שמואל א -פרק ח

פרק ח

מנהיג

(א) ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שׂפטים לישראל, להקל עליו. ופירש הרלב"ג: "שם בניו שופטים לישראל בבאר שבע כדי שישפטו שם הרחוקים ממנו", כלומר בכל האזור הדרומי. משמע ששמואל עדיין היה השופט, ועדיין שפט באזורו, אבל בנוסף לזה מינה עכשיו את בניו.

(ג) ולא הלכו בניו בדרכָו, ויִטו אחרי הבצע [חמדת הממון] ויקחו שחד ויַטו משפט. רש"י מביא: "ורבותינו אמרו (עיין שבת נו.): לא חטאו בני שמואל, אלא לא הלכו בדרכי אביהם [והיינו דכתיב: "ולא הלכו בניו בדרכיו"], שהיה מחזר בכל מקומות ישראל ושופטן בעריהן והם לא עשו כן". והוסיף הרד"ק (ב): "להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם, מעלה עליהן הכתוב כאילו לקחו שוחד". הם בנו לעצמם צמרת ומנגנון של פולחן דתי, שכולם ראו בו הזדמנות להשתכר ולהתעשר. וזה שהוציאו מישראל יותר כסף משהיה צריך היה עוול, ונקרא שוחד משום שתאות הממון גרמה לזה. מקור כל השחיתות הוא אהבת הבצע, חמדת הממון. ואדם שנוטה לזה, בהכרח שיטה משפט ויושר (ולכן אומר הפסוק: "ויטו אחרי הבצע", "ויטו משפט"). וכתב הרד"ק (ג): "ואין טוב להיות שופטים אנשים כאלה, אלא שונא בצע כמו שכתוב בתורה. והם האנשים המסתפקים בחלקם, הנמנעים מן העוה"ז ואינם רודפים אחרי הממון".

חוסר אמונה; לא ידעתי את ה'

(ח) ככל המעשים אשר עשו [עם ה'] מיום העלֹתי אותם ממצרים ועד היום הזה, ויעזבֻני ויעבדו אלהים אחרים, כן המה עֹשים גם לך — "עמך" (רד"ק). הפסוק משווה דרישה למלך לעבודה זרה, משום שבשניהם יש אותו החסרון: "לא ידעתי את ה'" — חוסר בטחון ואמונה בו. והנה, אפילו כאשר עבדו בני ישראל ע"ז, שיתפו אותה עם ה'; וכן כאן, שמרו על הפולחן לה' ובכל זאת רצו מלך.

מלך; בטחון

(יא) ויאמר [שמואל לעם]: זה יהיה משפט המלך... הרד"ק (ט) מביא: "ונחלקו רז"ל (סנהדרין כ: ) במשפט המלוכה, ר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו. ר' יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא ליראם ולבהלם". ויתכן שאין כאן מחלוקת, אלא באמת כך משפטו, ומ"מ שמואל הדגיש את זה כדי ליראם. ואין ספק שאף לר' יהודה, יש כאן כמה דברים שהמלך מותר בהם, שהרי לצורך מלחמה ודאי חובה שיהיו לו שרים וחיילים וכו'. ואילו רצו מלך רק כדי שיהיה שופט עליהם ולא כדי שיגן עליהם במלחמה, מתוך שמאסו בבטחון בה', לא היו צריכים את כל אלה. וברור שכל המשפט הזה נובע מתפקידו של המלך להנהיג את העם במלחמה, שבשביל זה הוא צריך לבנות מלכות גדולה וחזקה עם חיילים, שרים, וכדומה. אבל מצד תפקידו כמשליט חוק וסדר אין צורך בכל זה.

מלך — שני תפקידים

(כ) והיינו גם אנחנו ככל הגוים; וּשפָטָנו מלכנו, ויצא לפנינו ונלחם את מלחמֹתינו. כאן כתובים בפירוש שני התפקידים של המלך: א) "ושפטנו" — לשפוט ולהנחיל חוק וסדר פנימי; ב) "ויצא... ונלחם..." — ללחום נגד אויבים מבחוץ. וזה קיים אצל כל הגוים, שהרי הם בוטחים במלכם; אבל אצל ישראל יש למלך רק התפקיד הראשון, ואילו השני מתקיים בבטחון בה'. ובזה שאמרו "והיינו גם אנחנו ככל הגוים", גילו את חטאם ואת חוסר בטחונם.