פרק ו הזדמנות אחרונה

פרק ו הזדמנות אחרונה

ארבעים שנה. אולי לא בדיוק, אלי פחות קצת, אך התקופה ברורה.ארבעים שנות ארכה,ארבעים שנות זעקה אל הלב מאת אבינו שבשמים.ארבעים שנות ארכה, הזדמנות אחרונה למנוע אסון מיותר,להביא את הגאולה בהוד ובהדר.

כי בל נטעה: הנס העצום של שיבה לארץ והקמת מדינה יהודית מציין ודאי את ראשיתה של הגאולה השלמה,אך בוודאי לא את אחריתה.הסוף האמיתי .עידן ההוד – ימות המשיח,יבוא עלינו בפאר ובהדר תוך עצירת הנשימה אך ורק אם נדבוק בכלל הגדול: "אם בחוקותי תלכו...ונתתי שלום בארץ"(ויקרא כו)

זהו החוק הבלתי – משתנה של עם ישראל – ואין ממנו מפלט.גורלו של היהודי,אם עתידו מזהיר או משחיר,אם יהנה משלום או יחיה זוועות,תלוי אך ורק בדבקותו בתפקידו,במשימתו,בשליחותו בעולם הזה- בהרכנת ראשו ושעבוד רצונו לעול מלכות שמים.

"אם בחוקותי תלכו...ונתתי שלום בארץ"(ויקרא כו)

"ואם לא תשמעו לי...והפקדתי עליכם בהלה..."(ויקרא כו)

זוהי הברירה; הברירה היחידה.כל היתר – אך הבל.והזמן אוזל וההכרעה בידנו.

הקב"ה מפציר בנו,בבניו,להסכים לקבל את אשר מתחשק לו לתת לנו! המשיח מתדפק על דלתותינו, פעמות רגליו נשמעות בחוצות! וקולו של אלקי ישראל קורא: "שובו אלי,נאום ה' צבאות,ואשוב אליכם..."(זכריה א) חושו,מהרו,בתפארת,היום - ממש ברגע זה!

"היום,אם בקולו תשמעו"(תהילים צה)

יהודי יקר,הקב"ה נותן בידינו היום את החיים ואת המוות.הלא נבחר בחיים? האם לנו הבינה להבין, העיניים לראות,הרצון לרצות לראות? האם נבין כי רק דבקותנו באמונה שלמה ובטחון בקב"ה תביא את הגאולה,אמונה המסומלת במן ששוב יאכילנו? האם תחזינה עינינו את המשיח,האם נפעל ולא ניתן ששוב יסתר מפנינו? האם נפגין ונוכיח את אמונתנו בדרך האפשרית היחידה – ע"י מעשים,קשים ביותר,לעיתים אף מסוכנים ביותר? מעשים העומדים מול האומות בלי כל חשש,שהרי הן אינן כלל רלבנטיות; מעשים המחבקים ואוחזים את ארץ ישראל כולה,המרחיקים את הערבים,המטהרים את הר הבית,הנוטשים את טומאת הגולה ואת קללתה,והשבים הביתה.ממעשים עשויה אמונת היהודי.את אלה רוצה הקב"ה בעוד ארבעים השנים אוזלות.

חשוב,יהודי! אם אמנם דברי אמת,אזי סירובנו להקשיב אינו רק "מותרות" – הוא חורבן ח"ו,וחשוב על דבר נוסף: אם אמת שארבעים השנים התחילו בקום המדינה – כמה שנים נותרו?

מעטות בלבד,זמן מועט כל כך לקבל את ההחלטה הגורלית שתביא לנו או את הגאולה הגדולה והמהודרת, במהרה,בהוד,בלי סבל ויגון ללא – צורך,או – חס וחלילה – הטירוף שבבחירת הנתיב של שואה מיותרת,איומה מכל התויות שחזינו אותן עד היום.אנו ניצבים על פרשת דרכים: דרך אחת אל חיי הוד וגאולת הדר,והאחרת – נתיב האסון והשואה קודם בוא הגאולה.הבחירה היא שלנו.אדונים אנו לגורלנו, ועתה: רק נבחר בדרך שהקב"ה מבקש אותנו ללכת בה:

"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ,החיים והמוות נתתי לפניך,הברכה והקללה,ובחרת בחיים למען תחיה,אתה וזרעך"(דברים ל)

עמי,עמי היקר והעור! אנו מדברים על חייכם ועל חיי זרעכם,בניכם ונכדיכם.בחרו בחרו בחיים,אך מהר; לא נותר זמן רב.

ארבעים השנים אוזלות.