גאווה ומוסריות

גאווה ומוסריות

 גאווה ומוסריות

 כ"ד תמוז התש"ן

 

"לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב... רב אשי אמר: עד שעשה שלום בן השבטים" (ילקוט שמעוני ויקרא י [תקלא]). במה מדובר? משה עשה תנאי עם שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, שילחמו עם ישראל לכבוש את הארץ. בספר יהושע מסופר שלאחר שקיימו את התנאי, הם חזרו לארצם ובנו מזבח גדול למראה. השבטים חשבו שהמזבח נבנה לעבודה זרה. "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה לעלות עליהם לצבא" (יהושע כב:יב). הרלב"ג פירש: "אמרו לעלות עליהם צבא ולבער הרע מקרבם כי זה מדרכי התורה, וכמו שנתבאר בעיר הנידחת". כלומר, השבטים באו כדי להרוג אותם, כדי שהנשארים יראו ולא יוסיפו לעשות את הרע הזה. יהושע שלח את פנחס, כי היה בטוח שהוא "יעשה שם סדר" ויעניש אותם. אבל בפועל, הוא אומר להם: "אל תמרודו..." (שם:יט), ובני ראובן וגד השיבו: "א-ל אלוקים... כי יאמרו..." (שם:כב-כח) - מטרת המזבח היא לשם שמים. ומי הראשון שאומר "כל הכבוד"? "ויאמר פנחס... היום ידענו..." (שם:לא) - פנחס מביא שלום בין השבטים. 

ומה לומדים מזה? לומדים מה זה קנאי אמיתי! קנאי זה לא מי שרוצה לכסח כל דבר מתוך קנאה לשם ה'. זה כעסן. קנאי הוא אדם שיקנא גם למלחמה וגם לשלום. הוא מקנא היום למלחמה להרוג יהודי כשצריך, ומצד שני מקנא לשלום. קנאי הוא אדם שהולך נגד הזרם. וייתכן שגם בזמן המזבח שעשו השבטים, כולם אמרו להורגם, והוא התנגד. קנאי הוא מי שמקנא על פי ההלכה. העיקר הוא המניע!

 
מה שעשו שמעון ולוי היה דבר גדול. ומי שאומר שחטאו - טועה. וראיה לכך מהעובדה שבדגל של שמעון היה ציור של העיר שכם. אלא, הבעיה הייתה שהם היו כעסנים: היום שכם, מחר יוסף. לכן אמר יעקב: "ארור אפם"!

מה מניע את האדם? לפעמים קשה לדעת מה הסיבה שאדם מסתכן בשביל לעשות מעשה גדול. במשלי כתוב: "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". אמרו חז"ל במסכת בבא בתרא (י:): "'צדקה תרומם גוי' -אלו ישראל... 'וחסד לאומים חטאת' - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין, חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו... להתייהר בו". אדם נותן 50,000 דולר למגבית - הלוואי שכל אדם היה עושה זאת. אך למה עשה זאת קבל עם ועדה? האם היה עושה זאת גם בצנעא? חסד לאומים הוא חטא משום שהם עושים דברים רק כדי להתגדל או להתייהר. נכון שיש עניין של "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה" (פסחים נ: ועוד), אך חסיד וצדיק אינו עושה מצווה מתוך סיבה לא נכונה.

 
בעשיית מצווה עלולה להיות גאווה ויוהרה. בעניין עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות, יש מנהגים שונים. המשנה אומרת (פסחים ד א) שכל אחד יעשה כמנהג מקומו. נפסק בשולחן ערוך (או"ח תסח:ד) שאדם שבא ממקום שעושים מלאכה אחרי חצות למקום שלא עושים, לא יעשה בפרהסיא, אך בצנעא מותר. בדרך כלל קשה לעשות מלאכה בצנעא, אך בכל זאת אסור בפרהסיא "מפני המחלוקת", מחשש לריב ולוויכוח. אם הלך ממקום שמחמיר והגיע למקום שמקל, ודעתו לחזור, יחמיר כמנהג מקומו, אבל אין לו להתראות לפני אנשי אותו מקום כשהוא בטל ממלאכתו. אסור לו להראות שהוא מחמיר יותר מכולם.

