אל הכלים. פירש רש"י (כב): "בורח מן הגדולה". וגם כאשר הביאו את שאול, לא רצה לעמוד בראש, אלא (כג): "ויתיצב בתוך העם...". הוא עדיין לא הרגיש את עצמו ראוי, אבל זה היה מופרז, וכמו שכתוב לגבי משה כשהתמיד לסרב ללכת (שמות ד:  יד): "ויחר אף ה' במשה".

מנהיג — השטחיות של העם

(כג) ...ויגבה [שאול] מכל העם משכמו ומעלה. (כד) ויאמר שמואל אל כל העם: הראיתם אשר בחר בו ה'? כי אין כמֹהו בכל העם — "כי אדם בעל קומה וצורה נאה, יאות למלוכה וייראו העם אותו יותר" — רד"ק (כד). זו השטחיות של העם שמסתכל בקנקן ולא במה שיש בו, וכמו שאמר ה' (להלן טז:  ז): "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו... כי לא אשר יראה האדם; כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". ובכל זאת, כאשר ראו את שאול, כיון שהיה בו גם פנימיות וגם חיצוניות, מיד: "וירעו כל העם ויאמרו: יחי המלך!"

מלך כפוף לה' והעם כפוף לו בתנאי זה

(כה) וידבר שמואל אל העם את משפט המלֻכה ויכתב בספר וינח לפני ה'... "להיות לעדות למלכים לדורות הבאים" (מהר"י קרא). ונראה שאמר להם גם את פרשת המלך שבמשנה תורה וגם את משפט המלוכה שנזכר כאן (ח:  יא_יז), והניח את זה לפני הארון לזכרון לכל המלכים, להזכיר שהמלך כפוף לתורה ולהקב"ה ואז מותר לו להטיל את מרותו על העם.

בטחון וחוסר בטחון

(כו) וגם שאול הלך לביתו גבעתה [אחרי שהומלך] וילכו עמו החיל אשר נגע אלקים בלִבם. תירגם יונתן: "ואזלו עמיה קצת מן עמא דחלי חטאה...". רק קצת מן העם הלך עם שאול, רק קצת הלכו אתו כחַיִל ללחום עם הפלשתים, והשאר פחדו. ואלה היו יראי חטא ויראי ה', ולכן לא פחדו מהפלשתים כי בטחו בה' ובמלך שבחר.

הנה, שאול לא נהג כשורה, שבמקום לצאת להכנות להילחם בפלשתים, חזר הביתה, כי עדיין לא האמין ולא בטח בעצמו, וכתוצאה מזה לא בטח בה'. וסיבה לזה שלא האמין יש בפסוק הבא: 

(כז) ובני בליעל אמרו: מה יֹשִענו זה! ויִבזֻהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש. פירש הרד"ק (כו): "כיון שראה שלא היה מקובל ומרוצה לכל ישראל הלך לביתו ולא התנהג עדיין כמשפט מלך". וכוונתו היא, שלא בטח בעצמו וגם לא בה'. וכל ימיו סבל מהתסביך הזה של הנסיון להתאהב על הבריות, וזה הכשיל אותו בחטא אגג ועמלק (להלן טו:  טו — "חמל העם"; שם:  כא — "ויקח העם"; שאול תמיד מתנצל בטענה שהעם לקח; והוא לא מחה, משום שרצה שיאהבו אותו). ובאמת הוא היה צריך להיות תקיף עם אותם בני הבליעל שביזו אותו מתוך קנאה, והוא היה צריך לדעת שמלך תמיד נתקל בזה, ואין תפקידו לחפש אהבה אלא לעשות טוב. ומשום כך, אע"פ שאפילו רב שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קידושין לב:  ), וזאת משני טעמים: א) כי אם יבזו אותו, יבזו את המשטר כולו; ב) הסיבה הנסתרת שהמלך הזה מוחל על כבודו היא מתוך פחד מהעם ונסיון להתאהב עליהם, וזה נובע מחוסר בטחון בעצמו ובה'.