 
כשאדם מקיים מצווה, צריך שייזהר מאוד מאוד מגאווה וממחלוקת! 
  הגמרא מתלבטת האם בתפילת הדרך צריך לעמוד או שמותר לשבת. "רב חסדא אמר: מעומד. רב ששת אמר: אפילו מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא. קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעיה: מאי קא עביד רב חסדא? אמר ליה: קאי ומצלי. אמר ליה: אוקמן נמי לדידי ואצלי 'מהיות טוב אל תקרי רע'" (ברכות ל.). והרי רב ששת אמר שאין צורך לעמוד. אלא, "מהיות טוב אל תקרי רע". כשאין לך נפקא מינה משמעותית, וזה מפריע לאדם אחר, מהיות טוב אל תקרי רע! למרות שזו הלכה, צריך להיזהר מגאווה וממחלוקת, ומהיות טוב אל תקרי רע!

 

  "רצון מלך לעבד משכיל" (משלי יד:לה). הקב"ה רוצה מכל אדם שני דברים: שיהיה עבד לה', וחוץ מזה, שיהיה לו קצת שכל. הדבר הכי נורא זה פרומקייט (דתיות) בלי שכל. לפעמים אדם מתייחס לעניין כפרינציפ, כעיקרון, במקום לבדוק מהי ההלכה באותו עניין - 'לא מעניין אותי מה חושב השני, השני טועה'. לפני שאדם נכנס למחלוקות ועושה דבר שאינו מקובל, אדם צריך לבדוק בשבע בדיקות מה דוחף אותו לעשות את הדבר הזה. אולי זה דווקא בא מיוהרה. חייבים להיות זהירים מאוד. קל לאדם להגיד: 'רק אני צודק, ורק אנחנו צודקים'. ייתכן שזו האמת, אבל במקום להתגאות בזה, נבכה על שיש הרבה טועים!

 
מי שעושה מצווה עם גאווה, מוטב לו לזרוק את המצווה, שהרי המצוות באות כדי לכוף את היצר. אם יש בעשיית המצווה גאווה, יצא שכרו בהפסדו. לפני שיוצאים להשפיע על עם ישראל, כל יהודי חייב להיות בתוך תוכו בלי שמץ של גאווה ומחלוקת. אדם חייב להיות "עבד משכיל"! "ומהיות טוב אל תקרי רע"! 

מותר לאדם לקחת על עצמו חומרות שלא בפרהסיה. אבל אני יודע מה קרה עם הנושא של "גלאט". פעם היה בשר כשר או בשר טרף, ומי שאכל "גלאט" כחומרה, זה היה טוב מאוד. אבל היום, מי שאין לו "גלאט", לא אוכלים אצלו, ובשר שהוא סתם "כשר" כבר הפך לאסור. לפי הספרדים, ודאי מהדין חייבים רק גלאט. אך לפי האשכנזים, החומרה הפכה לדין. וזה שקר. אם אדם יכול להבטיח לעצמו שחומרה לא תביא אותו להתגאות, והוא עושה זאת בצנעא, זה בסדר. אך אדם שמחמיר על עצמו ומתגאה בכך, לא מתקבל למחיצתו של הקב"ה, והוא כאילו עובד עבודה זרה ובנה במה, ו"אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה.). לפעמים הסטייה מהמקובל מתחילה מיוהרה. אמנם יש הבדל כאשר מדובר בעניין לאומי, ציבורי. אך בדבר פרטי, צריך לנהוג כ"עבד משכיל". 

הייתה פעם אמרה בישיבות, שאדם לומד בישיבה ארבעה טורים, וכשיוצא לעולם, שם יש טור חמישי. אדם חייב להבין שיש רצוי, ויש אסור, ויש מותר. מה שאסור - לא עוברים עליו בשום מצב, והשאר - "מהיות טוב אל תקרי רע". ר' טרפון היטה כשקרא קריאת שמע, נגד דעת בית הלל. ומדוע נענש על כך? מפני שלא היה לו להחמיר אם זה מפריע לאדם אחר. לא כל דבר צריך להיות "פרינציפ". הפרינציפיונר הוא בדרך כלל גאוותן! צריך להיות "עבד משכיל". כל דבר הוא קבוע, אבל לפעמים יש "עבד משכיל".

 
חילוק אחד הוא בין מצווה פרטית לכללית. כלומר, אם יהיה נזק לרבים, ודאי שאין להחמיר. וחילוק שני הוא: אם יש איסור כלשהו בחומרה זו, ודאי שלא עושים. לא מדובר כאן במוסר, אלא מדובר בהלכה ודין, כך האדם חייב להיות